חירבת ג’ינבה בה חיים כ-100 נפשות משתרעת על מורד
דרומי הנמצא באזור דרום הר חברון - לא הרחק מהקו הירוק. ביום בהיר ניתן
לראות באופק את ערד, ובשדות הסמוכים כבשים מלחכות עשב וטרקטור חורש את
האדמה. מקום פסטורלי לכאורה, במיוחד בתקופה הזו של השנה כשמסביב הכול
ירוק. ואולם גם שם, בחירבה הרחוקה, אותה שלווה היא בעצם אשליה מתעתעת.
שהרי בג’ינבה, כמו בכל אזור מערות דרום הר חברון, החיים הפכו קשים
מנשוא, וכיום היישוב עומד על סף כליה.
כמה מאות מטרים מדרום לג'ינבה יש מחנה אימונים של
צה"ל, שסיפח את כל האדמות מסביבו והפכם לשטח אש. גם בשטח שמשיק לג'ינבה,
ושאינו חלק משטח האש, נגמשים וג'יפים נוסעים בחופשיות, הורסים את שדות
החקלאים ומפחידים את הילדים הקטנים.
כמה מאות מטרים מצפון, על ראש ההר, הוקמו התנחלויות
ומאחזים: בהם חוות יתיר, מצפה יאיר ומצדות יהודה. המתנחלים מונעים מתושבי
ג’ינבה את הגישה לאדמות הצפוניות. יעקב טליה מחוות יתיר מטיל אימה על כל
אדם שעולה במעלה ההר, ולא מאפשר לתושבים הפלסטינים לחרוש את אדמתם ולרעות
את צאנם. במקביל, הדרך ההיסטורית בין ג’ינבה ליטא, המטרופולין בה התושבים
קונים מצרכי מזון בסיסיים ומקבלים טיפול רפואי, נחסם על ידי המתנחלים.
ג’ינבה הפכה, אם כן, לאי מבודד - בדומה לאותם
יישובים פלסטינים בצפון הגדה שכיום תחובים בין החומה והקו הירוק.
בחודש שעבר המצב החמיר עוד יותר. אם עד עכשיו הצבא
והמתנחלים כבלו את הפלסטינים בתוך שטח מאוד קטן שבקושי מאפשר להם להתקיים,
ב-15 לינואר ריסס מטוס זעיר חלק מאותם שדות שאליהם עדיין היה לתושבים גישה
ושמספר שבועות קודם לכן הם עיבדו וזרעו. מה שלא ניתן לעשות על ידי כוחות
יבשתיים, כך חשבו המתנכלים, ניתן אולי להגשים מהאוויר.
המסר לתושבי ג’ינבה הוא ברור: "אתם בשטח הזה לא
תחיו".
השיטה היא הרס התשתית הקיומית של התושבים כך שהם
יאלצו, בעל כורכם, לעזוב. בעגה הפוליטית הישראלית קוראים לזה טרנספר.
אבל מי עומד מאחורי המזימה האפלה?
ב-4 בפברואר ביקרו פעילי תעאיוש ביחד עם עו"ד נועה
שטיין מהאגודה לזכויות האזרח ואיבראהים חביב מרופאים לזכויות אדם את תושבי
ג’ינבה. במהלך הביקור התקשרה עו"ד שטיין למשטרת חברון וביקשה מהם לטפל
בתלונה אחרת, הקשורה דווקא להתנכלות מתנחלים לתושבים של יישוב אחר; התקשרה
ולא ידעה מה יהיו ההשלכות.
ארבעה לילות לאחר מכן, בשלוש לפנות בוקר, הגיעו
לג’ינבה ארבעה כלי רכב, שעל חלקם היה קוז'אק, ומתוכם הגיחו מספר אנשים,
כנראה קציני ביטחון מהתנחלויות קרובות. הם הוציאו את התושבים ממיטותיהם
והפרידו בין הנשים והגברים. ילדים צרחו ונשים בכו, אבל שום דבר לא הרתיע
את הבחורים החמושים. הם לקחו את הגברים הפלסטינים הצידה ואיימו עליהם. אל
תעלו לכיוון מצפה יאיר (מאחז לא חוקי) ואל תתקרבו לבית אל-עד, צעקו
המתנחלים, וכך קבעו גבול חדש המצמצם עוד יותר את שטח המחיה של תושבי דרום
הר חברון. לפני שהם עזבו התריעו המתנחלים שאם הפלסטינים ישתפו פעולה עם
עורכי דין של האגודה לזכויות האזרח או עם פעילי תעאיוש, חייהם יהפכו
לגיהינום. הפחידו, איימו ונסעו.
המתנחלים, שלא יכולים למנוע מהאגודה לזכויות האזרח
להגיע לאזור, מטילים אימה על הפלסטינים, ובדרך זו מנסים למנוע גישה
מישראלים שנאבקים למען זכויותיהם הבסיסיות של תושבי מערות דרום הר חברון.
הפעם המסר מכוון גם לפעילי שלום: "אם אתם תבואו לגבות עדויות, אנחנו נאמלל
את תושבי המערות עוד יותר".
המסע המתוזמן לעקור את תושבי ג’ינבה מאדמתם, ובכלל
זה הפלישה הלילית, מעידים כי באזור דרום הר חברון יש קשר הדוק בין פורעי
החוק לבין מי שאמור לשמור על החוק: המתנחלים מחד גיסא, והמשטרה והצבא
מאידך גיסא. מי אמר למתנחלים שעורך דין ביקר במקום? מי ריסס את השדות? ומי
איפשר לחיילים להרוס שטחים חקלאים בעזרת נגמשים וג'יפים?
בדרום הר חברון עדיין לא נבנתה חומת בטון בגובה
שמונה מטרים. אבל בינתיים, באמצעים אלימים לא פחות, ואולי ערמומיים יותר,
הרחק מעיני התקשורת, מצליחים הצבא, המשטרה, והמתנחלים לחנוק את האוכלוסייה
המקומית. הם לא מתכוונים להפסיק עד שהתושבים יעזבו את בתיהם.
בעברית, כאמור, קוראים לזה טרנספר.
ניב גורדון מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת
בן-גוריון. 