| w w w . h a a r e t z . c o . i l |
|
|
|||||||||
|
עודכן ב- 15:10 15/01/2004
מפלצת בפתח הבית
|
|||||||||
ההבדל בין החומה של
שמונה מטרים, שמחליפה מהשבוע את חומת שלושה
המטרים סביב ירושלים, אינו בגובה בלבד. היא כולאת בתוכה חולים, נכים
ומובטלים. הייאוש מוליד הומור שחור מתריס. ואף על פי כן, אומרים שם, למדנו
את לקח 48' ואין לנו כל כוונה ללכת מכאן | תצלום: ליאור מזרחי/באובאו | |
 |
|
|
|
גדר ההפרדה במזרח ירושלים-מפה
אילו נולד ישו באיחור של כ-2,000 שנה, ספק אם היה יכול לחולל את הנס המפורסם בבתנייה, שם השיב לחיים את לזרוס כשכבר היה קבור, כרוך בתכריכים, במערה. הערכה זו אינה מבוססת על מידע בדבר שינוי כלשהו בכישורי ישו הנוצרי, אלא על הערכת גובהה וסגירותה של החומה המוקמת עתה באל-עזרייה שליד ירושלים, היא בתנייה, ששמה הערבי נגזר משמו של לזרוס. החומה, מתלוצצים פלשתינאים באזור בהומור מפתיע לנוכח הקיר ההולך ונבנה בפתח ביתם, היתה מונעת אפילו מישו להגיע לאזור.
ואם אפילו ישו היה מתקשה, קל להבין כיצד חשים פלשתינאים בשר ודם אל מול "המכשול" המוקם לנגד עיניהם - שמונה מטרים של חומת בטון, הבנויה צלעות המחוברות זו לזו. הרבה טענות נשמעות על השימוש הישראלי במלה "מכשול", כאילו היא גרסה מכובסת לשימוש הגלוי במלה "חומה". אבל מכשול הוא מלה מדויקת להפליא. חומה היא רק חומה, אבל מפלצת הבטון המאיימת נהפכת במהירות למכשול אמיתי בכל תחומי החיים.
על פי מחקר של המשרד לתיאום הומניטרי של האו"ם (אוצ'ה), שמרכזו בירושלים המזרחית, תחבל החומה באזור זה לא רק ביכולת הניידות של התושבים הפלשתינאים, אלא גם בנגישותם לחינוך, לבריאות ולמקורות פרנסה - כל הצרכים הקיומיים הבסיסיים שאמורה להבטיח אמנת ז'נווה הרביעית. התנגדות המשרד לגדר ההפרדה אינה גורפת, אלא מבוססת על ההתנגדות לתוואי ופגיעתו בזכויות בסיסיות אלה של הפלשתינאים.
ביום שני השבוע ביצבצו ארבעה ראשים מחלון בקומה שנייה בבניין מגורים בכניסה לאבו-דיס. הם השקיפו בהשתאות על צלעות החומה המתחברות זו לזו לנגד עיניהם. היו אלה עיניהם של ארבעה סטודנטים מאוניברסיטת אל-קודס, שלושה מהם לומדים סיעוד, הרביעי - מדעי המדינה. שניים מן הצעירים הגיעו לכאן מאזור טול כרם, שניים מאזור חברון. כדרכם של צעירים, חיפשו לא רק לימודים אלא גם חיים עצמאיים בעיר הגדולה; כדרכם של מוסלמים, גם ביקשו קירבה למסגד שבירושלים.
במקום זאת קיבלו את החומה בפתח ביתם, כשני מטרים מן הפתח. תחילה, היתה זו חומה נמוכה, שני מטרים וחצי גובהה. כבר כשהוקמה, לפני כשלושה חודשים, זה נראה נורא, אך מתברר שלא היה די בכך. תמונות רבות תיעדו תושבים, בהם קשישים וילדים, מקפצים מעליה.
