הארץ, מאמר מאת עמירה הס, 11 בפברואר 2004

w w w . h a a r e t z . c o . i l

_{עודכן ב- 05:06 11/02/2004}

כך נהפכו תושבי כפר קטן אחד לנושאי דגל המאבק בגדר

בודרוס הוא לכאורה כפר פלשתיני אחד מני רבים, שיושבים על תוואי גדר ההפרדה ושילמו או ישלמו על הקמתה מחיר עצום, בין השאר בהפקעת קרקעות ובאובדן מקומות עבודה. אבל יש הבדל: תושבי בודרוס, מקטן ועד גדול, החליטו לא להמתין לפעילי שלום בינלאומיים אלא להוביל בעצמם מאבק לא אלים על עתידם

_{מאת עמירה
הס}

בודרוס. אלפי דונם רבים איבד בודרוס ב- 1948; עכשיו מעריכים התושבים כי יאבדו כחמישית מ- 5,000 הדונם הנותרים

תצלום: אלכס ליבק

כלב שחור חמור סבר, שעיניו נדמו כמעט חלולות, חצה באין מפריע את רצועת האדמה העירומה ממערב לכפרים קיביא ובודרוס, הנמתחת מהכפר רנתיס, שנמצא כחמישה ק"מ צפונה. צעיר תושב קיביא, שהדריך את המבקרים בין מטעי הזיתים ועצי הפרי של כפרו, עד לתוואי הגדר, הזדרז לחצות את התעלה שנחפרה כבר בצדי התוואי ולהיבלע בין העצים. ברור למה: רכב ביטחון ישראלי התקרב מכיוון צפון לעבר הצועדים על הרצועה החשופה, מיד כשנגלו לו.

הרכב נעצר ויצאו ממנו שניים. אחד, הנמוך והמבוגר מבין השניים, חמוש ברובה, מכפר יונה; השני - מיישוב בדווי בגליל. החמוש ברובה, זועף, דרש שהולכי הרגל יסתלקו מיד, ולא, יקרא למשטרה כדי שזו תסביר, אם אתם דווקא מתעקשים, שזהו שטח צבאי סגור, גם אם אין לו ניירות להוכיח זאת. חברו, ששירת שבע שנים בצבא והשתחרר לפני חצי שנה, הרגיע את הרוחות לפני שיתלהטו. החמוש ברובה הבהיר שנוכחות מצלמות מעודדת אנשים לבוא ולהפגין, וכך מתעוררים גלי מהומות. זה לא אתם, בעבודתכם, שעושים גלי מהומות? נשאלה השאלה ולא כל כך הובנה. מה פתאום, אנחנו עושים את עבודתנו, הסביר הצעיר. ובוודאי שאני תומך בגדר, שלא אתפוצץ לי עם משפחתי במסעדה.

עוצר ומעצרים

"המהומות" שאליהן התכוונו השניים הן שרשרת של הפגנות שמקיימים תושבי בודרוס זה כחודש, נגד הגדר. "החלטנו שבניגוד למקומות אחרים עד עתה, שפעילי שלום בינלאומיים ניהלו את המאבק נגד הגדר והפלשתינאים תמכו בהם במאבקם, אנחנו, התושבים של בודרוס, ננהל את מאבקנו". כך אומר עאיד מוראר, בן 42, פעיל פתח ותיק שהיה, עם אחיו נעים, בין מקימי הוועדה העממית בכפר "למאבק בחומת האפרטהייד". הוועדה העממית, הוא אומר, הדגישה בפני האנשים שאת המאבק מול הדחפורים והחיילים והשוטרים הרבים שמגינים עליהם יש לנהל בלא אלימות.

לקריאה להפגין נענו כל התושבים: צעירים ומבוגרים, גברים ונשים. מה שהתחיל בשביתות שבת על תוואי הגדר, הגיע לשיא ב-30 בדצמבר: מישהו ראה שדחפור מתקרב למטע הזיתים. רמקול המסגד מיהר להודיע על כך, וכל מי שהיה בכפר רץ מערבה, לעבר המטע. תלמידי בית הספר יצאו בריצה מהכיתות, והספרים בידיהם. גז מדמיע, כדורי גומי ומכות לא הרתיעו את האנשים, שהתפזרו ושבו לעמוד או לשבת מול החיילים והשוטרים, על הארץ. עדי ראייה מספרים שתלמידות התיישבו מול החיילים הרבים, שנסוגו אל הג'יפים. הופעתן של כמה מצלמות טלוויזיה סייעה. בימים הבאים, צה"ל הטיל עוצר על הכפר במטרה למנוע את יציאת התושבים להפגנה.

