w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 14:54 09/03/2004

למה הרגו אותו?

לפני כחודשיים ירו שוטרי רמלה למוות באזרח מחמוד אל סעדי, בן 17, מלוד. המשטרה טענה שההרוג היה סוחר סמים מסוכן, ששלף אקדח מול השוטרים. משפחתו וחבריו מתארים נער תמים ומוכשר, שלמד חשמלאות רכב ולא נגע מימיו בסמים. מי צודק? תיק החקירה שנסגר השבוע מותיר הרבה שאלות פתוחות

מאת אביב לביא

עיסא אל סעדי אומר שהוא בחיים לא יחגוג יותר ימי הולדת. לפני שלושה חודשים, ביום שני 8 בדצמבר חל יום הולדתו ה-14, אבל משהו השתבש בדרך לארוחה החגיגית - על האש באחת המסעדות באזור - שתוכננה לאותו ערב. אחיו הגדול, מחמוד, בן 17 וחצי, נסע לקנות עוגה. "הארוחה עליך, העוגה עלי", אמר לאבי המשפחה, מוחמד, לקח את מפתחות המאזדה של אחותו הגדולה ויצא מהבית בלוד.

בערך בשמונה וחצי אמא שלו, לביבה, התחילה לדאוג. "התקשרתי לטלפון שלו כמה פעמים, לא עונה. אחרי כמה דקות מתקשר אחד השכנים, שואל איך בדיוק נראית המאזדה שלנו. אני שואלת אותו מה קרה, והוא אומר 'לא, כלום'. אמרתי לו 'בזכר של אבא שלך, קרה משהו? תגיד לי'. אמר שהוא שמע שרכב דומה היה מעורב בתאונת דרכים ברמלה, חשב שאולי זה קשור אלינו. ישר טסנו לכיוון רמלה. ברמזור בכניסה לעיר עוד מישהו מתקשר, אומר שהילד כבר באסף הרופא, שירו על המכונית והוא נפצע בכתף, ושהוא בסדר. אז שינינו כיוון, וכל הזמן אמרתי לעצמי שאם זה רק בכתף אז הוא ייצא מזה".

כשהגיעו לבית החולים התברר להם שרשת הקשר הלודאית אמנם מהירה בהרבה מזו הרשמית של המשטרה, אבל לא תמיד מדויקת. למראה התמונה שנגלתה לעיניהם ברחבת הכניסה לבם קפא. "היו שם לפחות מאה שוטרים, אמרתי לעצמי כל זה לתאונת דרכים? כמויות כאלה אנחנו רגילים לראות בהריסת בתים", משחזרת חוריה, דודתו של מחמוד ואחת הנשמות הקרובות אליו ביותר בשנים האחרונות. בחוץ כבר הסתובבו כמה חברים של מחמוד, "היו שניים שבכו אבל כששאלתי אותם מה קרה הם ענו שהכל בסדר", נזכרת לביבה ברגעי האימה וחוסר הוודאות. "השוטרים חסמו את הכניסה למיון ולא נתנו לאף אחד להיכנס, ורק אמרו כל הזמן 'הוא בסדר, הוא בסדר'".

האווירה החלה להתחמם. "אמרתי לשוטרים, תנו לי להיכנס לראות אותו רק לרגע, לראות שהוא בסדר, ואז אוכל במלה אחת להרגיע כאן את כולם", אומרת סבתו של מחמוד, זינאב. "בסוף נתנו לי. איך שראיתי אותו התמוטטתי. כשהוציאו אותי החוצה, לא ידעתי מה להגיד לאנשים. הם ראו אותי והבינו הכל".

גם לביבה הבינה הכל ברגע שראתה את בנה. המלים הראשונות שהצליחה לבטא היו "הילד שלי גמר". את המראה שהיא לא מסוגלת לתאר במלים, משלימה גיסתה, חוריה: "הוא היה מחובר כולו למכשירי הנשמה. הראש היה מלא דם, העור השחום שלו היה בגוון צהבהב. היה לו חור אחד בחזה ואחד ליד האוזן. השפתיים היו מנופחות, העיניים פקוחות, היה ברור שהוא לא כאן. הגוף עוד היה חי, חם, אבל המוח מת. הרופאה אמרה לנו 'הוא ילד בריא, אין לו בדם אלכוהול או סמים, אבל ריסקו לו את המוח. גם אם הוא יישאר בחיים הוא יהיה צמח".

אבל מחמוד אל סעדי לא נשאר בחיים. למחרת נפטר בבית החולים אסף הרופא. שני כדורים פגעו בו, בכתף ובראש. השני פילח את מוחו. היריות נורו על ידי שוטר ממשטרת רמלה בצומת הרחובות בן צבי וההסתדרות שבלב העיר. המשפחה טוענת שמדובר ברצח בדם קר של נער שנקלע בזמן הלא נכון למקום הלא נכון ונפל קורבן לשוטרים אלימים עם אצבע קלה על ההדק.

