w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 04:26 15/01/2004

כדי שהתלמידים יוכלו לעבור בשער גדר ההפרדה, האו"ם הקים בעבורם אוהלי המתנה

גדר ההפרדה מנתקת כפרים ערביים רבים מאדמותיהם ומהשווקים שבהם הם משווקים את תוצרתם וממיטה אסון כלכלי על כפרים שלמים. צה"ל פותח את השערים בגדר פעמיים-שלוש ביום, לא בסדירות ולדקות מעטות, ורק לחלק מהתושבים. מי שמאחר מפסיד את כל היום. מחר תשיב המדינה לעתירה של ארבעה כפרים לבג"ץ נגד מדיניות השערים. צה"ל ממליץ להזיז את הגדר

מאת אריה דיין

בניגוד לרושם שיוצר שמו, חירבת ג'בארה נראה ככפר פלשתיני משגשג. כמעט כל 400 תושביו מתגוררים בבתים גדולים ומטופחים, שכבישים סלולים מחברים ביניהם. לצד הבתים אפשר לראות לא מעט מכוניות מהודרות. בחצרות יש חממות ולולים משוכללים. אך ממבט נוסף ומשיחות עם כמה מהתושבים מתברר שכל זה אינו אלא שריד של תקופה אחרת. הרווחה הכלכלית שאיפיינה את הכפר בעבר נוצרה בשנות ה-70 וה-80, בעיקר בזכות מיקומו - קילומטרים מעטים מדרום מערב לטול כרם ורק כמה מאות מטרים ממזרח לקו הירוק לא הרחק מטייבה ומכוכב יאיר.

אחרי הסכמי אוסלו, כשנחסמו רוב מקורות הפרנסה בישראל, המשיכו מרבית תושבי ג'בארה להתפרנס משיווק תוצרת החממות והלולים שלהם בטול כרם, בקלקיליה ובמרחב הכפרי הגדול שביניהן. אחרים עבדו בערים הללו. השינוי לרעה החל לפני כשנה, כשהושלמה בניית גדר ההפרדה באזור. התוואי שלה נקבע כך שההתנחלות סלעית, הנמצאת ממזרח לג'בארה, תישאר ממערב לגדר. התוצאה: גם ג'בארה נשאר ממערב לגדר, במובלעת קטנה וחסרת מוצא.


הדרכים שהובילו ממנו דרומה וצפונה, ששימשו את תושביו כדי להגיע לטול כרם ולקלקיליה, חסומות עכשיו על ידי הגדר. הדרך מערבה, זו המובילה לישראל, פתוחה, אך תושבי ג'בארה אינם יכולים להשתמש בה כי שהייתם בישראל מוגדרת בלתי חוקית. הדרך היחידה המחברת אותם עם העולם החיצון היא זו המובילה מזרחה והמאפשרת להגיע, בתום עיקוף גדול, לטול כרם ולקלקיליה. אלא שבדרך הזאת מוצב מחסום מרכזי של צה"ל. הפלשתינאים, להוציא אותם מעטים המחזיקים באישורי כניסה לישראל, אינם רשאים לעבור בו מערבה ומשום כך אינם יכולים להגיע לג'בארה. ביניהם נכללים לא רק קרובי משפחה של תושבי ג'בארה אלא גם נהגי המשאיות שבעבר הובילו את התוצרת החקלאית.

המציאות הבלתי אפשרית הזאת היא שהניעה תושבים מג'בארה, ג'יוס, פרעון ופלאמיה לעתור נגד הגדר לבג"ץ. היא גם שהביאה, לדברי גורם בפיקוד מרכז, את צמרת צה"ל "להמליץ למערכת הביטחון לשנות את התוואי כך שחירבת ג'בארה יימצא ממזרח לה ויחובר בחזרה ליישובים הפלשתיניים באזור. רק בדרך זו אפשר להימנע מפגיעה קשה ברקמת החיים של הכפר".

המקור הצבאי הבהיר, עם זאת, שטרם התקבלה החלטה סופית בעניין, טרם שורטט תוואי חלופי מדויק וטרם נקבע לוח זמנים לשינוי. תושבי ג'בארה אומרים שלא שמעו על כך דבר ובאגודה לזכויות האזרח, שבאמצעותה הגישו את עתירתם, לא התקבלה כל הודעה בעניין. אם ההבטחה לשנות את תוואי הגדר תיכלל בתשובת המדינה לעתירה - תשובה העתידה להיות מוגשת מחר - לא מן הנמנע שהשופטים יקבעו כי העתירה, לפחות בעניינם, התייתרה.