השבוע היא גבהה עוד יותר. בינתיים הם כלואים בבית, בלי חשמל, שנותק בשל העבודות, ברעש מחריש אוזניים. אפילו לצאת מן הדירה אינם יכולים, בשל המחסומים שהוקמו מכל עבר כדי לשמור על החומה. "כבר הפסדתי בגלל זה בחינה חשובה באנגלית", אומר מוחמד לוטפי חוסיין, שנולד בכוויית שם מלמד אביו אנגלית, וחזר לבדו לפלשתין לפני שלוש שנים. "זה לא מה שחלמתי עליו", הוא מוסיף בחיוך נבוך.
עתה עוקב חוסיין אחר החומה הנמוכה ההיא, הלא יעילה כתעלת בלאומילך של אפרים קישון, שאת מקומה תופסת החומה הגבוהה. המלגזות, הבולדוזרים, הגנרטור שבא להבטיח גם את המשך העבודות בלילה - כולם חזרו למקום. בזריזות לא אופיינית לישראל החלו עוקרים את החומה הלא רלוונטית, ומניחים את החדשה תחתיה. מסביב ניצבו אנשים, שראו כבר כמעט הכל בשנות הכיבוש, והביטו במחזה כלא מאמינים.
"הרגו לי את הביזנס", אמר חסאן אכרמאווי, בעל חנות מכולת בתחנת הדלק שנהפכה לאתר בנייה. "קודם היו באים קונים מאבו-דיס, מעזרייה, מסווארחה א-שרקייה. הרי הכל יחידה אחת של ירושלים. עכשיו לא בא אף אחד". המכולת תישאר בצד הירושלמי, אבל הקונים יישארו בצד השני. "את יודעת מה הכי מוזר בסיפור הזה?" שאל "שאנחנו, הפלשתינאים הירושלמים, משלמים עבור כל הפרויקט הזה מכספי המסים שלנו, מן הקיצוץ בקצבת הזקנה של אבא שלי; אני לא מדבר אתך על פוליטיקה, אני מדבר על החיים".
בצדו האחר של הכביש שעליו מוקמת החומה, מרחק כעשרה מטרים, כל החנויות סגורות. קשה להשתחרר מן המחשבה מי החליט שבעל החנות הירושלמי מימין לכביש ידידותי לישראל בהרבה מעמיתו שמשמאל, שמעתה יהיה "שטחים".
בתוך כך, מגיעים לאזור החומה החדשה שישה תלמידים בני 14, העושים את דרכם חזרה מבית הספר בירושלים לבתיהם בעזרייה. לכולם תעודות תושב ירושלמיות, אך הם מתגוררים בשטחים. הם יודעים שזו אולי הפעם האחרונה שהם יכולים לעשות את המסלול הזה ברגל, לקפוץ מעל החומה הנמוכה ולהגיע הביתה בשלום. במהירות שבה מתבצעות העבודות, בתמריץ של 500 שקל לעבודת לילה לכל פועל, סביר שבתוך יום-יומיים כבר ייחסמו על ידי חומה גבוהה.
מה יהיה? "ההורים ינסו לשכור בתים במזרח ירושלים", הם מספרים. גם זה חלק מן ההיגיון המוזר בסיפור הזה. הכוונה הסמויה של תוואי הגדר, שתמציתה כמה שיותר שטח לישראל, אך כמה שפחות פלשתינאים, מתכרסמת מעט במציאות. על פי נתוני המשרד לתיאום הומניטרי של האו"ם, לכ-15% מסך 11 אלף התושבים באבו-דיס ולכרבע מסך כ-16 אלף התושבים בעזרייה יש תעודות זהות ירושלמיות. מקצתם, אלו שיכולים להרשות לעצמם לשלם את מחירי הדירות המאמירים בירושלים המזרחית בזכות הביקוש הגואה שיצרה החומה, עוקרים לצדה האחר.
אם יש לחומה הגיון דמוגרפי, הוא אינו עומד במבחן המציאות. בדיון בסוגיית החומה שהתקיים השבוע במכון ון-ליר בירושלים, דיברה גם טרי בולאטה, מנהלת בית ספר באבו- דיס. לה תעודת זהות ירושלמית, לבעלה תעודת "שטחים". "אם הכוונה היא להקשות עלינו עם החומה, כדי שנעזוב, הרי שזה לא עומד לקרות. למדנו לקח מ-48'; אנחנו לא הולכים לשום מקום".
גם איברהים קיראש לא הולך לשום מקום, אף שהוא יכול. לפני 12 שנה עקר עם אשתו ותשעת ילדיו מוואדי-ג'וז שבירושלים המזרחית לעזרייה, בשל יוקר המחיה. על גבעה תלולה בכפר שהוא פרוור ירושלמי בנה את ביתו, ושב ובנה אותו גם אחרי שנהרס בצו. חלון בלגי יפה המעטר את חזית הבית הוא גאוותו המקצועית של המסגר שיש לו חברים ישראלים רבים, גם אמנים.
בחודש האחרון הוצבה חומה של שמונה מטרים מול ביתו, מפרידה בין הבית לנוף היפה של מורדות הר הזיתים. במסגרייה, שבה גם שובך יונים גדול שהוא מגדל להנאתו, הוא מספר כי עד עכשיו היו חייו די מסודרים, אף שבשל שינוי מקום המגורים איבד את זכאותו לקצבאות ילדים של הביטוח הלאומי ואת שירותי קופת החולים לעצמו. חבר ישראלי עזר לו לעשות ביטוח בריאות פרטי, כמו של תושב חו"ל.
"אני כאילו גר בחו"ל", הוא מגחך. עם זאת, תעודת התושבות הירושלמית איפשרה לו ניידות יחסית, ולקוחות היו מגיעים אפילו מתל אביב להזמין אצלו חלונות בלגיים. בשנות האינתיפאדה אבדה הפרנסה, ועתה עומדים להיהרס גם החיים. כבר עכשיו התעודה הירושלמית נהפכה מנכס לנטל. בכל פעם שהוא מגיע למחסום, או מנסה להגיע הביתה ברגל מהר הזיתים כדי לעקוף מחסומים, אומרים לו: "תחזור לירושלים".
"אני לא יודע מה יהיה עכשיו עם החומה", הוא אומר. "אני גר בפלשתין, וכל הזמן שולחים אותי השוטרים חזרה לירושלים. אבל אני לא יכול לחזור לירושלים. ניסיתי, אבל כל דירה הכי פשוטה עולה לפחות 500 דולר לחודש. אין לי. כשיגמרו את החומה לגמרי, אסגור את המסגרייה, נישאר סגורים בכלא. מה לעשות. כשאלוהים מביא בן אדם לעולם, הוא מחשבן את החיים שלו".
אלא שבחשבון הזה של אלוהים מתערבים גורמים אחרים. תוך כדי השיחה עמו, הוטל עוצר על עזרייה. על פי הגרסה הרשמית, היתה "בעיה ביטחונית חמורה"; על פי הגרסה הפלשתינית, העוצר בא לסייע לעבודות בניית החומה. בתוך דקות נהפכה עזרייה, פעם אזור קניות אהוד גם על יהודים ירושלמים, לעיר רפאים. מן הקטע שליד החומה הגבוהה היה אפשר לראות ג'יפ מג"ב מניס הולכי רגל משיפולי הר הזיתים לכיוון עזרייה. ביניהם היו גם אם צעירה חובקת בזרועותיה ילוד שנולד בבית החולים אל-מוקאסד שעל הר הזיתים וקשישה שחזרה מבדיקה לאחר ניתוח לב פתוח. בקושי בוססו באדמה הבוצית, נעזרות בגברים שיצאו לקראתן מעזרייה.
אבל גם החיים כספורט אתגרי ישתנו כשתושלם החומה. תושבי עזרייה ינותקו גם מבית החולים שמשרת אותם. "אולי נמות", אומרת בחדווה מוזרה תושבת עזרייה הצועדת ברגל בחזרה מביקור אצל אחיה שעבר ניתוח קשה באל-מוקאסד.
אבל אפילו הזכות למעבר הרגלי, שעדיין פתוח, כבר אינה שמורה לעבדאללה אייאד, בן עשר. עבדאללה נולד עם עצמות רגליים שבורות, וכשהיה בן שנה גייסה משפחתו את כל משאביה ונסעה לארבע שנים לבית החולים לילדים בפילדלפיה, המתמחה בניתוחים מסוג זה. לפני כחמש שנים חזרו לעזרייה, כשעבדאללה, הרתוק לכיסא גלגלים, נרשם לבית הספר המיוחד שעל הר הזיתים, הפועל גם כמרכז טיפולי. לפני החומה הביא האב את בנו כבד המשקל בכל בוקר למונית שהמתינה ליד תחנת הדלק בכניסה לעזרייה, הוציאו מכיסא הגלגלים והושיבו במונית בעלת לוחית זיהוי צהובה; בתוך שלוש דקות היה בבית הספר.
עכשיו, הסיפור שונה. הדרך מתחנת הדלק חסומה, והמונית נאלצת לעשות מסלול נסיעה ארוך דרך כביש מעלה אדומים להר הזיתים. במקום 15 שקלים, עלות נסיעה בעבר, משלם כיום האב 80 שקל דמי נסיעה לבית הספר בכל יום. הוא אינו יכול להסיע את בנו, משום שאין לו אישור כניסה לירושלים. בשל ההוצאה הגבוהה, לא נותר למשפחה כסף לממן את הפיסיותרפיה של עבדאללה, 30 שקל לכל טיפול, וגם לא לרכישת גז לחימום הבית. הרי גם הפרנסה נפגעה, כאשר בגלל החומה הנבנית והמחסומים האין-סופיים נמנעים תושבי ירושלים מלהביא את מכשירי הטלוויזיה לתיקון אצל האב, עדנאן.
מסלול הנסיעה הזה מחבל גם בלימודים של עבדאללה. בכל בוקר נתקעת המונית בפקקים שנוצרים במחסום, בהמתנה שאנשי מעלה אדומים ייצאו לעבודתם בשלום. על פי הגישה שהכל יחסי, מתקנא האב באנשים הבריאים שיכלו עד כה לזנק מעל החומה הנמוכה. הרי אי אפשר להעביר מעליה כיסא גלגלים שמשקלו 75 ק"ג. עד כה, היה שער קטן בחומה הנמוכה, והאב היה יכול לשאת את בנו על הידיים דרך השער, אם החיילים התירו לו. עכשיו אוטמים גם את השער הזה בבטון.
מעט מן המציאות המתהווה היה אפשר לראות במחסום הקיוסק. הקיוסק של איברהים חאלסה מפורסם בגדה לפחות כמו מועדון "האומן 17" בירושלים. על שמו של הקיוסק הזה, שאינו אלא מכולה ישנה שבה הוא מוכר זה 12 שנה מעט דברי מתיקה, שתייה קלה ומשחת נעליים, קרוי המחסום בין הכפר הירושלמי סווארחה-א-שרקייה לדרך הפתלתלה המובילה לבית לחם ומחברת בפועל בין צפון הגדה לדרומה. עד לא מכבר, היתה המכולה ממוקמת בפיתול הכביש ממש, נגישה לקונים. משהוצב שם המחסום נדרש חאלסה להעתיק את הקיוסק לקטע כביש אחר, במקום שאין למכוניות כל אפשרות לעצור, ופרנסתו הדלה נכחדת. בכך מצטרף חאלסה למספר הולך וגדל של עניים בגדה, שיושביה סובלים מאבטלה גואה, בצד הסתלקותם של ארגוני סיוע בינלאומיים שמאסו בכיבוש המתמשך. בוויכוח הפנימי בתוכם הגיעו למסקנה שהאחריות היא על הכובש, ובסיוע שלהם לתושבים, הם בעצם מממנים את הכיבוש.
סווארחה הוא חלק בלתי נפרד מגוש הכפרים שכולל גם את עזרייה ואבו-דיס, כלומר "שטחים", אבל גם חלק בלתי נפרד מסווארחה אל-גרבייה, היא ירושלים, קרי ישראל. עכשיו תפריד החומה שכבר נבנית בקטע זה בין שני חלקי סווארחה, וכל הגוש שנותר בשטחים אמור להעתיק את זיקתו האורבנית לירושלים לזיקה לבית לחם. נשמע פשוט, אך מדובר בעקירה של מרקם חיים שלם. למשל, מי שהלכו קודם ברגל ארבעה קילומטרים לאל-מוקאסד, ייאלצו עתה לצעוד 18 ק"מ באפיק פתלתל המכונה בערבית: "עמק האש".
המחסום, שיצר עוד קודם לסגירה ההרמטית של הגדר פקק אין-סופי במקום, נראה נטול היגיון. אם כוונת החומה באזור ירושלים היא התנתקות מן הגדה, למה מוצב המחסום בלב מה שנהפך עתה לכביש מרכזי, המחבר בין צפון הגדה לדרומה? "יש אירוע ביטחוני", מסביר שוטר מג"ב חמור סבר את הפקק הארוך שנוצר במקום.
בפקק הזה היה תקוע השבוע אמבולנס שניסה לשווא לפלס את דרכו במשעול הצר. בשלב מסוים ויתר ועצר בשיפולי הכביש. באמבולנס היה ילד בן שבע, הלוקה בסרטן במוח, שהובל מטיפול כימותרפי בירדן לביתו בכפר ליד חברון. מן האמבולנס ירד האב, פאיז איידה, בוגר אוניברסיטת ביר-זית ועובד סוציאלי במקצועו. השלווה המקפיאה שבה קיבל את המצב, תוצר של הסתגלות איומה, היתה קשה מכל היסטריה. מדי 20 יום הוא עושה עם בנו את המסע הזה, ו"כל פעם אותו מצב". אחר כך הוא מסביר, כי קל יותר להגיע לטיפול בירדן מאשר לבית החולים "הדסה" בירושלים, דרך הרצופה באין-ספור מחסומים.
"עוטף ירושלים מפריד ממזרח לא בין ישראלים לפלשתינאים, אלא בין 200 אלף פלשתינאים שיישארו בתוך ישראל, לבין 82,500 פלשתינאים מחוץ לגדר", סיכם את המציאות במספרים אל"מ במילואים שאול אריאלי, שותף ליוזמת ז'נווה, בדיון בנושא גדר ההפרדה במכון ון-ליר. "השיקול הפוליטי גבר על השיקול הביטחוני".
במלים נקיות פחות סיכם את המצב איוב סעדי אבו סעד, פועל בניין בן 25, שהגיע מתנשף מריצה מבוהלת. בבוקר, כשחצה כרגיל את קטע השדה הפתוח בין עזרייה לירושלים בדרך לעבודה, נתקל בשוטרי מג"ב שפקדו עליו: "פלשתיני, לך לפלשתין", והוא ברח. בעוד ימים כבר לא יוכל לעשות אפילו את הדרך הזאת. "סוגרים עלינו כמו ציפורים בכלוב", הוא אומר. "עכשיו רק ישימו רשת מלמעלה, ולא נוכל גם לעוף". ואז הוא פורץ בצחוק גדול, מרוצה מהדימוי שמצא, והרבה פחות מרוצה מחייו.