המשטרה טוענת שמדובר בהגנה עצמית, שמחמוד איים על השוטרים באקדח. "עדיף עבריין מת משוטר מת", אמר באותו ערב לעיתונאים סגן ניצב יגאל חדד, מפקד משטרת רמלה, אבל הקביעה שאל סעדי היה עבריין, כמו שורה של טענות נוספות שהועלו על ידי המשטרה אחרי התקרית הקטלנית, מוטלת בספק גדול. אחרי שלושה חודשי חקירה, הודיעה השבוע מח"ש על סגירת התיק "מחוסר אשמה". התיק סגור, אבל הרבה מאוד שאלות נותרו פתוחות.

לרכז את הג'יפה

בית משפחת אל סעדי ניצב כמו פצע פתוח באמצע שום מקום. הוא שוכן על גדת רחוב יודפת, דרך סואנת למדי בפאתי לוד, מנותק מכל שכונה או הקשר. כל הבתים האחרים בסביבה נהרסו, גם משפחת אל סעדי אמורה לקבל דמי פינוי ולעבור למעון ראוי יותר, אבל תסבוכת משפטית מעכבת את המהלך. כמה עשרות מטרים מבית האבן הישן והעלוב מתרוממים שני מגדלי משרדים של אפריקה ישראל. לביבה, אם המשפחה, עובדת שם כמנקה, 17.5 שקל לשעה, שמונה שעות ביום.

בפנים הבית המראה עגום. העוני ניכר כאן, וגם העזובה, במיוחד מאז שמחמוד מת. בחצר מסתובבות כמה תרנגולות מרוטות. הפאטיו שמשמש גם כסלון, חשוף לרוחות. בבית מתגוררים הסבא והסבתא הקשישים לבית אל סעדי ובנם מוחמד, עם רעייתו לביבה וארבעת ילדיהם. התמכרות של שנים לסמים הפכה את מוחמד לאדם חולה, זקן-צעיר בגיל 39 שאינו מסוגל לעבוד. משפחתו מתקיימת מקיצבאות הביטוח הלאומי ושכר עבודת הניקיון של לביבה, אבל כסף לבית משל עצמם אין.

דיירת נוספת היא חוריה, דמות ססגונית וחריגה על רקע הקודים החברתיים השמרניים שמאפיינים את החברה הערבית בלוד. בת 37, רווקה, פמיניסטית, עובדת בסניף לוד של שתי"ל, מקדמת פרויקטים משותפים ליהודים וערבים בעיר. "מאז שמחמוד מת הבית התרוקן, אין אנרגיה לשום דבר", היא אומרת. "הייתי כמו חברת הנפש הבוגרת שלו. כשהיתה לו חברה הייתי הראשונה לדעת, מהטלפון הנייד שלי הוא היה מתקשר אליה. היינו יושבים עד שלוש בלילה, משחקים קלפים, משחקים של ילדים, טאץ' וכאלה, ואם היה מנצח היה הולך לישון מבסוט עד הגג".

למחרת התקרית הקטלנית התפרסמה ב"מעריב" ידיעה נרחבת. אנשי משטרה מצוטטים שם כמי שהגדירו את מחמוד אל סעדי "מבכירי סוחרי הסמים בלוד". לביבה, עיניה השחורות בוערות, משחררת צחוק מר. "אם הוא היה סוחר סמים", היא מתריסה, "אז אני רוצה לדעת איפה הכסף".

אין כסף, ומחמוד אל סעדי, כל הנסיבות מצביעות על כך, לא היה סוחר סמים גדול, גם לא קטן. את יצועו חלק עם אחיו עיסא, במיטה אחרת באותו חדר ישנו שתי האחיות, זינאב ולינה. לינה, הקטנה, לומדת בכיתה ה'. זינאב, ילדה-נערה בת 18 וחצי, סיימה לא מכבר את בחינות הבגרות בתיכון מקיף רמלה-לוד, והתקבלה לקראת שנת הלימודים הבאה לאוניברסיטת בר אילן. היא חושבת על לימודים סוציאליים, רוצה להיות קצינת מבחן. על קיר החדר התמונה שכבר הפכה לקלישאה - הילד עם הדמעה. "פעם מחמוד אמר לי שזה הוא בציור", אומרת חוריה, ולביבה מראה שהתמונה נתלתה בעיקר כדי לסתום חור בקיר, במקום החלון שנשבר מזמן.

מסע בעקבות חייו הקצרים מדי של מחמוד אל סעדי הוא גם מסע אל עיר אומללה שגבול דק מן הדק מפריד בה בין עולם הפשע לעולמם של האזרחים שמנסים לנהל חיים מהוגנים. עיר שבה גם מי שמנסה להיחלץ בכל כוחו מהבוץ ולמשוך את עצמו כלפי מעלה לחיים טובים יותר, עלול לסיים את חייו ביריית אקדח בגיל 17. עיר שהפכה לכספומט הסמים של גוש דן כולו, שבה מערכת היחסים בין התושבים היהודים לערבים הולכת ומידרדרת לקראת אסון בלתי נמנע, ושהאופנה האחרונה לפתרון הבעיות בה היא הקמת גדרות הפרדה - כמו החומה שנבנתה לא מכבר בין מושב ניר צבי לשכונת פרדס שניר מוכת הפשע.

המשטרה, שהיתה אמורה להיות מפלטם האחרון של האזרחים הישרים בלוד, מוחזקת, בעיקר בעיני הערבים, כאיום על ביטחונם וזכויותיהם. נקודת החיכוך הטעונה של העימות הזה הן הריסות הבתים, שבהן השוטרים, שלא בטובתם, משמשים כזרוע שמבצעת את המדיניות המקפחת של השלטונות. "היינו מאוד רוצים לראות במשטרה גורם שבא לעזור לתושבים ולא לאיים עליהם", אומרת בות'יינה דביט, אדריכלית, מנהלת פרויקט ערים מעורבות בשתי"ל, "אבל בפועל היחס של המשטרה אל האזרחים הערבים הוא כוחני, כאילו מישהו שם החליט ללמד אותנו לקח. הערבים בלוד גרים בשכונות שנראות כמו מחנות פליטים, אין להם אופציה לבנות ולהתרחב על פי החוק, כי איש לא נתן להם אופציה כזו ואף אחד גם לא רוצה להקשיב להם, אז הם בונים בניגוד לחוק. לכל הריסת בית המשטרה מגיעה עם כוחות עצומים, כבר היו פעמים שהתמקמו צלפים על הגגות מסביב, ויש המון מקרים של אלימות, כולל הכאת קטינים וקשישים. הכי נורא זה שהאזרחים מפחדים להתלונן, כי מי המשוגע שירצה להסתבך עם השוטרים".

לצד מה שהיא עושה, התושבים מלאים טענות כרימון כלפי המשטרה גם על מה שהיא לא עושה. "מבחינת התושבים הערבים, שוטרים זה משהו מפחיד", אומרת ליאת גור, תל אביבית שעובדת בלוד בפרויקט ערים מעורבות. "אפשר לראות את הפחד שלהם בעיניים כשהם מדברים על המשטרה, לא מעט אנשים כאן חטפו מכות רצח. בשכונות הערביות מרוכזים המון סמים, זה נוח למדינה שהג'יפה מרוכזת שם, ואז סוגרים אותם בחומות ומשאירים את הכל בפנים".

כל זה, טוענים בני משפחת אל סעדי, הצליח לעבור ליד מחמוד כמעט בלי לגעת בו, "בגלל שכל החיים גידלתי את הילדים שלי ללמוד, ללמוד וללמוד", אומרת לביבה, "וחוץ מזה למחמוד היה אופי חזק במיוחד". בזכותו, מספרים בני המשפחה, האב מוחמד יצא בשנים האחרונות מהסמים. חוריה: "הם התבגרו ביחד, היו חברים יותר מאבא ובן, ומחמוד הציב לו בשלב מסוים אולטימטום: או אני, או הסמים. אם אתה לא יוצא מזה, אתה לא אבא שלי יותר. הוא אפילו איים עליו שאם הוא לא יפסיק, מחמוד גם יתחיל להשתמש. והוא הפסיק".

עד שמחמוד הלך. מיד אחרי שהגיעה הבשורה המרה ניסה האב השכול להשליך עצמו מתחת לגלגלי רכב נוסע, ובמשך כמה ימים נמנעו מלעזוב אותו לבדו מחשש שיפגע בעצמו. זה לא עזר. היום עושה רושם שהמשפחה ויתרה עליו. מוחמד מבלה את מרבית שעות היום בחדרו, ממאן לצאת מהמיטה. לביבה אומרת שהוא חזר לסמים, וש"זה עניין של זמן עד שהוא יגמור". חוריה אומרת ש"הסמים זה לא העיקר. העיקר זה שהוא לא רוצה לחיות יותר. מתעורר, לוקח כדור, חוזר לישון. ככה כל היום. אנחנו מנסות לדבר איתו, אבל שום דבר לא עוזר, וזה נמשך כבר שלושה חודשים".

