לפני כמעט שנה, כאשר הרמנו טלפונים והתחלנו להיפגש כדי לבדוק את האפשרות להקים את מה שאחר כך הפך לתעאיוש, עמדו לנגד עינינו שתי מטרות מרכזיות: לא לאפשר למצב שהיה באוקטובר 2000 בתוך ישראל לחזור על עצמו, ולהקים תנועה העונה למציאות החדשה בעקבות האינתיפאדה החדשה. מה שהמריץ אותנו לפעול לא היו רק הזוועות של הירי במפגינים, האלימות והדיכוי, אלא גם התחושה שאין עוד סיכוי למאבקים פוליטיים וחברתיים משותפים ליהודים וערבים. לא התאבלנו על ה"דוקי" (הדו-קיום) בנוסח הישן, של בלתי שווים, אלא על מה שנראה כאובדן הסיכוי למאבק משותף. רוב ה"שמאל" היהודי הרגיש אז נבגד ובגד במיעוט הלאומי. הערבים אזרחי ישראל, ובמיוחד הצעירים, מאסו באפליה, באי-הצדק, במציאות הנחותה שהממסד כפה עליהם, ולא ראו באופן מוחשי שותפים יהודים למאבקם.

בפגישות הראשונות של תעאיוש התחייבנו להיות בזמן ובמקום אם וכאשר תחזור על עצמה הסכנה של פרעות ודיכוי המוני אלים בתוך ישראל. לשבור את הדיכוטומיה של יהודים (פלוס משטרה, מג"ב וצבא) נגד ערבים. להביא יהודים להיות סולידריים עם הערבים ולהביא ערבים לתת אמון לשותפות אמיתית עם פעילי שמאל יהודים מהזן הלא-מאוכזב.

ביום שני 1 באוקטובר יצאנו בשיירה ערבית-יהודית מתל אביב לג'ת. בשלב היציאה בצפון תל-אביב היינו כ60- מכוניות, ואולי 150 או 180 אישה ואיש. נסענו במסלול ארוך ומפותל, לא כל-כך הגיוני מבחינה גיאוגרפית. חצינו את הטיילת התל-אביבית מצפון לדרום, ובכך הפגנו את האבל גם בפני עוברי האורח התל-אביבים. הרי כל הזמן טענו שהרג המפגינים הערבים, הדיכוי והאפליה המתמשכים הם עניינים שצריכים לעמוד לעיני תל-אביב, ולא משהו שמתרחש מעבר להרי החושך במחוזות מרוחקים. אחר כך ירדנו ליפו, המחוז המרוחק הסמוך ביותר לתל-אביב, ושם הצטרפו לשיירה שלנו רק אנשים בודדים. בהמשך, צפונה ומזרחה, הצטרפו אלינו עוד כמה מכוניות בצומת רעננה, 10 או 12 מכוניות בתוך כפר סבא, שתי קבוצות של מכוניות בטירה, ועוד מכוניות בודדות כאשר עברנו ליד טייבה. לאורך המסלול המפותל הזה זכינו לכל מיני תגובות. מטבעה של שיירה ארוכה כזאת - בשיאה נראה שהגענו לכ100- מכוניות - שכל אחד מהמשתתפים בה ראה תגובות שונות לדגלים השחורים ולשלטים בעברית וערבית. בכל אופן, כולנו ראינו את הבלבול שנוצר (אלה יהודים או ערבים???), את מבטי האי-ידיעה והאי-הבנה, את תגובות הגינוי של חלק מהיהודים (ולפעמים גם קללות עסיסיות), את האדישות של רבים, יהודים כערבים, ואת התגובות האוהדות (והמופתעות לטובה) של לא מעט ערבים ושל יהודים בודדים. אם ניקח בחשבון שהשיירה עברה גם בשכונת תל-כביר (נווה עופר) שנראתה מנומנמת וליד כמה קיבוצים ומושבים, יכולנו לקרוא למסלול הלא-הגיוני שלה "חוצה ישראל", מבחינה סוציולוגית.

בדרכנו הודיעו לנו מג'ת שיש מחסום משטרתי בגלל מטען שהונח בדרך. עשינו עיקוף גדול ואיחרנו לטקס בג'ת. בחירתנו בג'ת, כפר לא גדול ולא מוכר במיוחד, נבעה מאחד המאפיינים שתעאיוש אימצה במהלך השנה האחרונה: אנו מעדיפים לפעול על בסיס של היכרות אישית, וחשים מחויבות לקשרים האנושיים הנוצרים במהלך הפעילות. משפחתו של ראמי ע'רה קיבלה בברכה משלחת של תעאיוש לפני חודשים אחדים, ושבה והזמינה אותנו פעמיים. רק התבקש שניענה להזמנתה. היינו רוצים להיענות להזמנות נוספות של משפחות ההרוגים ביום זה, אבל זה לא היה מעשי. בכל מקרה התכוונו שמשלחת מצומצמת תמשיך מג'ת לכפר מנדא, שם הטקס תוכנן לשעה שלוש אחר הצהריים.

לצערנו, האיחור גרם לכך שרק הספקנו לשמוע את הנאום של אימאם הכפר, שהזכיר לנו שהשותפות הערבית-יהודית והנכונות לפשרה היסטורית בין עמי הארץ אינן דבר מובן מאליו בקרב הערבים, כפי שהן דעת מיעוט בקרב היהודים. אבל, מארגני האירוע, המשפחה והמועצה המקומית בהחלט רצו את השותפות עימנו, קבוצה משותפת לערבים ויהודים, ועל כן גם הזמינו את נציגנו, רונן וולף, לשאת דברים. אחר כך, בטקס קצר ליד הקבר של ראמי, נשא דודו דברים חמים ומרגשים ביותר בזכות המאבק המשותף.

עזבנו את ג'ת בחופזה נוכח הידיעות הראשונות, הלא ברורות, על מהומות והתנגשויות באום אל-פחם. היתה לנו בעיה: מצד אחד רצינו לצאת במהירות, ומצד שני לא יכולנו לומר דברים חד-משמעיים ובשום פנים גם לא ליצור לחץ חסר אחריות. כוונתנו המקורית היתה לנסוע בשיירה בכביש ואדי עארה עד לצומת מגידו, כך שהמשכנו במסלול המקורי, אלא שהפעם ללא סדר ובמהירות. מספר לא מבוטל של מכוניות נפרדו מהשיירה בשלב זה. לא כולם תכננו מראש לבלות יום שלם בכבישים, לא כולם שמעו על מה שקורה באום אל-פחם או הבינו שאנו הולכים לבדוק זאת. לצערנו מתברר שלפחות מכונית אחת גם ספגה אבנים במהלך היציאה הנמהרת מג'ת. תזכורת עצובה לכעס ולשנאה העיוורת שהיא מנת חלקם של צעירים ערבים רבים, דווקא הפחות מעורבים פוליטית מביניהם.

כאשר הגענו סמוך לצומת אום אל-פחם, קיבלנו תזכורת נוספת להלכי הרוח הסותרים בקרב הצעירים הערבים. עשרות התגודדו בצומת, רבים מהם סימנו לנו הסכמה ותמיכה כשגילו את הדגלים השחורים והשלטים בשתי השפות, ושמדובר בשיירה מעורבת של יהודים וערבים. אבל רבים אחרים צעקו גם "בן-לאדן", והיו עוינים כלפי מי שזיהו כיהודים. הח"כים האשם מחאמיד ועיסאם מח'ול עמלו קשה בניסיון למנוע מהצעירים לחסום את הכביש או לתקוף מכוניות ובכך להזמין את התערבות כוחות המשטרה שהתכוננו מאות מטרים מהמקום.

השיירה שלנו המשיכה לכיוון מגידו, בכוונה להסתובב ולחזור על עקבותיה כדי להישאר קרובים במקרה שהתערבותנו תהיה לתועלת. בינתיים התקיימו שיחות טלפון עם אנשים בתוך אום אל-פחם ועל הצומת, בניסיון להחליט מה כדאי ואפשר לעשות כדי למנוע אלימות מיותרת ושפיכות דמים ולאפשר לתושבי אום אל-פחם להפגין. לאחר התלבטויות רבות התבקשנו על ידי חברים במקום להגיע לצומת ולהפגין בצורה שקטה. נוכחותנו נועדה הן להרתיע את המשטרה משימוש באלימות מופרזת ומסוכנת, הן לאותת לתושבים ולצעירים המשולהבים שהמאבק איננו בהכרח ערבים נגד יהודים, שיש שמאל יהודי-ערבי שמזדהה עם המאבק לשוויון ונגד הגזענות השלטת, ולעזור לאותם אנשים שחיפשו דרכים להרגיע ולמנוע גלישה לאלימות תוך עמידה על הזכות החוקית והדמוקרטית להביע את דעתם.

משמרת המחאה שלנו התקבלה בברכה על ידי תושבים רבים, שמחאו כף, הצטרפו לקריאות שלנו או נופפו לנו לשלום ממרחקים. העימותים בין צעירים מיידי אבנים לשוטרים נמשכו עשרות מטרים מאיתנו. היו כמה רגעים שבהם התלבטנו אם עלינו להיכנס פנימה לאום אל-פחם ולנסות לבלום את הדיכוי האלים שעליו דוווח. הלב רצה להיכנס, אבל הראש היסס. בכל פעם מחדש קבלנו את אותו מסר מחברים ומכרים בתוך העיר: "אתם ממלאים תפקיד ממתן היכן שאתם עומדים, כניסה או ניסיון כניסה שלכם עלולה לשמש עילה להזרמה מסיבית של משטרה פנימה ולהחרפה דרמטית באלימות". יתר על כן, רבים מהנערים מיידי האבנים לא כיבדו שום דבר ואף אחד. בהזדמנויות אחדות הם פגעו באנשי ציבור מקומיים שביקשו להרגיע, חלקם לא היו מהססים ליידות אבנים גם בנו.

במשך כל הזמן הזה ניהלנו שיחות עם קצין המשטרה במקום, שאיפשר את קיום המשמרת במגבלות מסוימות. ככל שעבר הזמן הרגשנו את הלחץ מצד קצין אחר לגרום לעימות איתנו ולפזר את המשמרת. הפרובוקציה שהוא יזם כללה מעצרים אלימים של חמישה מאיתנו. החברים שנשארו התלבטו מה לעשות, ולדעתי בחרו נכון. הם לא רצו אחרי העצורים לתחנת המשטרה. הסכנה האמיתית היתה בכניסה לאום אל-פחם. זו היתה שעת מבחן לאחת המטרות הבסיסיות שהצבנו לעצמנו לפני כשנה: לא לתת לאוקטובר 2000 לחזור על עצמו.

ככל שחלף הזמן, המצב הפך מתסכל יותר, האלימות משני הצדדים לא נפסקה (בתחנת המשטרה שמענו את יבבותיו של תושב העיר שהוכה קשות על ידי שוטרים מתוסכלים שלא הצליחו ללכוד מיידי אבנים, ונטפלו לאדם הראשון שנקלע לדרכם. מאוחר יותר הוא איבד את ההכרה והובהל באמבולנס לבית החולים). היו התלבטויות עד מתי להישאר, כיצד להישאר. לבסוף, ההחלטה על פינוי הדרגתי של המשמרת התקבלה תוך התייעצות עם אנשי המקום. אלה, שהיו זקוקים לזמן כדי להמשיך במאמצי ההרגעה בתוך העיר, השתמשו במשמרת כקלף מיקוח כלפי המשטרה, ובסופו של דבר אנשי העירייה ואנשי ציבור ביקשו שנתקפל, כיוון שהשיגו מן המשטרה פסק זמן להרגעת הרוחות. המשך הנוכחות של קבוצת המשקיפים המצומצמת מילאה תפקיד מסוים, עד שהתברר שהיא יוצרת שתי בעיות: היא מושכת אליה צעירים מקומיים בניגוד לסיכום בין העירייה למשטרה, והחושך הפך את המקום למסוכן, והקשה להבחין מי הוא מי. כדי להיות בטוחים שלא מתרחשת החרפה דרמטית, כעשרים איש המתינו עוד כשעה וחצי בקרבת מקום.

מערכת השיקולים שלנו היתה מורכבת. החלטות מסוימות התקבלו תוך זמן קצר, באילוצים של מידע מקוטע והערכות סותרות, תוך התייעצויות חלקיות של מעט פעילים, אבל נדמה לי שעמדנו במבחן בכבוד. מה שעזר לנו הוא שידענו יפה מאוד היכן אנו עומדים, מה אנו רוצים ומה לא. רצינו להפגין סולידריות עם האוכלוסייה הערבית, רצינו למנוע שפיכות דמים ורצינו להציב אלטרנטיבה של מאבק משותף.