w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 06:35 30/01/2004

סברי עאריב, מתנחל בגבעון החדשה

נהג הטרנזיט בכפר בידו הכלוא מדמה את גורלה של ישראל לגורלו של פרעה. בשכונה ששמה "השלום", מצפון לירושלים, קיבלו תושבים צווי הריסה לבתים, המפריעים לגדר ההפרדה. ספק אם הזעם הפלשתיני הזוחל במקביל לתוואי הוא שיבטיח לישראלים את הביטחון


map

הנה חידה: ישראלי ופלשתינאי יוצאים מבתיהם ביישובים סמוכים זה לזה בצפון-מערב ירושלים, לכיוון רמאללה. מתי ייפגשו? זה נשמע כמו "המבחן של המדינה", והתשובה הנכונה היא "אף פעם".

הישראלי עלול להיפגע ואולי גם להיהרג בדרך. אם בכל זאת יגיע, דרכו לרמאללה מאחת ההתנחלויות באזור (גבעון, גבעת זאב), תארך כ-15 דקות בכבישים חדישים ונוחים; דרכו של הפלשתינאי מאחד מתשעה הכפרים שמצפון-מערב לבירה תארך כשעתיים, בכבישים פתלתלים, תזדקק להחלפה של לפחות חמישה כלי רכב ועיכוב ממושך במחסומים. בתוך זה גדולים סיכויו שייעצר בדרך או שרכבו יוחרם, משום שאינו מחזיק רשיון מתאים. גם מסלול הייסורים הזה ייעשה כמעט בלתי אפשרי כשתקום גדר ההפרדה, שתסגור על תשעה הכפרים בטבעת של חנק.

בעבר עלתה נסיעה לרמאללה שלושה שקלים, עכשיו היא עולה 30 שקלים, סכום רב לעניים מרודים. האם כליאת הפלשתינאים באזור במובלעת תבטיח את ביטחונם של השכנים הישראלים, או שמא, בתנאים של עליבות ועוני, הזעם המצטבר, התסכול והשבי הכפוי יפרצו את גבולות הגדר?

למוחמד טאהה, נהג טרנזיט יליד הכפר קטנה שבאזור, יש תשובה ברורה, שעולה מהתנ"ך. "אני מבסוט מאוד שתהיה גדר", אמר בהתרסה, "עכשיו יש עלינו רק לחץ של 95%. עם הגדר יגיע הלחץ ל-100%, ואז הוא יתפרץ ויפוצץ את העולם. פרעה לחץ על ישראלים במצרים ב-100%, ואז השם הרס אותו בעשר מכות על מצרים ופתח לכם את הים. עכשיו אתם הפרעה".

מכונית הטרנזיט של טאהה, שגר עכשיו בירושלים ויש לו לוחית זיהוי ישראלית, חנתה השבוע ליד המכשול הפיסי, שחוסם את הכניסה לכפר בידו מכביש 436. זהו אחד מכבישי האפרטהייד הנוחים באזור, המשרתים בעיקר את המתנחלים והאסורים לתנועת כלי רכב פלשתיניים. אי לכך הניידות בין תשעה הכפרים, הסגורים כבר עתה, מתנהלת כך: מוניות פלשתיניות צהובות מביאות את הנוסעים למכשול ממערב לבידו; מכאן חוצים ברגל לצדו המזרחי של המכשול ועולים על כלי רכב עם לוחית זיהוי ישראלית, המוביל את הנוסעים למכשול החוסם את הכניסה לכפר אל-ג'יב, מצדו השני של הכביש; כאן יורדים, צועדים לצדו השני של המכשול, נכנסים למכונית פלשתינית ונוסעים למחסום קלנדיה; במחסום שוב יוצאים מהמכונית, עוברים בידוק, צועדים במבוך הבטון של המחסום ועולים על מכונית פלשתינית, בדרך לרמאללה.

הנסיעה הזו היא צורך קיומי לכ-40 אלף מתושבי הכפרים, מנועי כניסה לירושלים, שמוצאים את פרנסתם הדלה ברמאללה. איש אינו יודע איך ישתבש גם המסלול הזה כשתקום הגדר. היכן יוצב השער? לתושבי כפר בית-אכסא הסמוך, שנותר בינתיים מחוץ למובלעת, הודיעו השבוע רשויות הצבא: "או שתראו את אורות הגדה או שתראו את אורות ירושלים" - דרך פיוטית שבאה להבהיר להם שגורלם עוד לא ידוע, ולא ברור אם ייהפכו לחלק מירושלים הגדולה או לחלק מן "השטחים".

הכפר בידו, פתח כניסה אומלל אחד לאזור כולו, עובר באחרונה תהליך מוזר. הכפר הקטן נהפך פתאום ל"עיר מחוז", אם אפשר לכנות כך פיצרייה שנפתחה במקום וקפה אינטרנט, הכי קטן בעולם, מטר על מטר. בעיצומה של המלחמה בווייטנאם כתב חוקר אמריקאי כי האמריקאים מאיצים את תהליך האורבניזציה של וייטנאם כשהם מפציצים את הכפרים. משל לא רע למה שעובר על בידו. במעלה הכפר ממוקם המשרד המקומי של המושל הפלשתינאי של ירושלים, ממונה מטעם הרשות הפלשתינית. כשתצלום ענק של ערפאת מאחוריו, שוטח מוחמד פאקייה את כל צרות התושבים באזור: אבטלה, שמגיעה כבר לכ-80% (ותחריף עם הקמת החומה), קשיי הניידות, היולדות במחסומים, התושב שמת במחסום מהתקף לב.

תוך כדי השיחה עמו נאספים בחדר עוד אנשים, ראשי המועצות של בידו ובית אענאן, תושבים ואביו של עבדאללה אבו-זיידה, תינוק בן שנה, שמת לפני כשנה במחסום שבו עוכבה משפחתו בדרכה לבית חולים. השאלה מה עושה הרשות הפלשתינית לסייע לתושבים במצוקתם לא משנה את ארשת פניהם של הנוכחים. לדברי פאקייה, היא לא יכולה לעשות כלום. "אין לנו מדינה ושלטון שימצאו אלטרנטיבות, אנחנו דווקא תלויים בכלכלה הישראלית. פעם נחשבנו לגן הפירות של ירושלים - גידלנו ענבים, זיתים, תאנים. בגלל הסגרים אי אפשר לשווק דבר. לבניית הגדר הפקיעו באזור 25 אלף דונם אדמה. משקיעים ממדינות ערב נרתעים להשקיע פה, במצב של חוסר ודאות. ניסינו לגבש פרויקט מקומי לפינוי אשפה, אבל האתר שנבחר הוא עכשיו מחוץ לתוואי הגדר. זה ישפיע על הבריאות שלנו וגם על הבריאות שלכם".

בחדר ניצב דגל פלשתין. מעבר לכניסה החסומה לכפר מתנפנף דגל ישראל, בקצה המערבי של גבעת זאב. שני הדגלים לא מביאים כבוד רב למה שהם אמורים לייצג. ההתנחלויות גבעת זאב (מערב ומזרח), גבעון וגבעון החדשה, נקבעו לשבת כאן כדי לסכל את הרצף הטריטוריאלי בין הכפרים הפלשתינים שמצפון-מערב לירושלים לאלה שמצדו השני של הכביש - אל-ג'יב וביר-נבאללה ומשם לרמאללה. כרגע זה מטרד גדול. עם הקמת הגדר זה יהיה אסון לתושבי האזור.

את החוויה הזאת מכיר מקרוב סברי עאריב. המציאות באזורנו שחקה כבר את משמעות המלים "הזוי" ו"סוריאליסטי", אבל כמראה הזה לא היה אפילו במקומותינו. ביתו של עאריב, בשיפולי הכפר בית-איג'זה, נושק להתנחלות גבעון החדשה. נושק? לא בדיוק. הבית הפלשתיני כלוא בין אחרוני הבתים הנאים של גבעון החדשה ממזרח, לבין המשכה של ההתנחלות ממערב לביתו. ההתנחלות מוקפת בגדר ולפיכך ביתו של עאריב לכוד בה. הכביסה המתנופפת ברוח בחצר ביתו כמעט נוגעת בבתי גבעון. את המוצא היחיד מביתו תחסום בקרוב גדר ההפרדה, האמורה לעבור בתוואי זה, מטרים ספורים מהבית ותגזור על משפחת עאריב דו קיום כפוי.

מצדו השני של כביש ירושלים-רמאללה, בענתא שמצפון לבירה, מתהדרת משפחת חדד בייחוד אחר. 18 ילדים יש לפרחאת חדד, משתי נשים. חדד הוא הוכחה לאמרה כי "הולך ופוחת הדור". אמו ילדה, לדבריו, 36 ילדים, ושמה הולך לפניה בגדה ואפילו בירדן. לפני כשבועיים קיבל חדד, כמו עוד עשר משפחות בבתים סמוכים, צו הריסה לביתו, לטובת הגדר הנבנית. השכונה שבה חדד מתגורר מכונה בעברית "ענתא החדשה", אך בערבית שמה "דאחיית א-סלאם" - שכונת השלום. התושבים מספרים כי את השם הזה נתן ראש העיר, טדי קולק, כשבא לברך על הקמת השכונה, ששטחה סופח לירושלים. השלום מתורגם עתה לצווי הריסה לצורך הקמת גדר, שתנתק את ענתא הישנה והחדשה, ואת מחנה הפליטים שועפט (שמצוי בשטח המוניציפלי של ירושלים), ותעתיק אותם לגדה בגוש אחד. אבל מכיוון ש-5,000 תושבי שכונת דאחיית א-סלאם (מסך 15 אלף תושבי ענתא) מחזיקים בתעודות זהות ירושלמיות, הם פתחו בהליכים משפטיים נגד העברתם לגדה.

רוח עזה נשבה השבוע בענתא, מלבה את הרוחות הרעות שמנשבות כאן מאז החלו לדבר על הגדר. ניגוד העניינים בין התושבים ה"פלשתינאים" לתושבים ה"ירושלמים" מביא למתח רב ביישוב. אם תופס מג"ב מכונית של ענתא (היא פלשתין) בדחיית א-סלאם (היא ירושלים), המכונית מוחרמת ובעליה מסתכן במעצר בכלא "מוסקובייה החדש" ליד הגבעה הצרפתית (שנקרא על שם בית המעצר במגרש הרוסים בירושלים). זה כבר קרה לרבים שבאו להסיע ילדים או לבקר קרובים בצד הלא נכון של הכפר.

הפקעת האדמות המסיווית, לצורכי הגדר, שנוספה עתה להפקעות העבר הגדולות (למשל לבניית בסיס ענתות), קורעת את היישוב.

אל המהומה הזאת נקלע בחודשים האחרונים ראש המועצה החדש של ענתא, איברהים ריפעי, ששב עתה מ-23 שנים שעשה כמורה בדובאי. כמו במאמץ לברוח מן הדילמה, ריפעי נאחז בכותרת מעיתון ערבי, שבישרה השבוע על חידוש היוזמה הסעודית. "אולי יבוא שלום ולא תהיה גדר", הוא אומר בחצי חיוך.

מחמוד ריפעי עומד בראש ועדת התושבים הפלשתינאים של ענתא, המנהלים משא ומתן עם התושבים ה"ירושלמים" של ענתא, על פתרון מוסכם. במועצה המקומית הוא מופקד על מחלקת הנכים. מתוקף תפקידו זה הוא מוביל אותנו לבית משפחת כסוואני, בקצה ענתא. שלושה ילדים נכים יש למשפחה, ובאישור רפואי נכתב כי שניים מהם לוקים בניוון מוחי. השלישי סובל משברים בעצמות האגן. בזה אחר זה נושא אותם האב אל החדר בזרועותיו ומושיבם על הספה. בכל יום הם נושאים כך את הילדים על הידיים, מעבר למכשולים, עוקפים מחסומים בדרך לבית החולים במזרח ירושלים, לטיפול פיסיותרפי. הגדר תנתק את הילדים מהטיפול. "לא יודע מה יהיה", אמר האב, פוכר ידיו באין אונים.

איברהים כסוואני אינו היחיד שאין לו מושג מה יהיה; לכל תושבי האזור אין מושג מה יעלה בגורלם. תוואי הגדר מתברר להם רק כשבאים הצווים להפקעת אדמות או להריסת בתים. ובחלל האוויר נותרת השאלה, אם כליאת שלושת הילדים האומללים לבית כוואסני תגביר באמת את ביטחונו של ילד ישראלי אחד, או שתכרסם עוד בביטחון הזה. "יהיה רק יותר גרוע", מנבא חסן דוואני, בוגר אוניברסיטת ביר זית ותושב בית חנינא, העובד ב"אוצ'ה", משרד האו"ם לתיאום הומניטרי. "הרציונל של תוואי הגדר בירושלים הוא פוליטי ולא ביטחוני. אני אשאר ירושלמי, אך ארגיש לכוד במובלעת המנתקת אותי מזיקה טבעית לחברי ולמשפחתי שבגדה. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה".


כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון