Saturday, September 8 2012 מאחורי שטח אש 918 מאת אייל רז

מאחורי שטח אש 918

מאת אייל רז

שמירה על הכשירות הנדרשת לכוחות צהל” – זו הטענה שבשמה מבקשת המדינה לפנות ולהרוס שמונה כפרים פלסטיניים ולגרש מאדמתם את 1,500 תושביהם. “שטח אש 918″, עליו מבקש הצבא לכאורה להתאמן, כולל כ-30 אלף דונם מאדמות דרום הר חברון, ובהם קרקעות פרטיות ושטחים חקלאיים, עליהן חיים ואותן מעבדים תושבי המקום מזה דורות. מאז 1999 מרחף איום הגירוש מעל ראשי התושבים. בתקופה הקרובה עתיד גורל הכפרים להיות מוכרע.

1. כרוניקה של גירוש והליכים משפטיים

כבר במהלך שנות השבעים הכריזה ישראל על האזור כעל שטח צבאי סגור“. ב-1999 הוציא המנהל האזרחי צווי פינוי לעשרות מבנים, ובחודשים אוקטוברנובמבר של אותה שנה גירשו כוחות הצבא והמינהל למעלה מ-700 תושבים מבתיהם והחרימו את רכושם. במהלך מבצע הגירוש אטמו כוחות הביטחון מערות מגורים והרסו אוהלים, בארות מים ומבני שירותים. ארבעה חודשים מאוחר יותר הורה בגץ להתיר את שיבת התושבים לאדמתם, ואסר על גירושם עד למתן החלטה סופית בעניין. שר הביטחון ואלוף פיקוד המרכז דאז, אהוד ברק ומשה יעלון, דחפו להשארת החלטת הגירוש על כנה, בין השאר כדי שהאזור יישאר בשטח ישראל במסגרת הסדר הקבע.

בשנת 2005, לאחר הליך בוררות שארך שנתיים והסתיים ללא הסכמה, חודשו הדיונים המשפטיים והמאמצים למנוע את ביצוע צווי פינוי והריסה חדשים שהוציא המנהל האזרחי (על השתלשלות ההליכים המשפטיים במהלך שנים אלה, אלימות כוחות הביטחון והמתנחלים כלפי התושבים והמניעים העומדים בבסיס הגירוש, ראו כאן). מאז, במשך שבע שנים, הוארכו צווי הביניים שמנעו באופן זמני את פינוי הכפרים והרס מבנים חיוניים להישרדותם.

בחודש יולי האחרון הודיעה המדינה לבגץ שעמדת שר הביטחון קובעת כי לא תתאפשר שהיית קבעברוב האזור שהוכרז כשטח אש, ושעל תושבי שמונה (מגאז, תבאן, ספאיי, פחית, חלאווה, מרכז, גינבה וחרובה) מתוך 12 הכפרים שנכללו בצו המקורי יהיה להתפנות. תושבי ארבעת הכפרים האחרים יורשו אומנם להישאר על אדמתם, אך תחת הגבלות שאינן מאפשרות קיום ברקיימא. מסיבות פרוצדוראליות, שאינן נוגעות לטיעונים העקרוניים שהציגו פרקליטי התושבים, הורה בגץ למחוק את העתירות. עם זאת, צו הביניים האוסר על ההריסה יישאר בינתיים על כנו, ובטרם יפקע יגישו התושבים עתירות חדשות.

מגרייר אל-עביד. עמדת שר הביטחון קובעת כי “לא תתאפשר שהיית קבע” ברוב האזור שהוכרז כשטח אש.

2. שטח אש 918 כמקרה קצה

60.2% מהגדה המערבית נכללים בשטחי C, עלפי מפת אוסלו ששורטטה במסגרת הסכם הביניים שנחתם ב-1995. מפה זו, שאמורה הייתה לשמש במשך חמש שנים שבמהלכן יושג הסדר הקבע, נקבעה עלפי עיקרון מרכזי אחד: דמוגראפי. החלוקה לשלושת האזורים נועדה לאפשר העברת אוכלוסייה פלסטינית רבה ככל שניתן לשליטת הרשות הפלסטינית, בד בבד עם שימור שטחים נרחבים ודלים באוכלוסייה תחת שליטה ישראלית מלאה.

