يوم الجمعة  ١١/٥ الساعة  أربعة

משמרת מחאה בשייח‘ ג’ראח

יום שישי ה 11/5 בשעה 16:00

Weekly Vigil at Sheikh Jarrah

 Friday 11/5 at 16:00

עברית אחרי הערבית
English follows Arabic and Hebrew

سكان شيخ جراح يستمرون بعقد وقفات احتجاج في ايام الجمعة وذلك بسبب احتلال بيوتهم وإستولاء المسطوتنين

على حارتهم وتهويد القدس العربية .
سكان شيخ جراح ينادوكم ويطلبوا من كل من يدعمهم ان يشاركهم.

انضموا معنا يوم الجمعة القادم الموافق  ١١/٥ 

                                                في الساعة أربعة  مساءً لندعمهم جميعاً في كفاحهم.
سنلتقي في حارة شيخ جراح عند ملتقى شارع طريق نابلس وشارع ديلمان.

תושבי שייח‘ ג’ראח ממשיכים לקיים משמרת מחאה בשכונה בימי שישי, במחאה על גזל בתיהם, השתלטות המתנחלים על השכונה, וייהוד מזרח ירושלים.
הם קוראים לכל מי שתומך/ת במאבקם להצטרף אליהם.

אנא, עשו מאמץ להצטרף גם ביום שישי הזה, 11 במאי, למשמרת בתמיכה במאבקם

שימו לב! 
משמרות המחאה מתחילה בשעה 16:00
נפגשים בגן שייח’ ג’ראח, דרך שכם פינת רחוב דלמן

The residents of Sheikh Jarrah are continuing their protest vigils in the neighborhood every Friday, protesting their violent evictions from their homes,
the taking over of the neighborhood by the settlers, and the Judaization of East Jerusalem.
They call upon each and every person who supports their struggle to join them.

 Please make the effort and join them
this Friday, May 11,
for a vigil in support of their struggle.
Please notice, the vigils will start at 4:00 PM
We will meet at the Sheikh Jarrah Garden, Nablus Road and Dahlmann St.

יושבים במערה, סיפור ועוד סיפור והלב נחמץ. על התעללות, מעצרי שווא, פשיטות ליליות. על כך שבאחד הבקרים הגיעו כוחות צבא גדולים העמיסו התושבים וזרקו אותם ביאטה. על מעללי “הסיירת הירוקה” שבאחד מימי 2003 הגיעו אל הכפר, העמיסו על משאית 252 כן, מאתיים חמישים ושנים ראשי צאן מדגיש מוחמד ג’ברין בן ה-72. כאילו כ”א מהםן בניו ובנותיו. את כולםן שחתו עוד באותו היום. הטענה היתה שהעדר “חולה”. מאוחר יותר התברר שאנשי ה”סיירת הירוקה” עשו איזו שהיא “קומבינה”הם מכרו הבשר מין סיבוב קל, ומדוע לא, בסה”כ מוחמד..

אבל מוחמד לא שתק. בעזרת עו”ד פנה, דרש, תבע ואפילו זכה ! וקיבל פיצוי. אך גם אחרי כמעט 10 שנים הפגיעה ההשפלה והכאב בעניו ובליבו נותרו טריים.

הדרך חזרה קשה, עליה תלולה, רק רכב 4X4 קשוח יוכל לה. אגב, גם הדרך לא דרך הזו קיבלה צו הריסה.

משפחת עוואד היקרה קוצרת היום, חייבים להגיע ולראות. השיבולים מקסימות, האנשים לא פחות.

במרחק כמה מטרים אום אל חייר. זכינו לראות המלטה. אך גם שני צווי הריסה חדשים, אחד הוצא כנגד מבנה פח חדש שנבנה בימים אלה בסיוע אוצ’ה. בניית המבנה החדש שהסתיימה אתמול, אמורה להיות מאוכלסת ע”י אלמנה ושבעת ילדיה שביתם נהרס ב-25.1.2012 ע”י הצבא.
צו שני הוצא כנגד שלד של רכב מסחרי המשמש את המועדון של הכפר. בתוך הרכב מצויה ספריה ומשחקיה צנועות. אלה לא קיבלו את אישור הצבא.

