22 פעילים יצאו בבוקר לליווי רועים במופאקרה, אום זיתונה וסאלא.

באום זיתונה וסאלא הליווי התנהל על מי מנוחות. הרועים ציינו בפנינו שלא היו מעיזים לרעות בסמיכות למעון ללא הנוכחות שלנו בשל חשש מתקיפות מתנחלים.

במופאקרה ליווינו את פאדל ומשפחתו בעת שהם רועים את הצאן שלהם בשטחי המרעה הסמוכים לביתם. שטחים אלה נמצאים במרחק קצר מההאחזות הבלתי חוקית אביגיל ובעקבות תקיפות והתנכלויות בעבר מפחדת המשפחה לרעות במקום ללא ליווי פעילים. הגענו למקום עם קבוצה קטנה של פעילים ישראלים ובינלאומיים ויצאנו עם המשפחה אל המרעה. כעבור כחצי שעה עצר רכב צבאי בסמוך אלינו על הכביש המוביל לאביגיל וחייליו יצאו לקראתנו. הם הורו לנו להתרחק עם הצאן מההאחזות ובמהלך השיחה הם החרימו ללא כל סיבה את המכוש של המשפחה וטענו שכאשר נתרחק על פי הוראותיהם הם ישיבו אותו למשפחה. עשינו כדברי הצבא והתרחקנו אך הצבא סירב להחזיר את המקוש ואמר שהוא יקרא למשטרה אשר תחזיר אותו אלינו לאחר בירור. במהלך השיחה ביקשתי מספר פעמים מהחיילים שיזדהו כפי שנדרש מהם על פי חוק אך הם סרבו. בנקודה זאת התקרב אל המקום אחד מהמתנחלים הגרים באביגיל והחיילים התקרבו אליו ופתחו בשיחה. הם הוציאו מפה של צו שטח צבאי סגור וסימנו עליה תיחום חדש תוך התייעצות עם המתנחל. לאחר שהמשטרה הגיעה למקום ניגשנו אל כוחות הבטחון כדי לקבל את המקוש שנלקח. בשלב זה החיילים הציגו לפנינו את צו השטח הצבאי הסגור שהם תיקנו יחד עם המתנחל ואשר זכה לטענתם לאישור טלפוני של המח”ט. החיילים שוב סירבו להזדהות. פניתי אל השוטר במקום מתוך תקווה שהוא יורה לחיילים להזדהות אך הוא סרב לעשות זאת אך נידב את פרטיו האישיים. בעקבות צו השטח הצבאי הסגור התרחקנו מהמקום, ירדנו מהרכס הסמוך לאביגיל וירדנו לרעות את הצאן בעמק שמצידו השני של הכביש שבו כל השטחים הם אדמות מעובדות של תושבי טוואנה. למרות שהתרחקנו מספר מאות מטרים והיינו בשטח חקלאי פלסטיני, כעבור מספר דקות הגיעו למקום החיילים אשר טענו שעוד לא יצאנו מהשטח הצבאי הסגור. מבירור איתם התגלה שהשטח הצבאי הסגור הוא נרחב מאוד ובלתי פרופורציונלי בעליל שכן הוא מכסה שטחים חקלאיים פלסטיניים ושטחים פתוחים המרוחקים מאוד מכל נקודת ישוב יהודית ולמעשה הצו מנע ממשפחתו של פאדל להמשיך ולרעות את צאנו באותו היום. על אף שפאדל ניסה להסביר זאת לחיילים הם התייחסו אליו בזלזול ורק הגיבו באיומי מעצרים. לבסוף עזבנו את המקום וחזרנו לביתו של פאדל יחד עם הצאן. מבירור עם המוקד ההומניטרי עולה כי המח”ט אכן אישר טלפונית את שינוי הצו בטענה של צורך בטחוני. קבוצתנו מנתה חמישה ילדים, שלוש נשים, ושלושה גברים. מעבר לכך פעלנו על פי הוראות הצבא ושמרנו על מרחק רב מההאחזות לאורך כל זמן המרעה. לאור זאת השימוש בטענה של צורך בטחוני אינו הגיוני כלל, ובכל מקרה שטחו הנרחב של הצו הוא בלתי סביר בעליל. כמו כן התנהלות החיילים במקום היתה פושעת: הם סירבו להזדהות והחרימו את המכוש ללא כל עילה ורק על מנת שיוכלו להפעיל לחץ על הפלסטינים אשר לאורך כל האירוע חששו שלא יוחזר להם המקוש וביקשו אותו שוב ושוב.