הזכות לדיור היא זכות בסיסית. לכל אדם מגיעה האפשרות להקים לעצמו ולמשפחתו מחסה מפני הגשם בחורף וחום הקיץ, שבו ניתן למצוא מפלט מתלאות היומיום ולגדל ילדים בביטחון. זכות זו מוכרת בהכרזה העולמית של האו"ם בדבר זכויות האדם, שאושררה ע"י מדינת ישראל.

מחובתן של הרשויות לאפשר לאזרחים לממש את זכותם למגורים. מדינת ישראל לא זו בלבד שאינה מסייעת לאזרחיה הערבים לממש זכות זו, אלא שהיא נאבקת בהם על כל צעד ושעל במאמציהם להקים בית.

בלוד אין כמעט תכניות מתאר לשכונות שגרים בהן ערבים, ולא מוקמות בהן כל תשתיות עירוניות. תכניות המתאר של השכונות הערביות ברמלה כולאות אותן בין נתיבי תחבורה ראשיים, פסי רכבת וכיוב'.

מסילות רכבת בשתי הערים מוקמות תוך התעלמות מקיומן של שכונות מאוכלסות בקרבתן באין מעברים מוסדרים, דיירי השכונות נמצאים בסכנת חיים מתמדת, ותאונות קטלניות מתרחשות מדי שנה. ב- 14 באפריל השנה נהרג על פסי הרכבת בלוד תאופיק אבו-קטיפאן, אב צעיר לארבעה ילדים. בשכונת הרכבת ברמלה דרסה הרכבתמבוגרים וילדים בדרכם למרכז העיר.

בלוד וברמלה נבנתה מאז הקמת ישראל כמות זניחה של דירות לערבים, ללא כל תשתיות עירוניות או קהילתיות. בה בעת, נבנו אלפים רבים של יחידות דיור בשכונות חדשות בשתי הערים עבור עולים חדשים ויוצאי צבא. בפרוייקטים אלה אין דריסת רגל לערבים (עתירה לבג"ץ תלויה ועומדת נגד אפליה זו).

התושבים הערבים ברמלה ובלוד נואשו מלהמתין למדינה שתמלא את חובתה כלפיהם. צרכי החיים, כך נראה, חזקים מכל, ומתוך תחושה של "אם אין אני לי, מי לי?", הם בונים את בתיהם בעצמם. התושבים בונים והמדינה, באמצעות העיריות, הורסת. כל בית שנהרס מהווה מסר לכלל התושבים הערבים: "כאן לא הבית שלכם!".

ביום שישי, 29 באוגוסט 2003, יצאנו , כ- 200 ערבים ויהודים, תושבי רמלה, לוד ופעילי תעאיוש להפגין יחד בעד הזכות לבית, בעד צדק בתכנון, ונגד הנישול, הפקרת חיי האדם והריסת הבתים!

לחצו כאן לידיעה שהופיעה בעיתון המקומי, "איילון", ב- 5 בספטמבר 2003

לחצו כאן לתגובה לכתבה לעיל מאת אורי זקהם, פעיל תעאיוש, "איילון", 19 בספטמבר 2003

(המכתב המקורי)

לחצו כאן לתמונות מההפגנה