מאז, זה קרוב לשני עשורים, נוקטת ישראל מדיניות עקבית שמטרתה להעמיק ולהנציח את אחיזתה באדמות אלה, המהוות את עתודת הקרקע של הגדה המערבית, ולפגוע ביכולתם של הפלסטינים לגור בהן. מדיניות זו מיושמת באמצעות שימוש במגוון שיטות:

הפקעת קרקעות והכרזה עליהן כאדמות מדינה

היעדר תכניות מתאר, אימתן אישורי בנייה והריסת בתים

הכרזה על גנים לאומיים ושמורות טבע

הוצאת צווי תפיסה צבאיים לצרכי בניית מכשול ההפרדה ומרחב התפר

סגירת שטח והכרזה עליו כשטח אימונים צבאי“: כ18% משטח הגדה המערבית הוכרזו כשטחי אש סגורים, מעט יותר מסך השטח הכולל שהוקצה לשטחי A, שבו נמצאות כל הערים הפלסטיניות. 5,000 איש, ב-38 קהילות, חיים על אדמות אלה, רבות מהן נמצאו שם שנים לפני שהוכרז השטח כאזור אימונים צבאי

מפת שטח אש 918 בדרום הר חברון. צווי הפינוי לתושבים מבוססים על טענת המדינה כאילו הם אינם תושבי קבע באזור, תוך התעלמות מתיעוד היסטורי המוכיח את קיומם של יישובים המהווים את “מרכז החיים” של התושבים זה מאות בשנים. מקור: בצלם

 במצטבר, ישראל אוסרת באופן מוחלט על בנייה פלסטינית ב-70% מאזורי C, שהם כ-44% משטח הגדה כולה. גם ב-30% הנותרים קיימות מגבלות הממזערות את האפשרות להשיג היתר בנייה, כך שבפועל המינהל מתיר לפלסטינים לבנות בחופשיות רק באחוז אחד של שטח C, שברובו בנוי ממילא. אפליה עקבית זו, הנוצרת בין השאר עלידי הדרת הפלסטינים ממנגנוני התכנון (לעומת עשרים ועדות תכנון מקומיות העומדות לרשות המתנחלים), יצרה מציאות שבה במהלך שלוש השנים שבין 2007 ו-2010 הנפיק המנהל האזרחי 64 אישורי בנייה עבור התושבים הפלסטינים בשטחי C, המונים כ-150 אלף איש.

ההבחנה בין השיטות השונות המשרתות את דחיקת התושבים מאדמתם חשובה בעיקר לצורך ההתמודדות המשפטית עמן. עם זאת, נחוץ לא פחות מכך לזהות את המדיניות האחידה העומדת מאחוריהן. בדוח שפרסם האיחוד האירופי בתחילת השנה ואומץ פה אחד עלידי כל החברות בו, כונתה מגמה מכוונת זו טרנספר כפוי של האוכלוסייה הילידה“. בשל מדיניות זו, כבר היום חיים בשטחי C, המהווים כאמור יותר מ-60% משטחי הגדה, פחות מ-6% מתושביה הפלסטינים. זאת, לעומת בין 200 אלף ל-320 אלף שחיו בבקעת הירדן לבדה לפני 1967.

3. גירוש תושבים והריסת כפרים – כללי המשפט הבינלאומי למול טענות ישראל

הריסה של תשתית מקיימת חיים“, שמונת הכפרים במקרה זה, תביא בפועל לגירוש כפוי של התושבים, המוגדרים כאוכלוסייה מוגנת. גירוש זה מנוגד לאמנת זנבה הרביעית(סעיף 49) ולתקנות האג. מומחים למשפט הבינלאומי קובעים כי הפרה של סעיף זה באמנה מהווה פשע מלחמה. עוד נקבע כי גם יצירת הנסיבות הגורמות בעקיפין לאנשים המוגנים לעזוב תיחשב העברה אסורה“. לאיסור המוחלט קיימים חריגים בודדים, שתנאיהם רחוקים מלהתקיים במקרה זה, ואף הם מסויגים בזמניות העברת האוכלוסייה, ובזכות המועברים לחזרה לאדמתם מיד בסיום הקרבות באזור. בנוסף, סעיף 54 לפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנה קובע במפורש כי קיים איסור על הריסה או פגיעה במבנים הנחוצים להישרדות האוכלוסייה האזרחית המוגנת.

ג’ינבה. הריסה של “תשתית מקיימת חיים” תביא בפועל לגירוש כפוי של התושבים, המוגדרים כאוכלוסייה מוגנת במשפט הבינלאומי. צילום: בצלם

למול הוראות חדמשמעיות אלה, מנסה ישראל להצדיק את עמדתה בטענה כי חיוניותו של השטח היא בכך שהוא מאפשר שמירה על הכשירות הנדרשת לכוחות צהל“. צווי הפינוי לתושבים מבוססים על טענת המדינה כאילו הם אינם תושבי קבע באזור, ולכן לא אמורים להימצא ללא היתר בשטח האש. טענה זו מתעלמת מתיעוד היסטורי, המוכיח את קיומם של יישובים, המהווים את מרכז החייםשל התושבים זה מאות בשנים, ולכל המאוחר מאז שנות השלושים של המאה ה-19. סקר שנערך בשנת 2005 מצא כי 88% מהתושבים נולדו במערות הנמצאות בתוך השטח הסגור“. אחד מהמחקרים המתעדים את קיום הכפרים מאז תקופה זו, “חיים במערות הר חברון“, יצא לאור בשנת 1985 בהוצאת משרד הביטחון.

4. של מי המאבק הזה?

קיום משטר של הפרדה תוך אפליה אינו דבר חדש בדרום הר חברון בפרט ובשטחי C בכלל. כך, לדוגמה, בעוד איום ההריסה מרחף מעל ראשי תושבי שמונת הכפרים, הרי שעשרה מאחזי מתנחלים ממוקמים בחלקם או במלואם בשטחי אש ללא מפריע. בעוד צהל מחרים כלי רכב של תושבים פלסטינים, “מאחר שנעו בשטחי אש המוגדרים כשטח צבאי סגור והפרו בכך צו צבאי האוסר תנועה באזור“, לא כך הדבר עבור תושבי ההתנחלות אביגיל, שכביש הגישה היחיד אליה עובר באותם השטחים ממש.

רועה מהכפר אום פקארה, הנמצא בשטח אזור אש 918, נתקל בפטרול צה”ל ליד ההתנחלות אביגיל. עשרה מאחזי מתנחלים ממוקמים בחלקם או במלואם בשטח ללא מפריע. צילום: Anne Paq/Activestills.org

פניה הכלכליים של האפליה השיטתית חדים לא פחות: נחשלותו של שטח C, הנובעת במידה מכרעת מההגבלות ארוכות השנים שישראל מטילה בהם על פיתוח אזורי תעשייה, חקלאות ומגורים, מטילה בספק את יכולת הקיום העתידית של הכלכלה הפלסטינית. הגבלות אלה עומדות בניגוד חריף לתקצוב הממשלתי שמתנחלי האזור זוכים לו: בראש רשימת 253 המועצות המקומיות והאזוריות, המדורגות עלפי ההשקעה הממשלתית לתושב, נמצאות חמש מועצות המאגדות התנחלויות; את המקום הראשון בדירוג תופסת המועצה האזורית הר חברון.

בעוד היבטים מסוימים של האפליה יכולים להיחשב הפיכים וברי תיקון, לא כך הדבר כאשר מדובר בהרס כפרים, אבדן אדמות והעברה כפויה של תושבים אל העיר הסמוכה, שם מובטחים להם חיי אבטלה ועוני. קיבועו של הסטאטוסקוו באמצעות פעולות מסוג זה מנציח מציאות המסכלת את פתרון שתי המדינות מחד, ומגלמת את פניו החשוכות ביותר של משטר אחד במרחב המשותף, מאידך. ההתנגדות לכך אינה יכולה או צריכה להיות נחלתם של 1,500 התושבים המאוימים, אלא של כל הרואה בפעולה כזו אסון הומניטארי, עוול זועק וסכנה ממשית.

את החלטת שר הביטחון לגזור כליה על עתיד הכפרים ועל אורח החיים הייחודי של תושביהם אפשר עדיין לשנות. על ישראל להודיע על ביטול תכנית ההרס והגירוש של הכפרים; לאפשר קבלתן של .תכניות תכנון ובנייה שייערכו בשיתוף עם נציגי התושבים; לאפשר גישה חופשית מהכפרים ואליהם.

לקבלת עדכונים על הפעולות הבאות במאבק נגדש שטח האש הצטרפו לרשימת התפוצה Friends of Susya בכתובת friends-of-susya+subscribe@googlegroups.com
או בקרו בעמוד הפייסבוק http://www.facebook.com/sos918