השאיר רושם רציני

עד כיתה י' למד מחמוד אל סעדי בתיכון המקיף העיוני רמלה-לוד, אבל קשיים בלימודים גרמו לו לעבור למסגרת המקצועית של מכס פיין, "עמל הישגים". שם למד בערבים במגמה לחשמלאות רכב, ובימים עבד במוסך כמתלמד. חמישה ימים בשבוע, משמונה בבוקר עד חמש וחצי אחר הצהריים, שכר מינימום. "עוד לא שמענו על סוחר סמים שעובד כמו חמור בשביל אלפיים ומשהו שקל לחודש", מגחכים בני המשפחה.

עטא ואחידי, הבעלים של מוסך "ואחידי רמלה", מתקשה לקבל את התיאוריה לפיה החשמלאי המתלמד שלו היה עבריין מופלג. "הוא היה עובד טוב, מסור, ממושמע. ילד טוב. אנחנו פותחים בשמונה, אבל בבקרים הוא היה מגיע תמיד לפנינו, שבע וחצי-רבע לשמונה קבוע, ואחר הצהריים, יום יום, אמא שלו באה לקחת אותו הביתה. אני אישית יש לי אנטי גדול לכל מי שנוגע בסמים, אין בי טיפה סלחנות כלפי זה. זה חטא שאין לו כפרות. אני יודע לזהות את זה, הוא לא היה קשור לסמים, אפילו סיגריה לא ראיתי אותו מעשן. היתה לו תפישה ברמה גבוהה. כשקיבלתי אותו לעבודה עשיתי לו מבחן כמו לכל עובד שאני קולט, הוא קרא וכתב אנגלית יחסית טוב, במתימטיקה פתר משוואה או שתיים. אחרת איך יוכל לחשב ערכים של חשמל? היה לו רצון עז להיות בעל מקצוע, ורציתי לעזור לו לחזור ללימודים כדי שיהיה לו מגוון אפשרויות רחב יותר. דיברתי עם אח שלי, שהוא מנהל בית ספר טכנולוגי על קו התפר רמלה-לוד, והוא היה אמור לחזור ללימודים בתקופה הקרובה".

בני משפחתו של מחמוד עושים מאמץ גדול לתאר אותו כמי שמחוץ לעבודתו ולימודיו בילה את עיקר הזמן בבית, עם חברים ובני משפחה, ובפעילות ספורטיווית. תקופה ארוכה שיחק כדורגל בקבוצת המתנ"ס של שכונת נוה ירק, בזמן האחרון העדיף להתרכז בסוס שגידל בחצר הבית, ווארד. "מחמוד תמיד אמר שהוא לא ייתן לאף אחד חוץ ממנו לעלות עליו", אומרת חוריה, "ובאמת אף אחד לא הצליח להשתלט עליו. רק מחמוד". לביבה שולפת בגאווה שורה של גביעים מוזהבים בהם זכה בתחרויות רכיבה בעיר.

במתנ"ס היה דמות מוכרת, אחרי מותו ערכו טורניר כדורגל לזכרו. כל נערי ומבוגרי השכונה הגיעו לשחק, גם אביו ניסה אבל כוחו לא עמד לו יותר מכמה דקות. מנהל המתנ"ס, אמין אל ג'מאל, מספר ש"זו היתה יוזמה של הנערים פה, הם אהבו אותו, לא חשבתי שאני יכול לסרב לבקשה כזו. הוא היה שחקן מצוין, בזמנו אפילו חשבנו להעביר אותו לגדנ"ע תל אביב. לטורניר הגיעו יותר מ-150 איש, הרכבנו שש קבוצות".

אל ג'מאל הכיר את מחמוד מגיל צעיר: "מכיתה ה' עד כיתה ט' הייתי המורה שלו לחינוך גופני. הוא היה ספורטאי, מקובל ואהוד. אחר כך ניתק מעט הקשר, ובשנה האחרונה פגשתי אותו שוב כשהייתי המלווה של הקבוצה שאיתה הוא למד בתל אביב חשמלאות רכב. ליוויתי אותם בנסיעות לעיר ובשיחות חינוכיות. הוא מאוד רצה לעזור למשפחה, ללמוד מקצוע".

אתה מאמין שהוא היה מעורב בפעילות עבריינית?

"לא יודע. קשה לעכל את זה. לוד נגועה מאוד בנושא הזה, כל ילד הוא בסיכון להידרדרות, להשתמש או לסחור בסמים, בעיקר בשכונות הערביות. מהתקופה שהייתי יותר קרוב אליו, בכיתה ט', אני יכול להגיד בוודאות שהוא לא התקרב לדברים כאלה, עכשיו כשפגשתי אותו מחדש התרשמתי שהוא רציני, הולך ללימודים בצורה מסודרת, לא זיהיתי שום סימנים שהוא נגוע".

במהלך השנה האחרונה, צחוק הגורל, השתתף מחמוד אל סעדי בהנחיית קבוצות ילדים במסגרת פעילות של היחידה לקידום נוער בעיריית לוד נגד נגע הסמים והאלכוהול בעיר. "מעניין לכמה סוחרי סמים יש תעודה כזו", אומרים בני משפחתו ושולפים את התעודה שקיבל בגמר הפרויקט. השתתפותו זיכתה אותו גם במכתב המלצה מטעם ראדה אבו קישק, עובדת המחלקה לקידום נוער, בו סיכמה את התרשמותה ממחמוד: "מחמוד משולב בחוג לתיאטרון רב תרבותי שמתקיים ביחידה לקידום נוער. הוא עובד במוסך חשמל רכב ומגלה מוטיווציה רבה ורצון עז ללמוד את המקצוע. על פי התרשמותי והיכרותי איתו, מדובר בנער עם מוטיווציה ויכולת גבוהה להשתלב בחברה באופן נורמטיווי, הוא מגלה יחס טוב כלפי הסביבה ורוחש כבוד רב לסובבים אותו".

שני אקדחים במאזדה

אבל יותר מכל, לפחות בתקופה האחרונה, אהב מחמוד לנהוג במאזדה הכסופה, מודל 99', השייכת לאחותו ולארוסה ויסאם, המבוגר ממנה בכעשר שנים. "הוא כאילו נולד לזה", אומרת חוריה, "תוך פחות מחודש עשה תיאוריה ורישיון, ומאז לקח את האוטו בכל הזדמנות. רק חיפש תירוצים לעשות סידורים ולהסתובב איתו. ברגע שהמפתח היה ביד שלו, היה קשה להוציא אותו ממנו. הערב שבו הוא יצא בפעם האחרונה היה הערב הראשון שבו יכל לנהוג בלי מלווה. היה ברור שהוא לא יחמיץ את הצ'אנס".

אחרי שיצא מהבית נסע מחמוד לאסוף את חברו המבוגר ממנו בשנתיים, חביב עוואד. במהלך הנסיעה, סמוך לקניון לוד, הבחינו בידיד נוסף, עמאר אבו סלימאן, בן 21, והזמינו אותו להצטרף אליהם לנסיעה. משם המשיכה המאזדה לכיוון רמלה.

מה היה להם לחפש ברמלה? האם, כמו שהמשטרה טענה בתחילה, נסעו לגלגל איזו עיסקת סמים? האם חיפשו מקום לרכוש בו עוגה ליום ההולדת של עיסא? האם, כמו שטען אבו סלימאן בחקירתו, רצו לקפוץ לקנות בגדים באחד הבוטיקים ברחוב הרצל? ואולי סתם הסתובבו כי מחמוד רצה לנהוג ולנהוג ולמצות את העונג של יום הנהיגה הראשון ללא מלווה? בשעה מוקדמת יותר של אותו יום כבר הספיק להפתיע בביקור את דודתו המתגוררת ביפו. "התגעגעתי אליכם", הודיע כשפתחה לו את הדלת, מופתעת, אבל לכולם היה ברור שבסך הכל חיפש עילה לנסוע מחוץ לעיר.

הצרות התחילו לא רחוק מהכניסה לרמלה. באותו לילה עקב כוח משולב של משטרת רמלה אחר בית משפחה בשכונת הרכבת בעיר, שנחשדה בסחר בסמים. הכוח כלל ארבעה צוותים. כל השוטרים היו לבושים באזרחי, וכך גם שתי המכוניות - טויוטה היילקס לבנה ואופל קורסה. במהלך ההמתנה דיווח אחד התצפיתנים, תומר פרג, על כך ששמע מספר יריות. הוא ייחס אותן ל"מכונית מאזדה בצבע לבן שבה זיהיתי שני בני מיעוטים", כך על פי דו"ח הפעולה שמילאו השוטרים לסיכום אירועי אותו לילה. זמן קצר לאחר מכן ראה צוות ההיילקס את המאזדה בה נהג מחמוד אל סעדי, ועל אף שצבעה כסוף וישבו בה שלושה נוסעים, הוחלט להיצמד אליה.

בפינת הרחובות ההסתדרות ובן צבי, צומת מוארת ומרכזית בלב רמלה, נעצרה המאזדה מאחורי מונית שעמדה ברמזור. כאן החליטו השוטרים לבדוק מה שלומם של יושבי המאזדה. ההיילקס נעצרה מאחוריה, האופל משמאלה. על פי אות מוסכם, יצאו השוטרים משני הרכבים והקיפו את המאזדה. על מה שקרה בשניות שלאחר מכן יש כמה גרסאות, שונות בתכלית זו מזו. בדו"חות הפעולה של השוטרים מתוארים שלושה שלבים עיקריים, שככל הנראה ארכו שניות ספורות: המאזדה נעה כאחוזת טירוף, נוגחת קדימה ואחורה במונית ובמכונית המשטרה. השוטרים יורים לעבר הגלגלים, אחד מהם, שחש כי הוא בסכנת דריסה, יורה לעבר השמשה הקדמית של הרכב. ממש באותן שניות מזהה שוטר אחר שהנהג שולף לעברו אקדח ויורה בו אף הוא. פרט לשני אלה, איש מהשוטרים האחרים לא טען כי חש שהוא עלול להידרס, או הבחין בכך שהנהג שלף אקדח. אחרי הירי השני מחמוד אל סעדי צונח שותת דם. השוטרים משתלטים על המאזדה ונוסעיה, מוציאים את אל סעדי מהרכב ומנסים להחיותו ומזעיקים אמבולנס. בתוך המכונית נתפסים שני אקדחים - אקדח מסוג ברטה לצד המושב של חביב עוואד, ובו מחסנית עם 8 כדורי 9 מ"מ; ואקדח FN ליד מושב הנהג, ובו מחסנית ריקה.

תיק עם הרבה תמיהות

עדויותיהם של חביב עוואד ועמר אבו סלימאן שופכות על האירועים אור שונה לגמרי. בחקירתם במשטרה באותו לילה, שארכה שעות ארוכות ותמלולה מתפרס על פני כשמונים עמודים כל אחד, הם דבקים בגרסתם - אותה לא יכלו לתאם מראש - כי שניות מספר לאחר שהמאזדה נעצרה בצומת הם מצאו את עצמם מוקפים באנשים חמושים עם אקדחים שלופים. הם נכנסו לפאניקה, אבל לפני שהספיקו להבין מה קורה שמעו יריות, חביב נפצע קל ומחמוד נפצע קשה ודימם. מעיון בתמלילי החקירות מתקבל הרושם שהשוטרים חיפשו הצדקה לירי. שוב ושוב עוואד ואבו סלימאן נשאלים, או, מדויק יותר, נתבעים להודות, שראו את מחמוד אל סעדי שולף אקדח ומכוון אותו אל השוטרים, פעם אחר פעם הם מכחישים וטוענים שכלל לא ידעו שיש בסביבתו אקדח, קל וחומר לא ראו אותו מחזיק בו.

אל השאלות שיושבי הרכב לא סיפקו להן תשובות עוד נשוב בהמשך. מה שצריך להדאיג יותר היא שורה ארוכה של סתירות בגירסת המשטרה. למשל: רוב השוטרים שהשתתפו באירוע מדווחים בדו"חות הפעולה כי ירו לעבר גלגלי המאזדה. אם כל כך הרבה שוטרים ירו מטווח כה קרוב אל הצמיגים, איך ייתכן שאלה נותרו ללא פגע? מכונית המאזדה עומדת גם היום בחצר בית המשפחה, כמו אנדרטה לזכרו של מחמוד. לאיש אין אומץ לנקות אותה מדמו וזכרו של המנוח. בחלון הקדמי אפשר לראות את החורים שיצרו שני הקליעים, חלק מהזגוגיות האחרות מנופצות, על המושב כתמי דם כהים. והצמיגים? שלמים, ללא פגע. וכך גם היו - על פי תמונות שהמשפחה צילמה - מיד לאחר תקרית הדמים. גם בדו"חות המשטרה מצויין שבצמיגים דבקו "רסיסי כדורים". יכולת צליפה כושלת במיוחד, או דמיון פורה של השוטרים?

גם הפער בין ההצהרות שהמשטרה שיחררה לכלי התקשורת מיד לאחר האירוע, לבין העובדות כפי שהתבררו במהלך הזמן, מעורר רושם מדאיג כאילו מישהו רצה להצדיק בדיעבד את הירי הקטלני. ב"מעריב" שלמחרת האירוע, למשל, דווח כי לטענת המשטרה הנער הירוי נחשד בסחר בסמים. העובדות מספרות אחרת: במאזדה לא נמצאו סמים; עמר אבו סלימאן, שישב במושב האחורי, שוחרר לביתו לאחר זמן קצר ללא שהוגש נגדו כתב אישום ומבלי שלמשטרה יש כלפיו טענה כשלהי; ואילו בכתב האישום שהוגש נגד חביב עוואד אין כל זכר לענייני סמים. משמע: סיפור הסמים התאייד כלא היה.

עוד ב"מעריב", למחרת האירוע, טען מפקד משטרת רמלה, סנ"צ יגאל חדד, כי "אם השוטר לא היה יורה והיה משתהה בשנייה אחת בלבד, זה היה נגמר ברצח של שוטר". אלא שבאקדח המיוחס למחמוד אל סעדי, על פי דו"חות המשטרה עצמה, היתה מחסנית ריקה. קשה לרצוח שוטר באמצעות אקדח נטול תחמושת.

בגרסתה הראשונה המשטרה ייחסה גם לחביב עוואד, שישב במושב הקדמי שליד הנהג, שליפת אקדח וכיוונו לעבר השוטרים. למחרת האירוע, במעצר במשטרת רמלה, הודיעו השוטרים לעוואד כי הוא חשוד, בין השאר, בתקיפת שוטרים. בכתב האישום שהוגש נגדו לבסוף אין כל זכר לתקיפה, קל וחומר לאיום על השוטרים באקדח שלוף. הסעיף היחיד בו הואשם עוואד היה אחזקת נשק גנוב. לאחר מספר ימים הודיעה המשטרה כי בבדיקות באליסטיות שנערכו הוכח שמהאקדח שנמצא ברשותו של עוואד נורו מספר יריות במקום אחר בעיר, וסעיף זה הוסף לכתב האישום נגדו. עורך דינו, גיורא זילברשטיין, עודד אותו לחתום על עיסקת טיעון שבמסגרתה יישלח ל-15 חודשי מאסר. זילברשטיין: "הוא מכחיש בתוקף את העובדה שירה, אבל הסברתי לו שמול הראיות האלה יהיה לנו קשה להתמודד והוא עלול לקבל עונש יותר קשה. זה תיק עם הרבה מאוד תמיהות, ואני לא מבין למה זה היה צריך להיגמר במוות".

מי פחד ממי

בגרסתם של יושבי הרכב חסרה תשובה מניחה את הדעת לסוגיה מרכזית אחת - מה עשו במאזדה שני האקדחים? למי הם שייכים? איך הגיעו לשם? לאיזו מטרה? האם מדובר בחבורה של עבריינים בתחילת דרכם, או בנערים קלי דעת שנהנו להשתעשע בצעצוע מסוכן? "צריך להבין שזה המערב הפרוע פה, בלוד", אומרת ליאת גור. "הנוער היהודי מתגייס בגיל 18, יורים, יוצאים הביתה עם נשק, זה חלק מההתבגרות. לערבים אין את זה, ומסתובבים כאן המון כלי נשק, אז הם משוויצים בהם, יוצאים לעשות מטווחים. אם אני צריכה לנחש מה קרה כאן, סביר שמחמוד והחברים שלו הלכו לנקות את הנשק באיזו פינה, אולי פלטו ירייה, אולי ירו באוויר בשביל הקטע. זה לא הופך אותם לקדושים, אבל מפה ועד לירות בגזע המוח המרחק גדול".

במשפחת אל סעדי טוענים ששורה של עוברי אורח ראו את השתלשלות האירועים, אבל אינם מוכנים להעיד מפחד המשטרה. אחד שכן מוכן להעיד הוא אריק בראון, תושב רמלה, שגר לא רחוק מהצומת ועמד ליד הרמזור. האירוע כולו, הוא אומר, התרחש "מול העיניים שלי, שלושה מטר ממני".

תאר מה ראית.

"מה ראיתי? ראיתי שוטרים שהורגים בנאדם סתם".

איך זה קרה?

"באה מאזדה, עמדה ברמזור. לפניה עמדה מונית. בא רכב משטרתי לבן, כאילו אזרחי, נכנס במאזדה מאחורה, העיף אותה על המונית. מסכן הנהג של המונית, מרוב בהלה ברח קדימה באדום. הגיע עוד אוטו קטן, מושכר, ירדו שוטרים משתי המכוניות והתחילו לירות על המאזדה. אחר כך שברו עם הקתות של האקדחים את החלון של הדלת האחורית, פתחו את האוטו והוציאו את הפצוע קל. אחר כך באו לנהג ומשכו אותו מהאוטו, אבל לא מצד הנהג - מהצד השני. גררו אותו על הכביש כמו תרנגול".

ניסית להתערב?

"ניסיתי, אמרו לי 'עוף מפה'. אבל מה פתאום שאעוף, אני סקרן".

בראון, חשוב לציין, אינו טלית שכולה תכלת. הוא בן 29, עובד בירקות בשוק של רמלה, ובעברו שורה של תיקים על אלימות ובעיקר חשבון ארוך עם המשטרה. התקרית האחרונה נרשמה לא מזמן, כשלאחיו הוצא צו פינוי מביתו. בראון, לדבריו, מסר את עדותו זו גם במח"ש, אבל כנראה שהחוקרים לא התרשמו יתר על המידה.

התעלומה הגדולה, שאולי תאפוף לנצח את מותו של מחמוד אל סעדי, תיוותר המניעים של כל הנוגעים בדבר: אם אל סעדי אכן שלף אקדח, מה גרם לו לעשות זאת? אם אכן השתולל עם המאזדה, מה גרם לו לנהוג כך? הרי האקדח היה ריק, ברכב לא היו סמים, הוא לא היה מעורב בשום פשע חמור, לא היתה לו סיבה לדאגה אמיתית, ובכלל - מה הסיכויים שלו לברוח כשהוא מוקף בשתי ניידות וכעשרה שוטרים? ולאיפה? ואולי מרוב בהלה לא הבין שמדובר בשוטרים, לנוכח העובדה שהיו לבושים באזרחי ושכנראה רק חלק מהם חבשו כובעי מצחייה עם סמל המשטרה? הניחוש הסביר ביותר הוא שמחמוד אל סעדי נכנס לפאניקה ואיבד את עשתונותיו, תהיה הסיבה אשר תהיה. ניחוש סביר לא פחות, שאחד השוטרים בכוח שהקיף את המאזדה איבד את עשתונותיו ולחץ מהר מדי על ההדק. בדו"חות פתולוגיים אין מונח כזה, אבל ייתכן שמחמוד אל סעדי פשוט מת מפחד. השאלה היא רק הפחד של מי.

שיבואו ויודו בטעות

ההחלטה הטרייה של מח"ש לסגור את תיק החקירה בשל "חוסר אשמה" הכתה בהלם את לביבה אל סעדי, אבל היא לא מתכוונת להניח לעניין. עו"ד מרוואן דלאל מ"עדאלה", שייצג את המשפחה מול משרד המשפטים, מתכוון לבקש ממח"ש את תיק החקירה ולהגיש ערר לפרקליטות המדינה. "יש ברמלה ולוד יחסים של ונדטה בין השוטרים לאוכלוסייה הערבית", הוא אומר, "השוטרים שולפים לא פחות מהר מהעבריינים". דלאל הוא לא היחיד בין ערבייי ישראל שרואה את המקרה הזה כעוד חוליה במערכת היחסים העכורה בין המשטרה לאזרחים הערבים. "מוסאווה", ארגון לזכויות המיעוט הערבי, הפיק לאחרונה דו"ח הסוקר 15 מקרים של הרג אזרחים ערבים בידי זרועות הביטחון השונות מאז אירועי אוקטובר 2000, רובם בשל טעויות זיהוי ואצבע קלה על ההדק. מותר רק לשער את גודל המהומה לו מספר כזה של אזרחים יהודים היו נורים למוות על ידי כוחותינו בתוך שלוש שנים.

מעבר לכביש, מול בית משפחת אל סעדי, ניצבת מצבת אבן קטנה שהחברים מהשכונה הקימו לזכרו של מחמוד. במאה הימים שחלפו מאז מותו כבר הספיקו להיקשר בשמו מיתוסים. "הסוס שלו, ווארד, נפל ומת ביום שבו מחמוד נפטר", מספרת חוריה. "מדובר בסוס צעיר, 9-8 חודשים, היה בריא כמו שור. לאף אחד אין הסבר לזה". לחוריה אין גם הסבר למה שראתה כשנישקה את אחיינה בפעם האחרונה: "כשאמרו לנו שהוא מת הלכתי לנשק אותו במצח, וראיתי שזלגו לו דמעות. חשבתי שאני מדמיינת, אז קראתי להורים שלי, וגם הם ראו. כל המשפחה חיכתה בחוץ, כמעט מאה איש, יצאנו החוצה וישבנו להתפלל. אני אמנם חילונית, אבל מאמינה באלוהים".

גם עכשיו?

"כן. הרי לא אלוהים תפס אקדח וירה במחמוד".

"קורה שעושים טעות, אפילו טעות נוראית כזאת", אומרת לביבה אל סעדי, "כל מה שאני רוצה זה שיבואו ויודו בטעות. שיגידו שהם מצטערים, שלא ישקרו. הרגו לי את הבן פעמיים - פעם אחת כשירו בו כמו זבוב, ובפעם השנייה כשליכלכו את השם שלו. בחדשות באותו ערב בכלל אמרו שתפסו אוטו עם מחבלים. לא יכול להיות שהאדם שרצח אותו מסתובב חופשי. אני לא מתכוונת לוותר עד שהאמת תצא לאור, אני הולכת להוציא להם את המיץ".
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון