| w w w . h a a r e t z . c o . i l |
|
|
|||||||||
|
עודכן ב- 15:25 12/02/2004
יום אחד, 11 היתריםאפילו בשביל לישון בבתיהם, 6,000 הפלשתינאים מן הכפרים במרחב התפר זקוקים לאישור מיוחד, מאז נהפך כל האזור שבין קו התפר לקו ירוק צבאי סגור. כשילדיהם גם נאלצים לעבור לבתי הספר בגדה דרך שער יחיד שנפתח באופן שרירותי, לא פלא שהם רואים בהתעללות המתמשכת מזימה של טרנספרמאת לילי גלילי
במעט חשיבה חיובית אפשר לראות את דפוסי החיים שנכפו על הפלשתינאים במרחב התפר דווקא כסוג של מחמאה. אם הכיבוש המתמשך תבע בעיקר כושר הישרדות, הרי ש"משטר ההיתרים", כפי שהגדיר הבג"ץ השבוע (בעתירתם של המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח) את הנהלים החדשים באזור, יכול להיחשב כביטוי של הערכה לאינטליגנציה של הפלשתינאים. סתם אדם שקורס תחת עולו של טופס תיאום מס לא היה שורד יום אחד בסבך ההיתרים, 11 במספר, שלהם נדרשים הפלשתינאים כדי להתקיים באזור זה. הסברה הרווחת בקרב הפלשתינאים היא, שהפיכת החיים באזור לבלתי אפשריים נועדה לדחוק לטרנספר מרצון, כדי לאפשר את סיפוחו לישראל של השטח הקרוב לקו הירוק. מונח מעניין, "מרחב התפר". המלה "מרחב" מרמזת על איזו פתיחות; "התפר" יכול להיתפש כנקודת חיבור מעניינת בין שתי הוויות. בפועל אלו אנשים הכלואים במתחם שבין הקו הירוק לגדר ההפרדה, סמוך לקו הירוק, ומוגדר שטח צבאי סגור. בצו מיוחד שהוציא צה"ל סגורים במתחם זה יותר מ-6,000 פלשתינאים, החיים בפועל בשטח צבאי סגור, שעליו חלה מה שמכונה בלשון צבאית "הכרזה בדבר סגירת שטח מס' 2/03 ס' (מרחב התפר) התשס"ד-2003".  אתרע מזלו של הכפר ג'בארה מדרום לטול כרם, והוא נמצא במרחב התפר. על פי התוכנית הראשונית של תוואי הגדר, היתה זו אמורה לעבור ממערב לכפר ולהותיר אותו בגדה. אלא שבשינוי שהוחל על התוואי, כנראה כדי לכלול את התנחלות סלעית שמדרום לג'בארה בתוך הגדר, הוסט התוואי מזרחה, וכך חיים שם, לא באושר ועושר, ג'בארה וסלעית במרחב התפר. תושבי סלעית, למותר לציין, פטורים מכל גזירות ההיתרים המוטלות על תושבי ג'בארה. על פי "הכרזה בדבר סגירת שטח מרחב התפר", אין חובת ההיתרים חלה על "א. אזרח מדינת ישראל; ב. תושב מדינת ישראל; ג. מי שזכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות". אם סעיפים א' וב' משקפים איזו מדיניות שמתחשבת בקיומן של התנחלויות במרחב זה, הרי שקשה להבין את מידת הרלוונטיות של זכאות חוק השבות לעניין מרחב התפר. קשה להאמין שקם לו אדם יום אחד בגולה הדוויה, נזכר בסבתו היהודייה שבזכותה הוא יכול להיכלל בחוק השבות, ומחליט שאחרי "אלפיים שנות" כל חלומו הוא להתגורר במרחב התפר. אלא אם כן באה ההוראה פשוט לאפשר כניסה למרחב התפר לכל יהודי באשר הוא, ולשלול אותה מכל פלשתיני, גם אם הוא מתגורר בכפר שבמרחב התפר כל ימי חייו. זהו מצבם הקיומי של 300 תושבי ג'בארה, כפר יפה במיוחד, נטוע באזור חקלאי פסטורלי לא רחוק מן הקו הירוק. אלא שכל מה שהיה פעם יתרון גיאוגרפי, נהפך עתה למכשלה גיאו-פוליטית. בגינת ביתו הנאה