הלולנים התייאשו

"הכפר שלנו סיפק בעבר את כל תצרוכת העופות של טול כרם ושל הכפרים בסביבתה", מספר סאדק מסעוד עותמאן, סגן יו"ר מועצת הכפר ומנהל בית ספר בטול כרם. "בקיץ האחרון נאלצנו להפסיק כמעט לגמרי את גידול העופות". הסיבה להפסקת גידול העופות היא שספקי מזון ותרופות לתרנגולות אינם יכולים להגיע לכפר. אלה שבכל זאת הצליחו לגדל עופות לא הצליחו למכור אותם, כי משאיות השיווק אינן מורשות לעבור במחסום. כך נהרסו גם שני מקורות הפרנסה האחרים של הכפר - החממות ועצי הזית. בעלי החממות כבר צימצמו את תפוקתם ב-70%. עצי הזית נמצאים רובם בצדה המזרחי של הגדר. תושבי ג'בארה יכולים להגיע אליהם רק דרך המחסום ובתום נסיעה של כמעט שעה, בדרך עפר משובשת. מצב זה אילץ אותם להחכיר את אדמותיהם, תמורת מחצית יבולן, לתושבי כפרים שכנים שעד להקמת הגדר עבדו אצלם כשכירים.

בגדר העוטפת את ג'בארה הותקן אמנם שער המוביל ישירות לאדמות הללו, אך חקלאים אינם מורשים לעבור בו. מתכנני הגדר הגדירו אותו "שער מורים ותלמידים" וייעדו אותו לשימושם הבלעדי של תלמידים מן הכפר וחלק ממוריהם, הלומדים ומלמדים בבית הספר של הכפר הסמוך א-ראס. על פי סיכום שהושג בין הצבא למועצת הכפר, השער הזה אמור להיפתח פעמיים ביום, כל פעם לשעה וחצי: משש וחצי עד שמונה בבוקר ומשתים עשרה וחצי עד שתיים אחר הצהריים. בפועל הוא נפתח לדקות אחדות בלבד ובשעות לא קבועות, הנגזרות מקצב נסיעתו של הג'יפ הצבאי המפטרל לאורך הגדר. כשהג'יפ מגיע, השער נפתח והתלמידים הממתינים לידו מורשים לעבור. מיד לאחר מכן הוא נסגר.

התלמידים, שאינם יכולים לנחש מתי בדיוק יגיע הג'יפ, נאלצים להתייצב ליד השער כבר בשש וחצי בבוקר. גם בתום יום הלימודים הוא נפתח רק פעם אחת ולדקות ספורות. יוניצ"ף, ארגון האו"ם למען הילד, הקים בעבור התלמידים שני אוהלים גדולים, מחסה מפגעי מזג האוויר. אך אוהלי האו"ם מגינים מפני הגשם, לא מפני הקור והרוחות: צה"ל דרש שהם יהיו פתוחים מכל צדיהם.

ג'בארה הוא אחד מארבעה כפרים שתושביהם עתרו לבג"ץ, כדי שיורה לצבא לשנות את מדיניותו בכל הקשור להפעלת שערי המעבר בגדר. בניגוד לעתירות רבות שקדמו לה, זו אינה מבקשת לפסול את הקמת הגדר על סמך פגיעות משוערות, אלא מפרטת לראשונה פגיעות בפועל שגורמת הגדר ודורשת לשנות את המשטר המתקבע בשערי המעבר.

בקטע הגדר העובר בין סאלם לאלקנה, שאורכו 145 קילומטרים, היחיד שבנייתו כבר הושלמה, הותקנו 47 שערים האמורים לשרת את 210 אלף תושביהם של 67 כפרים, עיירות וערים הסמוכים לתוואי הגדר. רובם מוגדרים "שערים חקלאיים" ונפתחים פעמיים או שלוש פעמים ביום.

על פי הכללים שקבע צה"ל, בשערים מורשים לעבור רק "בעלי זיקה לאדמה חקלאית", שקיבלו אישור מתאים. בעל זיקה לאדמה חקלאית שמוגדר "מנוע-שב"כ", אינו זכאי לעבור בשער ולעבד את אדמתו. נוסף לשערים החקלאיים הותקנו "שערי בתי ספר" ו"שערים עונתיים". "השערים העונתיים" נפתחים רק חודש או חודשיים בשנה, למען חקלאים הנדרשים לבצע בחלקותיהם עבודות עונתיות.

