Saturday, April 21 2012 אום אל עמאד – מאת דוד שולמן

21 באפריל, 2012  אום אל עמאד

כמה משפחות גדולות – ביניהם אחריזאת, אחריני ואבו סמרה – שוכנות באום אל עמד, בראש גבעה ממערב למדבר וממש מול ההתנחלות עתניאל.  למעשה, עתניאל ממוקמת על אדמות משפחת אבו סמרה. כמו כל ההתנחלויות, גם עתניאל הקימה סביבה גדר היקפית רחבה ובכך למעשה סיפחה לעצמה רצועה נדיבה נוספת של אדמה פלסטינית. גרוע מכך, זה שלוש-עשרה שנים מונעים המתנחלים והחיילים מן הפלסטינים את הגישה לשטחי המרעה והעיבוד הפוריים יחסית בתוך הואדיות המשתרעים מתחת להתנחלות.  בתי המשפט הישראליים איששו את זכות הפלסטינים לגישה לאדמות הללו בואדיות, אולם עובדה זו כשלעצמה אינה ערובה להצלחה. להיפך – כמו ברוב שטחי דרום הר חברון, לפנינו מאבק מפרך על כל סנטימטר.

אבו ח’ליל אבו סמרה אומר לי: “לפני שלושה שבועות עדיין יכולנו רק להביט על אדמותינו וידענו שרגלינו לא ישובו לדרוך עליהן עוד”. צריך לשמוע את המשפט הזה בערבית ולחוש את משמעותו עבור חקלאי הרואה את שדותיו נשדדים לאור היום. אז צריך לדמיין את כל היתר – את המאבק האינסופי בבתי המשפט, הקטטות הבלתי-פוסקות עם החיילים, האיומים וההתעמרות, ההשפלה הכרוכה בסילוק בעלי קרקע ממנה בתוקף איום בירי. הדברים נמשכים כך זה שנים, וזה יקרה שוב היום.

 בשבוע שעבר אירע נס. מתנדבי תעאיוש ליוו רועים פלסטינים אל תוך הוואדי ועמדו לצדם בעוד הכבשים רעו והחקלאים חרשו פאת שדה אחת. היום אנחנו כמהים להרחיב את שטח המרעה, לנכס עוד חלקה, קרובה יותר להתנחלות. אנו מתקדמים בדרכי עפר דרך אל כארמה ובית אל אימרא אל אום אל עמד, ויורדים אל הוואדי שבו כבר מלחכות הכבשים עשב לשובע. ימי אביב והירוק שולט לרגע. בתוך שבועיים כבר ייעלם. הגבעות– חומות-צהבהבות בדרך כלל– נראות כמו נופי אירלנד… שדות שלמים טובלים באדום הפרגים וצהוב פרחי החרדל. פה ושם נראות כבר שיבולי חיטה ושעורה מבשילות. מי היה מאמין שצמחו כאן מתוך האדמה הקשה והצחיחה הזו?

 עדיין שעת בוקר מוקדמת תחת השמיים הכחולים. רגעים אחרונים של ברכה שלמדתי לנצור – פתיחה קצרה בטרם יגיעו החיילים. העולם נראה כמעט בר-קיימא. קומץ רועים, אבו ח’ליל ואחיו אבו חאלד עמנו, מתקשים להאמין שהם ניצבים כאן על אדמתם שלהם כבני-חורין.

 בני-חורין, האומנם? חבורת החיילים הראשונה כבר ממתינה לנו. זמן מה הם צופים בנו מצלע הגבעה תוך שאנו נעים עם הכבשים לאורך הוואדי. אנו רואים אותם מתקשרים לסמכות כלשהי בטלפונים הניידים שלהם. כבר מרחוק הם טורחים לצלם אותנו. לקסדתו של קצין צמודה רשת הסוואה – נופך קומי-משהו במרחבים הללו, כאילו יכול היה שלא לבלוט בשטח. בידיהם רובים וכל אבזרי המתכת המתבקשים.

 לבסוף, כשאנחנו כבר במרחק של 200 מטרים בלבד מהגדר ההיקפית של עתניאל, הם צועדים לעברנו בשדות. אומרים לנו שהמת”ק – קצין המינהל האזרחי – בדרכו בלוויית שוטרים. אנחנו ממתינים. ידוע לנו שהחוק לצדנו, אין בכך ספק. יש לנו אפילו אסמכתא כתובה, אבל אנחנו גם יודעים שזה חסר משמעות בדרום הר חברון.

 המת”ק כלל לא מגיע. במקומו מגיע כוח מג”ב ובראשו יוסף, קצין דרוזי המוכר לנו היטב. לא משמח לראות כאן מג”ב. הנוהל הרגיל מתחיל. הוא ידוע לנו על פה. ואלה הדברים:

 יוסף: מה אתם עושים פה?

דני וגיא: אנחנו מלווים את הרועים שהוציאו את הצאן שלהם לרעות על אדמתם.

יוסף: מי אמר לכם שזו אדמתם?

דני: הם יודעים זאת, ובית המשפט אישר זאת. יש לנו המסמכים.

יוסף: למה שאאמין להם?

גיא: זה לא עניין של אמונה.

יוסף: המקום היחיד שבו אתה ואני יכולים להתווכח על כך הוא בית המשפט. בטח לא כאן. איש לא מורשה

להיות כאן ללא תיאום עם הצבא.

גיא: לא נכון. מה שאתה אומר לגמרי לא-חוקי. בתי המשפט פסקו בזה שוב ושוב. אין לך רשות להורות לאנשים הללו לעזוב, או להורות לנו לעזוב.

יוסף: אתם רק באים הנה לעשות צרות.

יוסף: אנחנו כאן כדי להגן על האנשים האלה ודאוג לכך שזכותם תכובד.

 שני מתנחלים, האחד במחלצות השבת, הגיעו למקום כמוסכם, לשלוט במתרחש. יוסף מביט במפה ובצו בית המשפט. הוא בוודאי מבין שהאמת מוצגת לעיניו. יש לו בעיה.

 ”אומר לכם מה”, הוא אומר. “אם האנשים האלה” – כוונתו לשני האחים אבו סמרה – “רוצים לבוא אתי לקצה הוואדי להביט בשטח, אני מוכן ללכת.” הוא פונה לגיא: “אתה ורק אתה יכול להצטרף. שאר הקבוצה שלכם תמתין פה”.

 אנחנו ממתינים. כעבור עשר דקות הם שבים, ויוסף, כאשר המתנחלים מעליו, יודע בדיוק מה לעשות: טוב, ראיתם את הוואדי. עכשיו כולכם עוזבים את המקום. יש לכם חמש דקות לפני שאני מתחיל לעצור אנשים.

 דני: לא! אתה עובר על החוק ואתה יודע את זה. אין לך זכות לגרש את האנשים הללו מאדמתם. כבר היינו בסיפור הזה פעמים רבות בעבר.

יוסף: יש לנו יסוד לחשוש מחיכוך ביניכם ובין המתנחלים. אתם מאיימים על השקט פה. אני קצין משטרה ואני פוקד עליכם לעזוב.

נריה: זה נחמד מאוד. הפושעים האמיתיים ממש כאן על הגבעה, ואתה מאשים אותנו בהפרת הסדר.

אני: מה עם הרועים האלה? יש או אין להם זכות לרעות כאן בוואדי?

יוסף: יש. כעת גמרתי לדבר אתכם. הוויכוח הסתיים.

ובתור תוספת, אחד מאנשיו, נמוך, מוצק ומרושע, משתוקק לתקוף ו/או לעצור אותנו, מביט בשעונו ואומר:

“ארבע דקות”.

 כל זה נמשך זמן רב בהרבה מאשר קריאת הסיכום שלי, זמן די והותר לכבשים להמשיך לרעות כאוות נפשן. אבל הברירה הרגילה כבר נעשתה – הרועים ושני האחים כבר מרוחקים כ-50 מטרים מאתנו, ופניהם בחזרה לאום אל עמד. אולי הגיעו לאיזה הסכם עם יוסף. הם מארחינו: אם הם הולכים, אין טעם שנישאר.

 ”אל תצטער”, אומר לי אבו ח’ליל. “אנחנו מתקדמים. זהו כמו לטפס על סולם. צעד אחר צעד, שלב-שלב.”

 אני כן מצטער. הרובה אמר את דברו. הרובה משקר.

 אנחנו מתמהמהים בוואדי עם הכבשים ונערי הכפר. יוסף ואנשיו עוזבים לאט לאט. אנחנו רוצים לוודא שנוכחות הפלסטינים כאן נראית ומוכרת, שהיא הופכת לעובדה. זה לא עניין של מה בכך. כל העסק עדין ורגיש כאותם נבטי במיה – שנזרעה רק לפני שבוע – המגיחים כעת מן העפר החום לעינינו. בעוד שבוע, לדברי אבו ח’ליל, הם יינשאו לגובה ולאחר כמה ימים ייקצרו – יבול ראשון מזה שנים רבות.

 הנערים מתעניינים בתיאולוגיה. “מה שמך?” הם שואלים אותי. “דאוד”, אני עונה. “על שם הנביא דויד! אתה מוסלמי?” “לא, אני יהודי”. “אתה יודע להתפלל?” “אולי קצת.” אני יודע על פה את הפאתיחה, הפסוק הפותח את הקוראן. הרושם הוא חיובי. “שיר אותה”, הם אומרים, “כמו המואזין”. אני מנסה. הם מתקנים אותי. לא קל לי להעפיל לטונים הגבוהים הדרושים לשורה השנייה, אבל הם מרוצים מהמאמצים שאני עושה. “אז למה לא תתאסלם?” הם שואלים. “אני לא רוצה”, אני עונה להם. “כבר אמרתי לכם שאני יהודי”. “אבל ביום הדין, יום אל קיאמה, רק המוסלמים יגיעו לגן עדן. כל היתר יישרפו באש הגהנום.” “אני אוהב את האש”.

הם צוחקים. צריך להעמיד אותי במבחן. הם לוקחים מצית ממישהו ומדליקים אותו בצמוד לאצבעי. אני נכשל במבחן. “טוב, אולי אנחנו היהודים לא נושלך לתוך האש”, אני אומר להם. “אולי יהיה קר שם בגיהינום.” “מה פתאום!” הם משוכנעים. “אש זו אש. המאמינים, רק המאמינים לא יישרפו.” “טוב,” אני אומר. “אבל אין דבר כזה יהודי מאמין איכשהו?” “ממש לא.”

 ושוב: “אז למה לא תאמץ את האסלאם?” אני מתקשה להסביר להם את ההגיון שלי, בערבית רצוצה. בינתיים צצות שאלות נוספות. אלה, למשל, רוצה לדעת אם יש חיות בגן העדן.  “בטח”. “טוב”, היא אומרת לי. “אולי נלך על זה”. יש לה שני חתולים אהובים. עד מהרה מופיע צב מגושם בדרכו האיטית ליעד כלשהו על הגבעה הזו, אדיש לנוכחותם של חיילים, מתנחלים, ותיאולוגים. הם מרימים אותו, מערסלים אותו בידיהם. האם גם הוא יורשה להיכנס לגן העדן? זה יתכן מאוד, הם מבטיחים לי. הצבים מצבם טוב, שלא כמו היהודים. על דבר אחד כולנו יכולים להסכים: ביום הדין יישלחו המתנחלים להישרף באש הגיהינום. הנערים צוחקים שוב בהקלה שבוודאות. חוטאים הם חוטאים, והאל יודע להבחין בין טוב ורע.

אני מקווה שכן, אם כי לעתים אינני בטוח. ואולי זו ההגדרה של האל, אליה הגענו ביחד, תוך כדי משחק, כאן על פני הטרשים והקוצים. צהרי היום: שמש עזה מדגימה לנו מעט-מזער מאש הגיהינום. אני מבטיח להם שגם אם כופר אני, אשוב הנה בשבוע הבא או בזה שאחריו. אני מטפס על הגבעה עם אבו ח’ליל.  פתאום אני מבחין שעיניו דומעות. “לפני שבועיים”, הוא מספר, “היה קצין אחר. לא יוסף. יהודי. הוא היה אכזר. הוא אמר לי שלעולם לא אצעד אפילו סנטימטר אחד על אדמתי. והיום באתם והלכתי לכל אורך הוואדי. הרגליים שלי ניצבות על האדמה הזו. אתה מבין מה זה אומר? ובשבוע שעבר חרשנו וכבר צצים הנבטים. דיברתי עם זקני הכפר והם אמרו, עזוב. אין תקווה. לעולם לא נשיג בחזרה את האדמות שלקחו לנו. אמרתי להם, אלוהים יעזור לנו.”