של צאדק מסעוד, סגן יו"ר הוועד המקומי, התכנסה השבוע קבוצה קטנה של גברים מתושבי המקום. הדשא, עצי הפרי מסביב ומבנה שיש דמוי מזרקה, שיוו למקום מראה של כפר שליו בפרובנס. רק ציור גדול של אל אקצה על אחד מקירותיו החיצוניים של הבית עיגן את המעמד בזמן ובמרחב. בפועל, זה בית כלא גדול שהחיים בתוכו נהפכו בלתי נסבלים. בתחילה סירבו התושבים, במרי אזרחי חסר סיכוי, להוציא את ההיתרים שנכפו עליהם. חודש שלם היה הכפר סגור - אין יוצא ואין בא. אחר כך נכנעו, הצטיידו באישורים, אך החיים לא השתפרו בהרבה. להלן רשימת ההיתרים שהתושבים במרחב התפר נזקקים להם כדי לקיים חיי יום-יום: ההיתר החשוב ביותר הוא זה לשהייה ולינה, שאינו מונפק לתושבים כמובן מאליו. יש כאלו המקבלים היתר לשנה, יש מי שהיתר בשבילו הוא לגור בביתו והוא מונפק לשלושה או לשישה חודשים, ויש לחדשו כשפג תוקפו. זהו המקרה הפרטי של צאדק מסעוד, מנהל בית ספר בטול כרם. בעבר ריצה מסעוד עשר שנות מאסר בכלא בשכם ושוחרר במסגרת המחוות ההומניטריות אחרי אוסלו. על מה נאסר? "על זה שפעלתי למען השלום", משיב מסעוד בחמקנות. מאז הוא חשוד נצחי, ואת ההיתר הראשון לגור בביתו קיבל לשלושה חודשים בלבד. "דווקא מעניין", הוא אומר, "אני כאילו מתגורר בבית מלון. עוד מעט נזדקק להיתר לישון עם האשה". נוסף על ההיתר המותנה הזה לגור בביתו נדרש תושב מרחב התפר לאישור מיוחד לנוע בין ערים בגדה, לאישור מיוחד לעבד את אדמתו, הנמצאת לרוב מחוץ לגדר התוחמת את מרחב התפר, וכמובן לאישור מיוחד להיכנס לישראל. אבל זה עוד לא הכל. החיים הרי אינם דרך חד סטרית, ומטבעם שהם מייצרים מצבים שבהם צריך לבוא אדם - קרוב משפחה, בעל מלאכה, רופא וכל בעל עניין אחר - למי מן התושבים במרחב התפר. לצורך זה הוגדרו 11 אישורים שונים שצריך לבקש כל מי שמבקש להיכנס למרחב התפר: היתר לבעל עסק במרחב התפר; היתר לסוחר במרחב התפר; היתר למועסק בקו התפר; היתר לחקלאי במרחב התפר; היתר למורה במרחב התפר; היתר לתלמיד במרחב התפר; היתר לעובד הרשות הפלשתינית; היתר למבקר במרחב התפר; היתר לעובד בארגון בינלאומי; היתר לעובד רשות מקומית; היתר לחבר בצוות רפואי. מותשים רק מן העיון בסבך ההיתרים? זה מה שקורה לכל מי שנזקק להוציא את אחד ההיתרים האלה לעצמו ולכלי רכבו. כך יוצא שכל אלו פשוט בוחרים שלא להסתבך ומוותרים על הכניסה למרחב התפר, ותושביו נותרים מבודדים ומנותקים. בדיון במרחב התפר הכיר בג"ץ בעובדה כי ריבוי האישורים לכניסה, שהייה ועבודה "מקשה מאוד על מרקם החיים" של האוכלוסייה באזור. אלא שאפילו הכרה זו בקושי היא לשון המעטה למציאות שנוצרה בג'בארה. עם חסימתן של דרכי הכניסה האחרות, נותר לכפר רק פתח כניסה אחד דרך מחסום קפרייאת. אפילו החיילים במחסום הודו השבוע, שמכל המחסומים זהו אולי המטורף ביותר. דרך מחסום זה, המצוי עתה בלבו של אתר בנייה רועש, נכנסים המתנחלים לאזור סי, הפלשתינאים מטול כרם לאזור אי והתושבים של ג'בארה לאזור בי. בבליל האנושי שבו חוברים בני אדם, מכוניות, חמורים ועגלות קשה להבין מי הולך לאן. החיילים במחסום אולי "אינם דוקטורים", כלשונו הרעה של מפקד המכללות בצה"ל, אבל מוטלת עליהם משימה בלתי אפשרית של התרוצצות בין בעלי האישורים המבלבלים והיעדים השונים. אל תוך המהומה הזאת נקלע השבוע פלשתינאי קשיש, תושב טול כרם, טייח במקצועו. בשעות הבוקר צילצל אליו אחד מתושבי ג'בארה, שביקש ממנו הצעת מחיר לעבודה בביתו. הטלפון הזה היה יכול לגאול את הטייח מטול כרם לרגע מן האבטלה הממושכת והעוני המעמיק בעירו; התושב בג'בארה נזקק לטיח בחורף הגשום. שעה ארוכה עמד הטייח במחסום, מתקשה להבין שהוא זקוק לאישור כניסה מיוחד לכפר שהיה עד לא מכבר חלק אינטגרלי מטול כרם. הוא עמד שם, הבעה של חוסר הבנה מוחלט על פניו, ולא נכנס. "בכל פעם מתחלפים החיילים במחסום, ובכל פעם הם צריכים ללמוד מחדש את רשימת האישורים", אומרים התושבים בג'בארה. "החיילים עצמם לא מבינים מה קורה, ומקבלים החלטות שרירותיות, בהתאם למצב רוח". לחיילים יש לפעמים מצב רוח רע ממש. בעיקר לאלו שנדרשים לפתוח את השער היחיד בגדר שממזרח, שהיציאה והכניסה דרכה מותרת לתלמידים בלבד. בג'בארה, כפר קטן, אין שום שירותים, גם לא בית ספר. כל התלמידים לומדים בא-סאר, בכפר סור ובכפר ג'אמל שהם עתה מחוץ לגדר ההפרדה. בכל יום בבוקר באים חיילים לפתוח את השער למעבר תלמידים, נועלים אותו, ושבים ופותחים אותו ב-13:30 בצהריים בדיוק, כדי לאפשר לתלמידים לחזור הביתה. בכל בוקר מחכים שכל 88 התלמידים, מן הראשון עד לאחרון, יתקבצו בשער, ורק אז מתירים להם לעבור. מי שמאחר אינו יוצא. לטובתם של הילדים, הנאלצים להמתין לעתים שעה ארוכה, הקים יוניצ"ף במקום סככה להגנה מן החום ומן הגשם. איזו בושה. לא ישראל, אלא האו"ם דאג לעשות את המחווה הקטנה הזאת. התהליך חוזר על עצמו גם בדרך חזרה מבית הספר. תלמיד שמאחר נאלץ ללון בכפר אחר, מחוץ לביתו. מקרים מסוג זה כבר אירעו ונכללו בדו"ח שמוציא "אוצ'ה" - ארגון לתיאום הומניטרי של האו"ם. לפעמים החיילים הם שמאחרים, ואז מפסידים התלמידים שעות לימוד. החופש מלימודים קשור לעתים בחגי ישראל. הרבה לפני שהפעיל השר בני אלון את תוכניתו המיסיונרית להעביר את המוסלמים לנצרות, הם כבר חוגגים כאן את חגי ישראל. בראש השנה וביום כיפור לא נפתח השער, והילדים נשארו בבית. כשיש לחיילים מצב רוח טוב, הם נוהגים להתבדח עם הילדים. לעתים, בשעת ההמתנה, הם מחלקים אותם לקבוצות - חמאס, ג'יהאד, פתח - ומבקשים מהם להדגים מריבה בין הפלגים. מין הומור שכזה. הרבה טענות מוצדקות יש לישראל על ספרי הלימוד הפלשתיניים המלאים שנאה, אבל גם אם ילמדו הילדים האלה כספר חובה את "מקום תחת השמש" של בנימין נתניהו, זרעי השנאה נטמנים בהם בכל יום בשער הזה. אלא שגם הלוקסוס הזה של השער שנפתח אינו עומד לרשותם של התושבים שאינם תלמידים. אלו נשארים כלואים במרחב התפר, ממעטים לצאת ומנועים מלפגוש את משפחותיהם שנותרו מעברה המזרחי של הגדר. הגידולים בחממות, פרי עמל של שנים, נבלו מזמן. התושבים במרחב התפר יזמו פנייה למוסדות של האיחוד האירופי לממן להם העתקה של החממות לתוך השטח שהם כלואים בו. בתוך האיחוד האירופי נתגלע ויכוח בסוגיה זו. אל מול הרצון להיטיב את מצבם של הפלשתינאים עומדת ההסתייגות מהמשך מימון תוצאותיה של המדיניות הישראלית, שהם מתנגדים לה. הלולים, עוד ענף שעליו התקיימו החקלאים המקומיים, התרוקנו. "לרוב האנשים פה היו לולים", מספר פארוק עוואד, תושב המקום. "העופות זקוקים למזון, לווטרינר. עכשיו מוביל המזון או רופא החיות לא רוצים להסתבך עם הרשיונות שצריך לקבל כדי לבוא אלינו. הכל מת". מצפון לג'בארה, בכפר פרעון שבשיפולים הדרום-מערביים של טול כרם, עומד זוהיר עוד, מחזיק בידו את הרשיון הירוק לעבד את אדמותיו שבג'בארה. פעם, לפני שבותרו לחלקים, היו טול כרם ובנותיה מקשה אנושית וחקלאית אחת. רוב האדמות החקלאיות של תושבי פרעון נמצאות בכלל בג'בארה שנהייתה לא נגישה להם. מישהו שולף מן הכיס רשימה של 11 חקלאים שהגישו בקשה לרשיון לעבד את אדמותיהם בג'בארה, ועשרה מהם נדחו. כל טול כרם מנותקת מן הכפרים שסביבה, נעה על ציר שבין היותה שדה קרב להיותה עיר שכמהה לנורמליות. שלטי הפרסום הצבעוניים המעטרים את קירותיה נושקים לכרזות עם שמות השאהידים ותמונותיהם; שלט של מכון כלות, מאויר בציור נאה של צעירה בשעת טיפול פנים מרגיע, תלוי מעל רחוב החרוץ בסימני טנקים שחלפו שם לא מכבר. בין לבין נתקע זוהיר עוד, שביתו בטול כרם אך אדמותיו בג'בארה. עכשיו נודע לו, שכבר אין די ברשיון הירוק שזכה לקבל. צריך גם כרטיס מגנטי ומסמכים שמעידים על הבעלות על הקרקע. באותו יום היתה לקבוצת הגברים בפרעון עוד סיבה לדאגה. בשעות הבוקר של יום שני פשטה שמועה שבפרעון הורסים בתים. רק לפני שבועיים הרסו שם שני בתים שהיו קרובים מדי לגדר ההפרדה. גם זו הגדרה מוזרה, שהרי זאת הגדר שהתקרבה מדי לבתים שהיו שם הרבה קודם. השמועה על הריסת הבתים הנוספים התבררה כלא נכונה. אותו בוקר רק התקבלו צווי הריסה לעוד עשרה בתים שבצד הפונה לטייבה שבישראל. השמועה פשטה מפה לאוזן, התושבים יצאו אל הרחוב לטכס עצה. השינויים התכופים בתוואי הגדר, בהתאם ללחצים מבפנים ומחוץ, מתעתעים בהם. הרי בכל פעם שמזיזים את הגדר הופכים עוד בתים "קרובים מדי לגדר", ואז הורסים גם אותם. אנשים חוששים לצאת מן הבית, שמא ייהרס בהעדרם, משתבחים בקול בעובדה שמהכפר שלהם לא יצא אף מפגע. "הם לא מחפשים ביטחון, הם מחפשים את האדמה שלנו", מתריס יוסוף עומר בעברית צחה, תוצר של 30 שנות עבודה בישראל. "כבר הרסו שני בתים, עכשיו יהרסו עוד עשרה, אחר כך עוד 30, עד שימחקו את הכפר. הרי על הבתים שרוצים להרוס עכשיו אי אפשר להגיד שהם 'קרובים לגדר'. רואים בעיניים שזה יותר מ-300 מטר", הוא אומר, מורה לכיוון מחסום טייבה שבמורד האדמות. "אני מכיר טוב את הפוליטיקה שלכם. זו של הליכוד, ואפילו זו של העבודה, יש לה מטרה אחת: שלא נהיה. הצווים האלה להריסת בתים הרי לא באמת אומרים לנו 'תפסיקו לבנות', הם אומרים 'תפסיקו לחיות'". |
|||||||||
 |
|||||||||
| כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © | |||||||||
|
|
|||||||||
|
|||||||||
| סגור חלון | |||||||||