בעיקר צעירים הפרו את העוצר והלכו למטע, כדי למנוע מהדחפורים לעבוד. עד השבוע, הדחפורים לא חזרו לעבוד (זאת אחרי שהם כבר עקרו כשישים עצי זית). בבודרוס זוקפים את זה לזכות עיקשותם ונחישותם.

כמה ימים לאחר הפגנה זו עצר צה"ל את נעים מוראר. הוא שוחרר ב-11 בינואר, אך לא הספיק לשבת בבית יותר משלושה ימים והצבא בא בשנית לעצור אותו, ואת אחיו עאיד. התביעה הצבאית דרשה לעוצרם במעצר מינהלי. השופט רס"ן אדריאן אגסי, בבית המשפט הצבאי בעופר, החליט לשחרר את עאיד. "מצאתי לנכון להתערב בהחלטת המפקד הצבאי", קבע אגסי בהחלטתו, "הרי לא ייתכן שהמפקד הצבאי ישתמש בסמכותו להורות על מעצר מינהלי של אדם רק בגין פעילות זו (נגד הגדר, ע"ה). לטעמי, מדובר היה בהחלטה מוטעית שלא נבעה משיקולים ביטחוניים החלטיים".

אבל השופט החליט לאשר את החלטת המפקד הצבאי לעצור במעצר מינהלי את נעים מוראר. כנהוג במעצר מינהלי, רק השופט הורשה לעיין במסמכים סודיים שנתנו לו אנשי השב"כ, ולפי מסמכים אלו "החומר המודיעיני מייחס לו פעילות תומכת טרור במסגרת ארגון התנזים". אבל בבודרוס משוכנעים שהמעצר השני של נעים מוראר - כמו של עוד שמונה פעילים אחרים נגד הגדר - הוא ניסיון לפרק את ההתנגדות בכפר.

ממטע הזיתים המאוים של בודרוס נשמעים קולות ירי. קולות אימונים. הם באים מהמחנה הצבאי אדם, שבמרחק כמה עשרות מטרים מערבה, 30-20 מטרים מהקו הירוק, מצדו המערבי. בגלל המחנה הצבאי הזה, מסיקים בבודרוס, נדחף תוואי הגדר היישר אל תוך מטע הזיתים המרהיב שהם מטפחים זה עשרות שנים. את רוב אדמותיו איבד בודרוס ב-1948: אלפים רבים של דונמים, יש סופרים עד 20,000, נשארו מצדו המערבי של הקו הירוק. חלקם נותרו בשטח המפורז, שהיה אסור לכניסת כוחות ישראליים או ירדניים. מאז 1967, אומרים בכפר, המפורז הפך ישראלי, והם לא הורשו לחזור ולעבד גם את אדמתם שבשטח המפורז.

התוואי המתוכנן לפי מפת מערכת הביטחון הישראלית נראה ממש על הקו הירוק. אבל כל ההבדל טמון בכמה עשרות המטרים במציאות, שממזרח לקו הירוק. עכשיו, מ-5,000 הדונמים הנותרים של כ-1,400 תושבי בודרוס, הם מעריכים שיאבדו כחמישית. חלק מאלו מופקעים לטובת הגדר עצמה, חלק משטח הכפר יישאר מאחורי הגדר - בינה לבין הקו הירוק. בבודרוס מעריכים ש-3,000 עצי זית, שמשתרעים על שטח של כ-500 דונם, יאבדו תחת שיני הבולדוזרים או ייכלאו באזורים אסורים לכניסה. הגדר, מחשבים בבודרוס - כלומר שתי התעלות שייחפרו משני צדיה, ושתי גדרות התיל הדוקרני, והגדר האלקטרונית בעלת החיישנים ושבילי הטשטוש שביניהם, ומגדלי התצפית - כמעט תיגע בכמה מהבתים המערביים של הכפר, בהם בית הספר.

כיבוש הקרקע והכשרתה פה, ממערב לקיביא ולבודרוס, נעשים במסגרת השלב השני של הקמת גדר ההפרדה. לפי התכנון, וכל עוד לא הוחלט או הוכח אחרת, במסגרת שלב זה ייווצרו ממערב לרמאללה שתי מובלעות פלשתיניות. אלו שתיים מתוך 81 מובלעות פלשתיניות שדו"ח "בצלם" מדבר עליהן, שנוצרו ושייווצרו לאורך הגדר: אם בין הגדר לקו הירוק, אם ב"לולאות" קטנות שהגדר יוצרת, ואם בשל "מכשולים משניים", כלשון הצבא. בודרוס הוא בין תשעת הכפרים הפלשתיניים שימצאו עצמם בתוך מובלעת, ששטחה יהיה 53.2 קמ"ר: לובן אל ע'ארבייה, רנתיס, שוקבא, קיביא, שבתין, בודרוס, מידיה, נעלין, דיר קדיס. הכפר מידיה יוקף מכל עבריו בגדר ההפרדה, כבלולאה.

כלואים במובלעת

דווקא לפי מפת מערכת הביטחון הישראלית, היה אפשר להסיק מיד שפה תיווצר מובלעת: תוואי הגדרות המערבית והמזרחית נצבע באותו צבע, כאילו אין הבדל ביניהן. גורמים צבאיים אמנם הבהירו לאנשי יחידת התמיכה של מחלקת המו"מ הפלשתינית כי הגדר המזרחית לא תהיה דומה למערבית ותורכב ככל הנראה ממה שמכונה "מכשול משני" (מערך של תעלות וגדרות תיל) ושער מזרחי - בדרכים לרמאללה והכפרים שמסביבה - שיינעל וייחסם רק במקרה של התרעות ביטחוניות. אבל בכל מקרה, ההבטחה הזאת אינה מסירה דאגה מתושבי הכפרים, שיודעים שהם מאבדים אלפי דונמים מאדמתם.

בשלוש השנים האחרונות הם כבר טעמו טעמם של מחסומים שמנעו מהם גישה לכפרים השכנים או לעיר המחוז, רמאללה. וגם אם השער או השערים בגדר המזרחית, "המשנית", יהיו פתוחים רוב הזמן, ברנתיס, בודרוס ושאר הכפרים מצביעים על המפות ועל הגיאוגרפיה הפוליטית החדשה שנוצרת לנגד עיניהם. שתי המובלעות הפלשתיניות הקטנות שנוצרות ממערב לרמאללה מותירות מחוצה להן שני גושי התנחלות גדולים, הנוגסים עמוק בתוך השטח הפלשתיני ומתחברים לתוך ישראל גופא עד שלא נודע כי היה קו ירוק. "לכן מאבקנו בגדר הזאת", אומר בביתו עאיד מוראר, כשהוא מדבר על הגיאוגרפיה החדשה הזאת, "הוא חלק מהמאבק שלנו למען פתרון של שלום לסכסוך: הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל".

בין נובמבר לדצמבר 2003 החלו להיתלות בכפרים רנתיס, בודרוס ואחרים הצווים הצבאיים על תפיסת הקרקע ה"זמנית" (עד דצמבר 2005) לצרכים צבאיים. לפי צווים אלו, שעליהם חתום משה קפלינסקי, מפקד כוחות צה"ל בגדה, רוחב רצועת האדמה המופקעת מהכפרים ינוע בין 68 ל-490 מטרים. בסך הכל אורך הגדר (ראשית ומשנית) שתקיף את תשעת הכפרים במובלעת - 32.2 ק"מ.

בינתיים, כמה מתושבי בודרוס ממשיכים להסתנן ברגל לישראל כדי להתפרנס בה, בעיקר בעבודות בניין. כך הם עושים בשנתיים האחרונות: עובדים וישנים שבועיים-שלושה בהיחבא בישראל, ושבים הביתה לביקור קצר. אחרים, שאיבדו את עבודתם בישראל בשנים האחרונות, מצאו עבודות שונות באזור רמאללה. אבל אם הם ייסגרו במובלעת, הם עלולים לאבד גם את מקומות העבודה האלו: מעסיקים פלשתינאים אינם יכולים לעמוד באיחורים התכופים שגורמים החסימות והמחסומים. "תעברו לגור ברמאללה, או תעזבו את העבודה", אומרים להם. בעלי חנויות המכולת מרגישים את השינוי על בשרם: אנשים ממעטים להיכנס, קונים בהקפה, קונים רק את מה שהכרחי. עכשיו, קשה לדמיין מה עוד יקרה כשמטע הזיתים הגדול ייגרס תחת שיני הדחפורים או ייבלע מעבר לגדר וכשכבר לא יהיה אפשר בכלל לעבוד בישראל.

בשבוע שעבר השתבח הקצין הצעיר שעובד בחברת השמירה על תוואי הגדר, כי גדר ההפרדה מספקת הרבה עבודה להרבה אנשים. לולא הגדר, הוא הודה, מי יודע אם היה מוצא עבודה מהר כל כך לאחר שהשתחרר משירות הקבע שלו. עובדים פה, בגדר, בדווים, רוסים, צברים. ומה תעשו כשתיגמר בניית הגדר, הוא נשאל, איפה תעבדו? "נצטרך לכבוש את מצרים", השיב.

סגור חלון