w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 09:59 04/02/2004

בטון מזוין

קול קורא: כל עוולות "עוטף ירושלים", החומה האימתנית, רגע לפניהשלמתה. "גטו אבו דיס" כבר אומר הגרפיטי

צילומים: מיקי קרצמן


עוד מעט ויינעל השער. גם השער הזה. לוח יחובר ללוח, כקוביות הלגו, והבטון ילך ויסגור על הכל. כאן אין ויכוח: מדובר בחומה. לא גדר ולא הפרדה, חומה. חומה אימתנית, קומתה כפליים מקומת אחותה ההיסטורית, חומת ברלין. למה הגובה הזה, יותר משמונה מטרים? מגלומניית הקבלנים? תאוות ההשפלה? להעמידם במקומם, כחגבים, מול הקיר הענקי? לסלק את מראם מעל פנינו וכך להגשים את החלום הישראלי האולטימטיווי על "הפרדה"? להאמין שאם לא נראה אותם עוד, חבויים מאחורי החומה, הם יחדלו להתקיים? קיר באמצע העיירה, חוצה אבו דיס. איש לא שואל למה - למה דווקא כאן, באמצע העיירה, ולמה בגובה לא אנושי כזה. איש לא מתעניין, אין טורחים להסביר. "עוטף ירושלים" - עוד שם רך, ענוג, מלטף ועוטף, לזוועת כיבוש נוספת, הצעקה האחרונה בתחום.

עוד מעט ויינעל השער, לאחר שאחרוני הפועלים הפלשתינאים יגמרו לכונן את סורגי כלובם. אנחנו פה והם שם, ואנחנו גם שם, כמובן. חוצבים, עוקרים, הורסים, מפוררים, סוללים, פוצעים, נועצים, חופרים, יוצקים, מדפנים, מרימים, מיישרים, מהדקים, מחברים, ממגנים - ויש חומה, "חומת האפרטהייד" בפי הנכלאים.

אולי יבוא יום והחומה הזאת תימכר פיסות פיסות בחנויות הסובנירים בעיר העתיקה של ירושלים, במחנה הפליטים ג'נין ובקסבה של שכם. היום הזה נראה השבוע רחוק מאוד. בינתיים מבהיקה כיפת הסלע המוזהבת, צופה במתרחש, עוד מעט תוסתר גם היא מעיני תושבי אבו דיס שכה הורגלו לראותה. יופיה של ירושלים הולך כאן ומיטשטש, הופך לא ידוע.

נהג פלשתינאי נוהג לאחור במנוף שרשראות ברזל ענקי דמוי טנק, מרים אט אט את לוחות הבטון, הולך וכולא את בני עמו. לוח אחר לוח מונף אל על ומונח על האדמה הפצועה להיות עליה לחומה. עוד סורג ועוד סורג, 24 שעות ביממה, מהר מהר, מסביב לשעון, צריך להספיק לגמור הכל לפני האג. בטון אפור, חלק, אטום, מזוין, הניצחון הגדול על הטרור. הפרדה בין פלשתינאים לפלשתינאים, הטובים מזה והרעים מזה, איש לא יודע אל נכון למה אלו נחשבים רעים ואלו טובים, מה אמות המידה. במה זכו בני החורין ובמה חטאו אחיהם הכלואים.


הפרדה בין איכר לשדהו, בין מורה לתלמידו, בין חולה לרופאו, בין אח לאחיו. שכנויות ייקרעו, משפחות ייחתכו, כולם בני אותו הכפר, אבו דיס. מטר אחר מטר מתפתלת החומה, עולה בהר יורדת בעמק, כמו ה"דונם ועוד דונם" של פעם. מה שהחל ב"כיבוש העבודה" וב"חומה ומגדל" הופך עכשיו לכיבוש עם ולחומה בלי מגדל. אך אל חשש: המגדלים עוד יפרחו כאן גם הם, מיד אחרי הפיגוע הראשון בחומה. ואחריהם יצוצו מנהרות ההברחה, כמו ברפיח ובסרייבו, כמו בכל מקום שנחתך בחומה. ואחר כך יבוא הרס הבתים והחישוף והיישור והגילוח, וכמובן הדם. תמיד נשפך דם על דפנות בטון מתגרה וכולא.

הבתים שצמודים לחומה, ממש נושקים לה, לא יאריכו ימים. אחרי שחיי יושביהם ימוררו כהוגן, עם מג"ב בחצר וחיילים על השער, "יינטשו" הבתים ואחר כך ייחשבו לפתע ל"רכוש נטוש", שמותר לעשות בו כאוות נפשנו. "צה"ל הרס הבוקר עוד שורה של מבנים נטושים באבו דיס", ייאמר בדיווח הלקוני, כמו עכשיו, כמעט מדי יום, בדיווחים משדות הקטל וההרס הנשכחים ברפיח. יש לפיכך לשלוח מבט אחרון של פרידה בבתים הללו העומדים על תילם, עם הכביסה המתבדרת ברוח והאנשים שחיים בהם. אלו ימיהם האחרונים בבית. ולנו תמיד אמרו שעיר עם חומה זה רע, שירושלים מאוחדת זה לנצח.

ארץ שהולכת ומתבצרת מאחורי חומה לא יכולה לבשר טובות. הרי החומה לא רק כאן, יש חומה בצד "חוצה ישראל", וחומת הפרדה בין קיסריה לג'סר א-זרקא, ארץ החומות. שלמת בטון שאנו מלבישים בה את הארץ המובטחת, המתכנסת מאחורי קירות בטון עבים כקיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי. כולאים מאחוריהם עם, פוצעים את הארץ ואת יושביה, מקימים גדר רעה שתיצור שכנות רעה עוד יותר, בנויה כל כולה כמעט על אדמה לא לנו.

שורת עצי זית בצד התוואי מחכה ליומה להעקר מעל פני האדמה הזאת. שום פרי כבר לא יצמח מהם, זמנם עבר. עוד יום, עוד יומיים וגם עליהם יעלה הכורת. רוח קרה מצליפה בכל, מנידה את עלוות העצים בימיהם האחרונים. עשרות שנים שהם כאן. אולי יעקרו אותם בט"ו בשבט? יביאו כיתות של תלמידים לובשי כחול-לבן, כמו שהביאו אותנו בזמננו לגן מאיר בתל אביב, ויורו להם לכרות עצי זית ברוב חג בדיוק כמו שאנו נטענו אז, נרגשים, שתילים רכים של אורן ירושלמי?

תושבי אבו דיס חוצים במהירות את תעלת העפר שבה יונחו עוד מעט לוחות הבטון, כמו לנצל עד תומם את הימים האחרונים שבהם הם יכולים לנוע בחופשיות בעיירתם. רגעים אחרונים של חופש, לפני שהשער יינעל. פתח לנו שער כבר לא יעזור כאן, שום תפילה לא תעלה מעל לחומה הגבוהה הזאת, חומת הפחד והשנאה. יום יבוא והתושבים הללו יספרו לילדיהם אודות הזמנים שבהם המפלצת הזאת עוד לא עמדה כאן, ואפשר היה לנוע בחופשיות מרחוב לרחוב בעיירה, והילדים יתקשו אז להאמין. מה, אבו דיס בלי חומה? ללכת ישר מהבית לבית ספר? מעולם לא היה כדבר הזה, קו מז'ינו באבו דיס, חומת ברלין של ירושלים השלמה. קודם ניקח את אבו דיס ואחר כך את א-ראם, היעד הבא של העוטף. מה גדול היום הזה ומה גדולה היא החומה.

כמה ישראלים ראוה? וכמה יראו? כמה מבינים מה אנחנו מעוללים כאן לעם שנאנק תחתינו, אין תיאור הולם יותר, זה 37 שנה ועכשיו נוספה גם הצרה הזאת על ראשו? לכאן צריך להביא את הטיולים השנתיים של תלמידי בתי הספר, שיראו. אתה מתקרב אל החומה ומתגמד, נצמד אליה והופך לאבק אדם, נקודה זעירה במרחב הממוגן.

החומה מתעקלת ואנחנו פוסעים בעקבותיה, סובו ציון והקיפוה. טנדר של "אקרשטיין תעשיות, לוגיסטיקה והתקנות" חונה בצד, כזה שבנה לנו קודם את הרחובות ה"הולנדיים" בפרוורים ועכשיו בונה את החומה הזאת. במקום גדודי העבודה העברית - גדודי עובדים מיטא ומעזה. גרפיטי ראשון חרוט בבטון: "ערפאת יזין שארון".

באר מים, אומרים שהיא כבת 300 שנה: הדחפורים פערו את פיה. האבנים שמתדרדרות מפתחה הפרוץ מחזירות בהד קלוש את קול שקשוק המים שבתחתיתה. זאת הבאר של משפחת עריקאת, שביתה נושק לחומה. הבית עומד מצדה האחד של החומה, 14 הדונם המשפחתיים מצדה השני והבאר בתווך, בין הבית לחומה. ישישה שוטפת בצינור השקיה את מדרגות הכניסה לבית מהאבק שדבק בו ממלאכת החציבה בסלע שבחצר הבית. חציו של הבית נמצא בשטחים הכבושים וחציו השני שייך לירושלים המאוחדת. תושבי החדרים בצדו הקרוב של הבית המפוצל משלמים ארנונה לעיריית ירושלים, לא ברור בעבור איזה שירותים, אולי בשביל זכות הכניסה החופשית לעירם, ותושבי האגף המרוחק פטורים, אבל עליהם אסורה הכניסה לעיר, וכולם בני משפחה אחת. הגינה הזעירה מטופחת. היא של כל הבית, מתפרשת בין השטחים לבירה. את הבית הלבן שממול אמרו להרוס, עד שהתערב בית המשפט ומנע לפי שעה מעשה הרס אחד, צדק בסדום.

"מה אנחנו יכולים לעשות?" סופקת הקשישה המשקה את ידיה. בת 74, פטמה עריקאת. פעיל זכויות האדם, באסם עיד, שמתלווה אלינו, אומר בחיוך שכל בנות דורה הן או פטמה או מרים. פטמה מחייכת, לאחותה קוראים מרים. שמונה בנות לה וארבעה בנים, והרבה יותר מכך נכדים ונינים, היא לא זוכרת בדיוק. "אני לא קוראת ולא כותבת", היא אומרת, "אבל כל העולם יודע מה קרה ב-1948. גם ב-1967 היו שברחו, אבל אנחנו נשארנו".

לוחות בטון זרוקים בעמק, קובייה נשענת על גבי חברתה. על מעקה האבן במרפסת של עריקאת מונח מקלט טלוויזיה, אולי כתחליף לנוף המרהיב שנעלם. מעכשיו במקום לצפות באל-אקצה, יצפו באל-ג'זירה. משני צדי החומה עולה קריאת המואזין, סטריאו של מואזין חופשי מזה ומואזין כלוא מזה. גם נהג הסמיטריילר הכתום, נושא לוחות הבטון, פורש מרבד צהוב על האדמה הבוצית למרגלות משאיתו, ורוכן לכיוון החומה שהוא גם כיוון מכה הקדושה, לתפילת הצהריים שלו. דווקא צריח המסגד המקומי יכול לחומה, גבוה ונישא ממנה הוא מזדקר ומתריס מאחוריה.

פועלי עזה פורשים בראנץ'. הם יצאו ב-11 בלילה מבתיהם כדי להיות כאן בשבע בבוקר. בארבע יגמרו את יום עבודתם, בשבע בערב יהיו בעזה, באחת עשרה בלילה שוב יצאו. יום אחרי יום, לילה אחר לילה, למען ביטחון ישראל. אחד מהם חובש כובע מצחייה של הצי האמריקאי ומבקש שלא יצלמו אותם. הם מתביישים במלאכתם. "הנחישות הפלשתינית תהרוס אלף גדרות", כתוב על נייר שהודבק לחומה מצדה האבו-דיסי. אלף גדרות ובינתיים רק במרכז העיירה עוד יש פירצה בחומה ואחרוני התושבים מטפסים על קוביות הבטון וגידי הברזל, כמנהגם בימינו, ועוברים מהבית למכולת. הכל יחסי: הם עוד יתגעגעו לימים האלה.

נגריית אל רזאלי, בצד של הרעים, שדלתה נפתחת הישר אל החומה, כבר סגרה את שעריה. וכי מי יבוא לפה להזמין מזנון לסלון? "מי יסגור על אנשים ככה?" שואל עובר אורח, "כלב שתסגור אותו ככה, נהיה אריה". מצלמות מכל העולם מתעדות. "גטו אבו דיס" כבר כתוב באדום על הבטון.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון