יאוש מסוג אחר

חיים על $2 ליום

מאת ניב גורדון, מרץ 2003

"בוא לארוחת ערב כשהמלחמה בעירק תסתיים", אמר ג'מיל כשפתחתי את דלת המכונית. הוא בדיוק החנה את רכבו לא רחוק ממחסום הצבא בבית לחם, המחסום הקרוב ביותר לירושלים.

"לזה אתה קורא הכנסת-אורחים?" שאלתי.

"למה אתה מתכוון?" הוא שאל.

"תאר לעצמך שהייתי מזמין אותך לארוחת ערב אבל אומר לך לבוא רק בשנת 2008?" השבתי, בחיוך קל של ביטול.

"אתה צודק", הוא אמר. "מלחמת 1967, שאתם הישראלים מכנים מלחמת ששת הימים, עדיין נמשכת 35 שנה לאחר שפרצה. זאת ועוד, האמריקאים חשבו שיביסו את הווייטנמים במהירות אבל בסופו של דבר כבשו ארץ זו למשך שנים רבות, הרגו 3 מיליון בני אדם שלא לדבר על 50,000 החיילים האמריקאים שמתו."

"במחשבה שנייה," המשיך, "אולי תבוא לארוחת ערב בשבוע הבא במקום לחכות עד אחרי החורבן בעירק."

יצאתי ממכוניתו של ג'מיל ועליתי על המשאית הממתינה. השעה הייתה 5 לפנות ערב בקירוב, ובדיוק השלמנו את משלוח המזון ל9- כפרים בפאתיה הדרומיים של בית לחם. היינו כעת בדרכנו בחזרה לירושלים.

מוקדם יותר באותו יום, פעילי תעאיוש - שותפות ערבית-יהודית - הביאו 100 טונות מזון לכפרים קטנים ברחבי הגדה המערבית, בידיעה שהאוכלוסייה הפלסטינית כבר סובלת מהשלכות המלחמה בעירק.

אני מתייחס לא רק לאיפול התקשורת שהוטל על הרג 180 פלסטינים על ידי צבא ישראל מאז ינואר 2003. חשוב לא פחות העדר תגובה בעולם למשבר ההומניטרי הפוקד את השטחים הכבושים - משבר שרק מעמיק עם הרחבת העוצר והסגר שהוטלו עם פרוץ המלחמה.

הבנק העולמי פרסם באחרונה דוח המצביע על התוצאות הרות-האסון של המצור שמטיל הצבא הישראלי. 27 חודשים לאחר פרוץ האינתיפאדה, 60 אחוזים מאוכלוסיית הגדה המערבית ורצועת עזה חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי העומד על 2 דולר ליום לנפש. מספר העניים הושלש מ637,000- בספטמבר 2000 לכמעט 2 מיליון כיום (מכלל האוכלוסייה המונה 3.5 מיליון), כאשר למעלה מ50- אחוזים מכוח העבודה מובטלים.

אנשים לא יכולים להגיע למקומות עבודתם או לשדותיהם, ויותר מחצי מיליון פלסטינים תלויים כעת בסיוע מזון. צריכת המזון פחתה ב30- אחוזים בשנתיים האחרונות, וברצועת עזה שורר תת-תזונה המשתווה בחומרתו למצב בכמה מהמדינות העניות ביותר באפריקה שמדרום לסהרה - כך עולה ממחקר שנערך באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

משבר זה הביא את תעאיוש לצאת במבצע משלוחי מזון. מבצע זה נועד לא רק להושיט עזרה הומניטרית, אלא הוא בעל ממד פוליטי מכריע.

באזורים שונים בגדה המערבית, האוכלוסייה הפלסטינית נאבקת יום יום להיאחז באדמותיה, חרף ההתעללות, ההפחדה המתמדת והאלימות מצד מתנחלים יהודים והצבא הישראלי. אספקת המזון וביקורי הסולידריות שמארגנת תעאיוש אמורים לחזק את הפלסטינים הנלחמים כנגד כל הסיכויים כאשר ממשלת ישראל משמידה באופן מתמיד ועקבי את תשתיות הקיום שלהם.

יתר על כן, בכניסה לשטחים צבאיים סגורים, פעילי השלום מפרים את המצור שמטיל הצבא ובכך חותרים תחת המחסומים הפוליטיים, הפיזיים והפסיכולוגיים שמציבה ממשלת ישראל - מחסומים הבולמים בכוונה כל ביטוי של סולידריות עם הפלסטינים הכבושים ושיתוף פעולה בין שני העמים. חומת ההפרדה שישראל מקימה אכן תמשיך רק לטפח את זרעי השנאה, ובכך ללבות את הסכסוך המתמשך.

במחסום, משאית המזון התקדמה לאט לעבר השומרים. שוטרים ישראלים הורו לי ולחבריי לרדת מהמשאית. עוכבנו שם כמה שעות מאחר שליהודים אסורה הכניסה לבית לחם.

בעוד עוה"ד שלנו עורך כמה שיחות טלפון להבטיח את שחרורנו, ניהלתי שיחה קצרה עם אחד השוטרים.

"עד לפני שנה," אמר, "לפלסטינים עוד היה ניצוץ בעיניים. עכשיו זה נעלם, סימן לייאוש מוחלט."

"למי שמתייאש כבר אין מה להפסיד", לחשתי, ושאלתי את השוטר אם הוא חושב שהדבר יוליד פיגועי התאבדות נוספים.

"לא," הוא אמר. "זה סוג אחר של ייאוש, זה דומה יותר למה שחוו היהודים בגטאות אירופה."

ניב גורדון מלמד מדעי המדינה באוניברסיטת בן-גוריון, וכותב ב- The Other Israel: Voices of Refusal and Dissent (New Press 2002). ניתן להשיגו בדוא"ל: ngordon@bgumail.bgu.ac.il.