w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 02:33 03/01/2005

תוכנית ההתנתקות מאבו מאזן


מפלגת העבודה היתה טרודה כל כך בפתרון המשבר הקיומי סביב השאלה, אם שמעון פרס יהיה ממלא מקום שני, או משנה ראשון לאריאל שרון, עד שלא נתנה את דעתה לכך (ואולי כן?), שהיא חתמה על תוכנית לחיסולו הפוליטי של אבו מאזן והסיכוי להסדר עם הפלשתינאים. בחסות התמיכה הנלהבת בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומארבע התנחלויות זניחות בצפון השומרון, פרס וחבריו נתנו יד לקבורתו של פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4 ביוני 1967. במותו, הוא ייקח עמו את אחרוני המנהיגים הפלשתינאים הפרגמטים, שחייהם תלויים בו.

לו היו אנשי העבודה מייחדים למדיניות השלום והביטחון של שרון ולו מעט מהאנרגיות שהשקיעו בחלוקת התיקים הזוטרים, קשה להניח שהם לא היו מבחינים במזימה. בעבודה, וגם ביחד ובשלום עכשיו, לא רצו לראות את האש המשתוללת ברצועת עזה. הם שכחו אפילו להתנות את תמיכתם בתוכנית ההתנתקות בפינוי המאחזים הלא חוקיים (שעולים כפורחים), כפי ששרון עצמו התחייב לפני נשיא ארצות הברית.

בבוא היום, כשיתברר שתוכנית ההתנתקות היתה מלכודת דבש, "מחנה השלום" לא יוכל לטעון ששרון הוליך אותו שולל; קצו הפוליטי של אבו מאזן נכתב על הקיר בדצמבר 2004. הנה ציטוט מ"נאום הרצליה" האחרון: "סיכמנו שבהתאם למפת הדרכים - כל צעד למימוש האופק המדיני שמוצע לפלשתינאים מחייב קודם כל פעולה אמיתית שלהם נגד הטרור עד הדברתו ומיגורו, קידום רפורמות אמיתיות והפסקת החינוך לשנאה נגד ישראל הקיימת אצלם. ארה"ב גם הכירה בזכותה של ישראל לפעול בכל דרך להגן על עצמה נגד כל אויב ונגד כל איום".

פרס יכול לדקלם את מפת הדרכים באמצע הלילה. הוא יודע, ששרון מעוות אותה לפי צרכיו. הצעד הראשון אינו מחייב "פעולה אמיתית נגד הטרור עד הדברתו ומיגורו". מחברי המסמך, כמו שרון, ידעו, ששום כוח פלשתיני לא יצליח במקום שבו כוחות צה"ל העצומים נכשלים זה ארבע שנים. בעצם הימים האלה צה"ל מנסה בפעם המי יודע כמה "להדביר" ו"למגר", כלשונו של שרון, את משגרי הקסאמים ברצועה. לפיכך, בשלב הראשון של מפת הדרכים, ההנהגה הפלשתינית נדרשת לפרסם קריאה להפסקת אש, לא "להדביר" ולא "למגר". כלומר - למאמץ מרבי, ולא להצלחה מלאה.

אבו מאזן כבר קרא וחזר וקרא לבני עמו להמיר את העימות המזוין נגד הכיבוש במאבק לא אלים. לפי "המפה", ממשלת ישראל היא שהיתה צריכה לפרסם הצהרה המאשרת את מחויבותה לחזון שעיקרו הקמת מדינה פלשתינית בת קיימא (כלומר, לא בנטוסטנים) ולקרוא ל"הפסקה מיידית של האלימות נגד הפלשתינאים באשר הם".

במקום זאת שרון אינו מסתיר את עמדתו, שהפסקת אש מצד הפלשתינאים היא תנאי הכרחי גם למימוש תוכנית ההתנתקות - הוו שעליו ראשי העבודה תולים את חליפות השרים. בשבוע שעבר הוא הודיע בכנסת, כי "פינוי ההתנחלויות לא יתבצע תחת אש". בכך שרון הופך את ההנהגה הפלשתינית החדשה השברירית, ומעתה גם את העבודה - לבנות ערובה של החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

במלים אחרות, מה שהיה כשמפלגת העבודה נטשה את ממשלת שרון הראשונה הוא שיהיה בממשלת שרון השנייה. מותו של יאסר ערפאת לא פתח אפילו חרך הזדמנויות. עד שהשלום יקבל בחזרה את המקום הראוי לו, לצד הביטחון, לא יהיה ביטחון ולא יהיה שלום. אולי גם לא תהיה התנתקות, ואין ודאות שתהיה ממשלת אחדות ושפרס יהיה משנה לראש הממשלה. כך או כך, אילו היה מחנה השלום חרד לגורל חיילי צה"ל בשטחים - "הילדים", כלשון חיים רמון - כפי שהעסקנים החרדים דואגים לאינטרסים של ילדיהם, הוא לא היה הולך שבי אחרי מדיניותו של שרון.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©