בדרך חזרה נתקלים בחסימות חדשות באיזור “זיף” מידי כמה שבועות/חודשים יוצא לו הדחפור הצה”לי להראות את שרירי הכיבוש. חסימה פה חסימה שם, הפעם בין היתר נחסמה גם הדרך לבית הספר.לפני כשבוע ב-2.5.12 נמסרו באום אל חייר שני “צוי הפסקת עבודה” חדשים.
אחד הוצא כנגד מבנה פח חדש שנבנה בימים אלה בסיוע אוצ’ה. בניית המבנה החדש אמורה להסתיים היום והוא אמור לשמש אלמנה ולשבעת ילדיה שביתם נהרס ב-25.1.2012 ע”י כוחות הכיבוש. את ההריסה ניתן לראות באלבום הבא.
צו שני הוצא כנגד שלד של רכב מסחרי המשמש את המועדון של הכפר. בתוך הרכב מצויה ספריה ומשחקיה צנועות ללא אישור הכיבושלפני כשבוע ב-2.5.12 נמסרו באום אל חייר שני “צוי הפסקת עבודה” חדשים.
אחד הוצא כנגד מבנה פח חדש שנבנה בימים אלה בסיוע אוצ’ה. בניית המבנה החדש אמורה להסתיים היום והוא אמור לשמש אלמנה ולשבעת ילדיה שביתם נהרס ב-25.1.2012 ע”י הצבא. את ההריסה ניתן לראות באלבום הבא.
צו שני הוצא כנגד שלד של רכב מסחרי המשמש את המועדון של הכפר. בתוך הרכב מצויה ספריה ומשחקיה צנועות ללא אישור הצבא.

]]> http://www.taayush.org/?feed=rss2&p=2547 0 http://www.taayush.org/?p=2539 http://www.taayush.org/?p=2539#comments Tue, 24 Apr 2012 21:00:19 +0000 keren http://www.taayush.org/?p=2539 Friday, April 27: supporting The Natshe family! NO to an Israeli settlement in Beit Hanina

We look forward to seeing you in Beit Hanina this Friday 27.04.2012 at 1:30 PM where together we will protest these policies and support the Natshe family.

.For those coming from West Jerusalem: we will meet at 12:45 atJaffaand King George st., and go to Beit Hanina together. For any questions please contact Moriel:

0543157781

ُKhaled Natshe’s family come originally from Yaffa before the 1948Nakba. They were forced from their home toJerusalemwhich was under Jordanian rule where they lived until 67. This time they were forced out of their home in theOldCity.  Their next home, where Khaled and Lubna have been raising their 9 children was in Beit Hanina.  After years of harassment by representitves of settler organizations , the Natshe family was violently evicted from this home last week.  Khaled, Lubna, pregnant with their unborn baby, and their family have been torn apart without any way of knowing what the future will bring.  They have been left homeless and hopeless.   

They are one of thousands of families in Jerusalem that are targeted by the settler movement using Israeli municipal and government policies to tear away from their land.

The policies and tactics used by the Israeli government andJerusalemmunicipality to divide and conquer (occupy), to Judeize and minimize Palestinian presence inJerusalemare implemented these days without shame.  The separation Wall and checkpoints successfully separate and cut AlQuds off from its suburbs. Settlers and (tax funded) private security companies are present in every Palestinian neighborhood and community inJerusalem. Last week in northernJerusalem, a new settlement was established in Beit Hanina, marking a new escalation. This new settlement has a twofold purpose: firstly, o separate the Beit Hanina community from their neighbors to the South – the Shuafat neighborhood. secondly: to make daily life so unbearable to local Palestinian residents that they eventually will have no choice but to move out of town.

Jerusalem could be a proud capital of the Palestinian people.  Instead, AlQuds it is being torn to shreds. The way out of this mess is participation, to protest Israeli policies, to support Palestinian Jerusalem community. 

We look forward to seeing you in Beit Hanina this Friday 27.04.2012 at 1:30 PM where together we will protest these policies and support the Natshe family.

For those coming from West Jerusalem: we will meet at 12:45 atJaffaand King Gorge st., and go to Beit Hanina together. For details and questions call Moriel: 0543157781.

Several large families—among them, Ihrizat, Ihraini, and Abu Samra—belong to Um al-‘Amad, perched on a high hill west of the desert and directly across from the drab and violent settlement of Otniel.  In fact, Otniel sits on the Abu Samra family’s lands. Like all other settlements, Otniel has also drawn a wide perimeter fence around itself, effectively annexing another large chunk of Palestinian land; still worse, for the last thirteen years the settlers and soldiers have denied the Palestinians access to the relatively fertile grazing and agricultural land in the wadis just under the settlement. Israeli courts have confirmed Palestinian title to these lands in the wadis, but in itself this is by no means a promise of access. Quite the contrary: like in most places in south Hebron, we are faced with a hard micro-struggle for every inch.

Abu Khalil Abu Samra tells me: “Even three weeks ago we could only look with longing at our lands, knowing our feet would never again touch them.” You have to hear this sentence in Arabic and let yourself begin to feel what it means for a farmer to watch his fields being stolen in broad daylight. Then you have to imagine all the rest of it—the endless battle in the courts, the continuous hassle with the soldiers, the threats and abuse, the humiliation of being driven off your property at gun-point. It has gone on like this for years, and it will happen again today.

Last week there was a miracle. Ta’ayush volunteers accompanied Palestinian shepherds into the wadi and stood by them while the sheep grazed and the farmers plowed one field. Today we are eager to extend the grazing grounds, to recover another chunk of land, closer to the settlement. We make our way on dirt and gravel roads through Al-Karma and Bayt Al-Imra to Um al-‘Amad, and we descend into the valley where the sheep are already grazing to their content. It is spring—a brief burst of green; in two weeks it will be gone. The hills, usually a mélange of browns and yellows, look like Ireland. Whole fields are soaked in the red of poppies and the green-yellow of mustard; here and there you can see sheaves of ripening barley and wheat. Who would believe that they have come up out of this caked and arid soil?

It is still early in the morning under a dense blue sky. These are the moments of blessing that I have learned to cherish—the short overture before the soldiers arrive. The world looks almost livable. There are a handful of shepherds, and Abu Khalil and his brother Abu Khalid are with us, not quite believing that they are standing, like free men, on their own soil.

But how free can they be? The first batch of soldiers is waiting for us. For some time they watch us from the hillside as we move along the wadi with the sheep. We can see them calling some superior on their cell phones; even from a distance they’re already busy photographing us. One officer has a camouflage net incongruously pasted over his helmet, a comic touch in these open spaces, as if it were possible for him to go unseen. They have guns and all the metal trinkets that go with guns.

Finally, since by now we’re only 200 meters or so from the perimeter wall of Otniel, they come striding toward us through the fields. They tell us the Matak—a senior officer from the Civil Administration—is on his way with the police. We wait. We know the law is on our side, there is no question about it, we even have it in writing, but we also know that this means next to nothing in south Hebron.

The Matak never arrives. Instead, a detachment of Border Policemen turns up, led by Yusuf, a Druze officer, whom we know all too well. The Border Police are bad news. Now the standard sequence kicks in. We know it by heart; here’s a simple précis.

Yusuf:  What are you doing here?

Danny and Guy: We’re here with the shepherds who are grazing their sheep on their land.

Yusuf: Who told you it’s their land?

Dani: They know it, and the court confirmed it. We have the documents with us.

Yusuf: Why should I believe them?

Guy: It’s not a matter for belief.

Yusuf: The only place you and I can argue about this is in court. Definitely not here. No one is allowed to be here without coordinating with the army.

Guy:  Wrong. What you are saying is completely illegal, as the courts have ruled over and over. You have no right to tell these people to leave, or to order us to leave.

Yusuf: You’re just here to make trouble.

Danny: We’re here to protect these people and to see that their claim is honored.

Two settlers, one in Shabbat white, have turned up, on cue, to control the proceedings. Yusuf looks at the map and the court order. Surely he must realize that he is facing the truth. He has a problem.

“I tell you what,” he says. “If these men”—he means the two Abu Samra brothers—“want to come with me to the end of the wadi to look at the land, I’m prepared to go.” Turning to Guy: “You, only you, can come, too. The rest of your group waits here.”

So we wait. Ten minutes later they’re back, and Yusuf, with the settlers above him, knows what to do: OK, you’ve seen the wadi, now all of you have to leave. I’ll give you five minutes before I start making arrests.

Danny: No! You’re breaking the law, and you know it. You have no right to drive these people off their land. We’ve been through this many times before.

Yusuf: We have reason to fear a clash between you and the settlers. You’re a threat to the peace. I’m a police officer, and I’m ordering you to leave.

Neriya:  That’s very nice. The real criminals are right here on the hill, and you’re accusing us of disturbing the peace.

Me: What about these shepherds? Do they or don’t they have the right to graze down here in the wadi?

Yusuf: Yes they do.  Now I’m done talking with you. This argument is over.

For good measure, one of his soldiers, short, stocky, and mean, eager to attack and/or arrest us, looks at his watch and says: “Four minutes.”

All of this takes time, much longer than it takes to read my summary, long enough for the sheep to go on happily feeding. But it’s the usual choice, and unfortunately the decision has been made for us—the shepherds and the two brothers are already 50 meters away, heading back toward Um al-‘Amad. Perhaps they came to some tacit agreement with Yusuf. They are our hosts; if they leave, there’s no way we can stay.

“Don’t feel bad,” Abu Khalil says to me. “We’re making progress. It’s like climbing a ladder. You go one step at a time, daraj daraj.”

 But I do feel bad. The gun has spoken. The gun lies.

We linger in the wadi together with the sheep and the village boys. Yusuf and his men slowly depart. We want to be sure that the Palestinians’ presence here is seen and recognized, that it turns into fact. It’s not a trivial matter. The whole business is as fragile as the little bud of okra—sown just a week ago—that has pushed up through the brown dirt right here before us. In another week, Abu Khalil says, the shoot will be high, and a few days later they’ll harvest the crop—the first from this soil in many years.

The village boys are into theology. “What’s your name?” they ask me. “Da’ud,” I say. “Named for the Prophet Da’ud! Are you a Muslim?” “No, I’m a Jew.” “Do you know how to pray?” “Maybe a little.” I can recite the Fatiha, the opening to the Qur’an. This makes a positive impression. “Sing it,” they say to me, “like the Mu’ezzin does.”  I try. They correct me. It’s not so easy to get my voice to the upper register you need for the second phrase, but they seem happy with my efforts. “So why don’t you become a Muslim?” they ask me. “I don’t want to,” I say; “I already told you I’m a Jew.” “But on the Day of Judgment, yaum al-qiyama, only Muslims will go to Paradise, Al-Jannah, Firdaws; the rest will be burned in fire.” “I like the fire.”

They laugh. This has to be put to the test; they borrow a cigarette lighter and hold it to my finger. I fail the test. “Well, maybe we Jews won’t be thrown into the fire,” I say. “Maybe it will be cold there in Hell.” “No way!” They’re very certain. “Fire means fire. The believers and only the believers don’t get burned.” “OK,” I say, “but couldn’t a Jew also be a believer of some sort?” “Absolutely not.”

Now again: “So why don’t you take on Islam?” I’m having trouble explaining, in halting Arabic, the rationale of my choice. Meanwhile, other questions arise. Ella, for example, wants to know if there are animals in Al-Jannah. “Definitely.” “OK,” she says to me, “maybe we should go for it.” She has two beloved cats. Soon a large, ungainly turtle turns up, on his leisurely way to somewhere via this hill, blissfully indifferent, I would guess, to soldiers, settlers, and theologians. They lift him, cradle him in their hands. Might he, too, get a pass into Paradise? It’s definitely possible, they assure me. Things seem to be looking up for turtles, if not for the Jews. One thing we can all agree on: on the Day of Judgment, the settlers will be sent to the fire. The boys laugh again in the relief that certainty brings. Sinners are sinners, and God knows right from wrong.

I hope He does, though sometimes I’m not sure. Or maybe this is the definition of God, which we’ve arrived at together, gently teasing one another on this hill of rocks and thorns. It’s midday: a fierce sun offers a slight, still bearable taste of hellfire. I promise them that, infidel that I am, I’ll be back here next week or the one after. I climb the hill with Abu Khalil. Suddenly I see he has tears in his eyes. “Two weeks ago,” he says, “there was another officer, not Yusuf; a Jew. He was cruel. He told me I would never walk for even one centimeter on my land. And today you came and I walked the whole length of the wadi. My feet are standing on this soil. Do you understand what it means? And we plowed last week and already the first shoots are coming up. I talked to the elders in the village, they said, Forget it, there’s no hope, we’ll never get back the lands they took. I said to them, God will help us.”

כמה משפחות גדולות – ביניהם אחריזאת, אחריני ואבו סמרה – שוכנות באום אל עמד, בראש גבעה ממערב למדבר וממש מול ההתנחלות עתניאל.  למעשה, עתניאל ממוקמת על אדמות משפחת אבו סמרה. כמו כל ההתנחלויות, גם עתניאל הקימה סביבה גדר היקפית רחבה ובכך למעשה סיפחה לעצמה רצועה נדיבה נוספת של אדמה פלסטינית. גרוע מכך, זה שלוש-עשרה שנים מונעים המתנחלים והחיילים מן הפלסטינים את הגישה לשטחי המרעה והעיבוד הפוריים יחסית בתוך הואדיות המשתרעים מתחת להתנחלות.  בתי המשפט הישראליים איששו את זכות הפלסטינים לגישה לאדמות הללו בואדיות, אולם עובדה זו כשלעצמה אינה ערובה להצלחה. להיפך – כמו ברוב שטחי דרום הר חברון, לפנינו מאבק מפרך על כל סנטימטר.

אבו ח’ליל אבו סמרה אומר לי: “לפני שלושה שבועות עדיין יכולנו רק להביט על אדמותינו וידענו שרגלינו לא ישובו לדרוך עליהן עוד”. צריך לשמוע את המשפט הזה בערבית ולחוש את משמעותו עבור חקלאי הרואה את שדותיו נשדדים לאור היום. אז צריך לדמיין את כל היתר – את המאבק האינסופי בבתי המשפט, הקטטות הבלתי-פוסקות עם החיילים, האיומים וההתעמרות, ההשפלה הכרוכה בסילוק בעלי קרקע ממנה בתוקף איום בירי. הדברים נמשכים כך זה שנים, וזה יקרה שוב היום.

 בשבוע שעבר אירע נס. מתנדבי תעאיוש ליוו רועים פלסטינים אל תוך הוואדי ועמדו לצדם בעוד הכבשים רעו והחקלאים חרשו פאת שדה אחת. היום אנחנו כמהים להרחיב את שטח המרעה, לנכס עוד חלקה, קרובה יותר להתנחלות. אנו מתקדמים בדרכי עפר דרך אל כארמה ובית אל אימרא אל אום אל עמד, ויורדים אל הוואדי שבו כבר מלחכות הכבשים עשב לשובע. ימי אביב והירוק שולט לרגע. בתוך שבועיים כבר ייעלם. הגבעות– חומות-צהבהבות בדרך כלל– נראות כמו נופי אירלנד… שדות שלמים טובלים באדום הפרגים וצהוב פרחי החרדל. פה ושם נראות כבר שיבולי חיטה ושעורה מבשילות. מי היה מאמין שצמחו כאן מתוך האדמה הקשה והצחיחה הזו?

 עדיין שעת בוקר מוקדמת תחת השמיים הכחולים. רגעים אחרונים של ברכה שלמדתי לנצור – פתיחה קצרה בטרם יגיעו החיילים. העולם נראה כמעט בר-קיימא. קומץ רועים, אבו ח’ליל ואחיו אבו חאלד עמנו, מתקשים להאמין שהם ניצבים כאן על אדמתם שלהם כבני-חורין.

 בני-חורין, האומנם? חבורת החיילים הראשונה כבר ממתינה לנו. זמן מה הם צופים בנו מצלע הגבעה תוך שאנו נעים עם הכבשים לאורך הוואדי. אנו רואים אותם מתקשרים לסמכות כלשהי בטלפונים הניידים שלהם. כבר מרחוק הם טורחים לצלם אותנו. לקסדתו של קצין צמודה רשת הסוואה – נופך קומי-משהו במרחבים הללו, כאילו יכול היה שלא לבלוט בשטח. בידיהם רובים וכל אבזרי המתכת המתבקשים.

 לבסוף, כשאנחנו כבר במרחק של 200 מטרים בלבד מהגדר ההיקפית של עתניאל, הם צועדים לעברנו בשדות. אומרים לנו שהמת”ק – קצין המינהל האזרחי – בדרכו בלוויית שוטרים. אנחנו ממתינים. ידוע לנו שהחוק לצדנו, אין בכך ספק. יש לנו אפילו אסמכתא כתובה, אבל אנחנו גם יודעים שזה חסר משמעות בדרום הר חברון.

 המת”ק כלל לא מגיע. במקומו מגיע כוח מג”ב ובראשו יוסף, קצין דרוזי המוכר לנו היטב. לא משמח לראות כאן מג”ב. הנוהל הרגיל מתחיל. הוא ידוע לנו על פה. ואלה הדברים:

 יוסף: מה אתם עושים פה?

דני וגיא: אנחנו מלווים את הרועים שהוציאו את הצאן שלהם לרעות על אדמתם.

יוסף: מי אמר לכם שזו אדמתם?

דני: הם יודעים זאת, ובית המשפט אישר זאת. יש לנו המסמכים.

יוסף: למה שאאמין להם?

גיא: זה לא עניין של אמונה.

יוסף: המקום היחיד שבו אתה ואני יכולים להתווכח על כך הוא בית המשפט. בטח לא כאן. איש לא מורשה

להיות כאן ללא תיאום עם הצבא.

גיא: לא נכון. מה שאתה אומר לגמרי לא-חוקי. בתי המשפט פסקו בזה שוב ושוב. אין לך רשות להורות לאנשים הללו לעזוב, או להורות לנו לעזוב.

יוסף: אתם רק באים הנה לעשות צרות.

יוסף: אנחנו כאן כדי להגן על האנשים האלה ודאוג לכך שזכותם תכובד.

 שני מתנחלים, האחד במחלצות השבת, הגיעו למקום כמוסכם, לשלוט במתרחש. יוסף מביט במפה ובצו בית המשפט. הוא בוודאי מבין שהאמת מוצגת לעיניו. יש לו בעיה.

 ”אומר לכם מה”, הוא אומר. “אם האנשים האלה” – כוונתו לשני האחים אבו סמרה – “רוצים לבוא אתי לקצה הוואדי להביט בשטח, אני מוכן ללכת.” הוא פונה לגיא: “אתה ורק אתה יכול להצטרף. שאר הקבוצה שלכם תמתין פה”.

 אנחנו ממתינים. כעבור עשר דקות הם שבים, ויוסף, כאשר המתנחלים מעליו, יודע בדיוק מה לעשות: טוב, ראיתם את הוואדי. עכשיו כולכם עוזבים את המקום. יש לכם חמש דקות לפני שאני מתחיל לעצור אנשים.

 דני: לא! אתה עובר על החוק ואתה יודע את זה. אין לך זכות לגרש את האנשים הללו מאדמתם. כבר היינו בסיפור הזה פעמים רבות בעבר.

יוסף: יש לנו יסוד לחשוש מחיכוך ביניכם ובין המתנחלים. אתם מאיימים על השקט פה. אני קצין משטרה ואני פוקד עליכם לעזוב.

נריה: זה נחמד מאוד. הפושעים האמיתיים ממש כאן על הגבעה, ואתה מאשים אותנו בהפרת הסדר.

אני: מה עם הרועים האלה? יש או אין להם זכות לרעות כאן בוואדי?

יוסף: יש. כעת גמרתי לדבר אתכם. הוויכוח הסתיים.

ובתור תוספת, אחד מאנשיו, נמוך, מוצק ומרושע, משתוקק לתקוף ו/או לעצור אותנו, מביט בשעונו ואומר:

“ארבע דקות”.

 כל זה נמשך זמן רב בהרבה מאשר קריאת הסיכום שלי, זמן די והותר לכבשים להמשיך לרעות כאוות נפשן. אבל הברירה הרגילה כבר נעשתה – הרועים ושני האחים כבר מרוחקים כ-50 מטרים מאתנו, ופניהם בחזרה לאום אל עמד. אולי הגיעו לאיזה הסכם עם יוסף. הם מארחינו: אם הם הולכים, אין טעם שנישאר.

 ”אל תצטער”, אומר לי אבו ח’ליל. “אנחנו מתקדמים. זהו כמו לטפס על סולם. צעד אחר צעד, שלב-שלב.”

 אני כן מצטער. הרובה אמר את דברו. הרובה משקר.

 אנחנו מתמהמהים בוואדי עם הכבשים ונערי הכפר. יוסף ואנשיו עוזבים לאט לאט. אנחנו רוצים לוודא שנוכחות הפלסטינים כאן נראית ומוכרת, שהיא הופכת לעובדה. זה לא עניין של מה בכך. כל העסק עדין ורגיש כאותם נבטי במיה – שנזרעה רק לפני שבוע – המגיחים כעת מן העפר החום לעינינו. בעוד שבוע, לדברי אבו ח’ליל, הם יינשאו לגובה ולאחר כמה ימים ייקצרו – יבול ראשון מזה שנים רבות.

 הנערים מתעניינים בתיאולוגיה. “מה שמך?” הם שואלים אותי. “דאוד”, אני עונה. “על שם הנביא דויד! אתה מוסלמי?” “לא, אני יהודי”. “אתה יודע להתפלל?” “אולי קצת.” אני יודע על פה את הפאתיחה, הפסוק הפותח את הקוראן. הרושם הוא חיובי. “שיר אותה”, הם אומרים, “כמו המואזין”. אני מנסה. הם מתקנים אותי. לא קל לי להעפיל לטונים הגבוהים הדרושים לשורה השנייה, אבל הם מרוצים מהמאמצים שאני עושה. “אז למה לא תתאסלם?” הם שואלים. “אני לא רוצה”, אני עונה להם. “כבר אמרתי לכם שאני יהודי”. “אבל ביום הדין, יום אל קיאמה, רק המוסלמים יגיעו לגן עדן. כל היתר יישרפו באש הגהנום.” “אני אוהב את האש”.

הם צוחקים. צריך להעמיד אותי במבחן. הם לוקחים מצית ממישהו ומדליקים אותו בצמוד לאצבעי. אני נכשל במבחן. “טוב, אולי אנחנו היהודים לא נושלך לתוך האש”, אני אומר להם. “אולי יהיה קר שם בגיהינום.” “מה פתאום!” הם משוכנעים. “אש זו אש. המאמינים, רק המאמינים לא יישרפו.” “טוב,” אני אומר. “אבל אין דבר כזה יהודי מאמין איכשהו?” “ממש לא.”

 ושוב: “אז למה לא תאמץ את האסלאם?” אני מתקשה להסביר להם את ההגיון שלי, בערבית רצוצה. בינתיים צצות שאלות נוספות. אלה, למשל, רוצה לדעת אם יש חיות בגן העדן.  “בטח”. “טוב”, היא אומרת לי. “אולי נלך על זה”. יש לה שני חתולים אהובים. עד מהרה מופיע צב מגושם בדרכו האיטית ליעד כלשהו על הגבעה הזו, אדיש לנוכחותם של חיילים, מתנחלים, ותיאולוגים. הם מרימים אותו, מערסלים אותו בידיהם. האם גם הוא יורשה להיכנס לגן העדן? זה יתכן מאוד, הם מבטיחים לי. הצבים מצבם טוב, שלא כמו היהודים. על דבר אחד כולנו יכולים להסכים: ביום הדין יישלחו המתנחלים להישרף באש הגיהינום. הנערים צוחקים שוב בהקלה שבוודאות. חוטאים הם חוטאים, והאל יודע להבחין בין טוב ורע.

אני מקווה שכן, אם כי לעתים אינני בטוח. ואולי זו ההגדרה של האל, אליה הגענו ביחד, תוך כדי משחק, כאן על פני הטרשים והקוצים. צהרי היום: שמש עזה מדגימה לנו מעט-מזער מאש הגיהינום. אני מבטיח להם שגם אם כופר אני, אשוב הנה בשבוע הבא או בזה שאחריו. אני מטפס על הגבעה עם אבו ח’ליל.  פתאום אני מבחין שעיניו דומעות. “לפני שבועיים”, הוא מספר, “היה קצין אחר. לא יוסף. יהודי. הוא היה אכזר. הוא אמר לי שלעולם לא אצעד אפילו סנטימטר אחד על אדמתי. והיום באתם והלכתי לכל אורך הוואדי. הרגליים שלי ניצבות על האדמה הזו. אתה מבין מה זה אומר? ובשבוע שעבר חרשנו וכבר צצים הנבטים. דיברתי עם זקני הכפר והם אמרו, עזוב. אין תקווה. לעולם לא נשיג בחזרה את האדמות שלקחו לנו. אמרתי להם, אלוהים יעזור לנו.”

]]> http://www.taayush.org/?feed=rss2&p=2577 0 http://www.taayush.org/?p=2581 http://www.taayush.org/?p=2581#comments Mon, 09 Apr 2012 21:00:21 +0000 keren http://www.taayush.org/?p=2581

ביום שלישי ה-10.4.2012 יצא אבו ש’ בן ה-70 עם בנו למרעה באדמת הכפר אום אל עמד הסמוכה לעתניאל. שמונה מתנחלים ירדו לכיוונם וגרשו אותם מאדמות המרעה.

ביום רביעי ה-11.4.2012 בשעות הבוקר יצאה ס’ למרעה באדמות נוואג’ה אשר ברוג’ום (סוסיא). בסביבות השעה 8:30-9:00 כאשר היא שהתה עם העדר באיזור מטע הזיתים של משפחתה, הבחינה ס’ בשבעה מתנחלים רעולי פנים מתקדמים לכיוונה תוך שהם מיידים לעברה אבנים. ס’ החלה להימלט ולמלט את העדר לכיוון הואדי. המתנחלים הדביקו אותה. שלושה מן המתנחלים נשאו מקלות של טוריות וצינורות בהם היכו אותה. ס’ ניסתה להתחמק מהמכות אך מחלקן לא הצליחה. היא נפגעה באיזור עינה השמאלית, במרפק יד ימין, בצד ימין באיזור הצלעות ובאיזור העורף. כמו כן, אחת משיניה נשברה. ס’ לא נשאה עימה טלפון בזמן התקיפה אך תושבי המאהל שמעו והבחינו בהמולה ורצו לעברה, התוקפים מייד ברחו. יש לציין שמקום התקיפה נמצא ממש מתחת לעמדת השמירה הצבאית, כ-300 מ’ ממנה. ניתן לראות, יותר נכון לא ניתן לפספס את מקום התקיפה מן העמדה. התושבים שמעו את החייל מהעמדה קורא למתנחלים לחזור אך מעבר לכך הוא לא מנע התקיפה.

כשהצבא הגיע למקום נשמע אחד החיילים אומר “אין צורך שתגיע משטרה, בעלה היכה אותה”.

קציני המינהל בקשו מהתושבים הנסערים לחזור אל המאהל בטענה שהם”לא רוצים חיכוך” הם הוסיפו ואמרו “המשטרה תגיע אליכם למאהל לגבות עדות”. עד רגע זה היא לא הגיע !

ביום שישי ה-13.4.2012 (שביעי של פסח) בשעות הבוקר עשו דרכם שלוש מתנדבים בינלאומיים  מטובא לטוואנה. סמוך לשעה 8 בבוקר הגיעו לעברם שני מתנחלים מחוות מעון. השניים היו רעולי פנים. הם יידו אבנים לעבר המתנדבים, אחד מהם בעזרת רוגטקה. בנס הצליחו המתנדבים להימלט ולא נפגעו.

הפעילים התקשרו למשטרה, הודיעו על התקיפה ובקשו עזרה. התשובה היתה “אנחנו לא מגיעים, אם אתם רוצים אתם יכולים להגיע לתחנה ולהגיש תלונה..”

כעבור שלוש שעות הגיעו 7 מתנחלים לעמק חורובה מזרחית לחוות מעון. במקום ליוו מתנדבים רועים. אחד המתנחלים, רעול פנים, ירד לכיוון מטע הזיתים והחל להשחית את העצים. פעולת ההשחתה תועדה ! הזעקנו למקום משטרה גם קצין מנהל הגיע ונגבתה עדות.  

בדרך לתחנת המשטרה ראינו סמוך ל”גבעת גל” לא רחוק מ”קרית ארבע”, כוחות רבים, גם אמבולנס ופצוע. מאוחר יותר הבנו שבמקום השחיתו מתנחלים כ-200 עצי זית. ההשחתה תועדה והמתנחלים תקפו פלסטינים שהגיעו למקום. המשטרה בחרה לעצור שלושה פלסטינים, כמה מפליא..

חג פסח שמח !