ניתוק ממקור המים

השער היחיד שהותקן ליד הכפר פרעון, למשל, מוגדר "שער עונתי". רוב חודשי השנה הוא נעול. כדי להגיע לאדמותיהם, המרוחקות מבתיהם רק כמה מאות מטרים, חקלאי פרעון נאלצים לנסוע כמה קילומטרים, דרך מחסום טול כרם. "מנועי-השב"כ" שבהם אינם מורשים לעבור שם. מי שמורשה לעבור אינו רשאי להעביר עמו טרקטור או רכב חקלאי אחר, אלא רק עגלה רתומה לחמור. כך אבדו יבולים שלמים, ובראשם יבולי הגויאבות והלימון המבשילים בעונה זו - נכתב בעתירה.

ג'יוס, הנמצא מצפון מזרח לקלקיליה וש-90% מ-3,500 תושביו מתפרנסים מחקלאות, כבר נפגע מהגדר פגיעה אנושה. אחרי שהופקעו ממנו 800 דונמים לשם הקמת הגדר, התברר כי היא מנתקת את הכפר, שבתיו נשארו ממזרח לה, מ-80% מאדמותיו החקלאיות המצויות ממערב לגדר. התוואי הזה אינו מקרי. הוא נבחר כדי שההתנחלות הסמוכה, צופים, תוכל להישאר מצדה "הישראלי" של הגדר. התוואי הזה מנתק את ג'יוס גם משש תחנות שאיבה, שסיפקו 40% מתצרוכת המים הביתית של הכפר ואת כל התצרוכת החקלאית. מועצת הכפר נאלצת עכשיו לרכוש מים במכליות מכפרים אחרים.


השער בג'יוס. שני שלישים מהתושבים שעבדו בחקלאות הוגדרו "מנועי-שב"כ" ואינם מורשים לעבור בשער
תצלום: אלכס ליבק







השער שנועד לאפשר לחקלאי ג'יוס להגיע לאדמותיהם אמור להיפתח שלוש פעמים ביום - ב-06:30, ב-13:25 וב-17:30 - כל פעם ל-45 דקות. בפועל הוא נפתח לדקות מעטות ובשעות לא סדירות, התלויות במועד הגעתו של ג'יפ הסיור. "האנשים לא יודעים כמובן מתי הג'יפ יגיע ומחכים ליד השער, לפעמים אפילו שעות", אומר ראש מועצת הכפר, פאיז סלים. "מי שמגיע לשער שתי דקות אחרי הג'יפ מאבד את כל היום". כ-150 מתושבי ג'יוס הוגדרו "מנועי-שב"כ" ואינם מורשים לעבור בשער. עבד אל-לטיף חאלד, מהנדס המועצה העומד בראש התארגנות אזורית למאבק בגדר, אומר שמדובר בכשני שלישים מכלל הגברים שעבדו בחקלאות לפני הקמת הגדר.

הגדר, קובעים סלים וחאלד, "הורסת כל סיכוי שתושבי ג'יוס יוכלו להמשיך ולהתפרנס מחקלאות". האיסור להביא לאדמות פועלים שכירים פגע קשות במסיק הזיתים, שממנו צפויה השנה תפוקת שמן זעומה. הקושי בביצוע קטיף מסודר הקטין ב-90% את יבול הגויאבות. השבתת משאבות המים הרסה את תוצרתן של 50 חממות לגידול שעועית ומלפפונים. חאלד אומר כי המצב הזה כבר נותן אותות ברקמה החברתית של הכפר. "אנשים שבעבר עבדו בשדות עשר שעות ביום מסתובבים עכשיו חסרי תעסוקה ורבים כל היום עם בני משפחותיהם. אנשים רואים מחלון ביתם איך האדמות שלהם נהרסות. זה גורם לתסכול נורא".

בצה"ל מודעים לסבלם של התושבים ומודאגים מהשלכותיו. "כל נושא פתיחת השערים נמצא בתהליך של לימוד", אומר גורם בפיקוד מרכז. לדבריו, "למרות כל המאמצים, ברור שאין אפשרות לבטל את הפגיעה בתושבים". השערים החקלאיים, הסביר הגורם, נפתחים שלוש פעמים ביום "למרות שבג"ץ חייב אותנו לפתוח אותם פעמיים". צה"ל גם בודק את האפשרות להכפיל את מספר הסיורים, כדי לצמצם את האיחורים בפתיחת השערים.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון