w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 03:19 20/05/2004

פזמון חוזר צובט לב

מאת מירון בנבנשתי

מחזות רפיח הם קשים מנשוא: פליטים משתרכים ליד עגלות עמוסות כלי מיטה ותכולת בית דלה; ילדים גוררים מזוודות הגדולות ממידותיהם; נשים עוטות שחורים כורעות על גלי חורבות ומקוננות. ובזיכרונם של כמה מאתנו ההולכים וכלים עולים מחזות דומים, שמלווים את חיינו כמין פזמון חוזר צובט לב ופוצע מצפון, פעם אחר פעם, זה יותר מיובל שנים: הנה מצעד הפליטים מלוד לרמאללה בחום יולי 1948; הנה שיירות מגורשי יאלו ובית נובא, עמואס וקלקיליה ביוני 1967; הנה פליטי יריחו המטפסים על חורבות גשר אלנבי לאחר מלחמת ששת הימים. ואולי המזעזע מכל: סביהם ואבותיהם של פליטי רפיח, הנוטשים את בתי הולדתם ביבנה מפחד הצבא הישראלי המתקרב, ב-5 ביוני 1948; "עם שחר", דיווח כתב אי-פי, "אפשר היה לראות את האזרחים בורחים מהעיירה (יבנה) לכיוון חוף הים, בלא התערבות התוקפים הישראלים". 56 שנים חלפו, והם בורחים שוב מפחד התוקפים הישראלים.

והתוקפים נוקטים את אותה טקטיקה; מפיצים שמועות ויורים יריות הפחדה, וכשהתושבים נמלטים מפחד, טוענים שהם אינם אחראים למנוסה, אבל הורסים את הבתים "שהרי הם ריקים ונטושים". והכל עטוף במעטה שמנוני של צדקנות, תעמולת זוועה ומידע מגמתי וחלקי. שפה מכובסת ומונחים צבאיים סטריליים מכסים על יצר נקמה פרימיטיווי וכוחניות חסרת עכבות. סיסמאות כגון "מורשת קרב", "צדקת הדרך" ו"הצבא הכי מוסרי בעולם" מחסנות את החיילים ומפקדיהם מפני התמודדות עם הקטסטרופה ההומניטרית שהם יוצרים. הדרג הפוליטי, שאמור להנחות את הצבא על פי אמות מידה ערכיות, מגלה נטיות קיצוניות ואכזריות עוד יותר ממפקדי הצבא. כל מה שמעניין אותו הוא "תדמיתה" של ישראל וחלוקת גינויים על "תקשורת עוינת".

ועל כולנו כבר אמר ס. יזהר את המשפטים הקשים האלה: "ללכת שולל גלוי עיניים, ולהצטרף מניה-וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית - העשויה בורות, אדישות-תועלתית, וסתם אנוכיות ללא בושה - ולהמיר אמת גדולה אחת במנוד-כתף חכמני של בעל עבירה ותיק". הוא אמר זאת במאי 1949 על מעשה חרבת חיזעה, ששרידי תושביה שוכנים אף הם באחד ממחנות רפיח.

קהילת מחפשי הנקם ותאבי "התשובה ההולמת" תגיב בלא ספק בכעס ובגידופים: איך אפשר לגלות אמפתיה לאוסף של רוצחים שפלים, פראי מדבר המונהגים על ידי ראשי כנופיות מושחתים. אבל מתגנב החשד שגם זו "מורשת קרב": ניצול רצחנותם של הפלשתינאים כדי "להענישם", לעקור אותם מבתיהם, "לחשף" את שדותיהם ואז "לגאול" את האדמה הנטושה לצורכי הישראלים. דור אחרי דור אנחנו גורמים להם לנטוש את בתיהם, מתנחלים בהם, ואחר כך, כשצצה ההזדמנות, משתלטים גם על מקלטם, ומבריחים אותם משם. דור אחרי דור אנחנו מזינים את תודעת הפליטות, משחזרים את כאב העקירה וחושפים עוד דור לזעם אין אונים של העקור. אחר כך אנחנו ניצבים, נפחדים ומאוימים, בפני "השיבה" - משאת נפשו של כל פליט וכתם על מצפון המתנחל.

משהו יסודי השתבש כאן. אם מפקדים, בניהם של לוחמי תש"ח, שולחים את נכדי לוחמי העצמאות "להרחיב את הציר" - שמשמעותו גירוש נכדי פליטי 1948 - בתואנה של איום קיומי, היה משהו פגום בחזונם של האבות המייסדים. אם אחרי יובל שנים עדיין ניצב מפעלם בפני איום קיומי - פירושו שגזרו עליו איבת נצח, ואין קהילה שתוכל לעמוד לאורך שנים במלחמת קיום אכזרית. ואם זוהי רק תואנה - ומבצע "קשת בענן" ברפיח היה תגובה אינסטינקטיווית שנהפכה לטבע שני - חייבים להרהר הרהורים נוגים על אחריתו של המפעל, שבתחילתו היו גלומים בו כל כך הרבה אידיאלים נשגבים.

האם מונח ביסוד המפעל הציוני איזה "חטא" קדמון? יוזמי מבצע רפיח ומבצעיו צריכים לדעת, שאחת התוצאות של מעשיהם היא, בהכרח, גם העלאת שאלת כפירה זו.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון