w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 14:33 10/02/2004

סוף הדרך (שם זמני)

בכפר בודרוס בגדה החליטו לצאת למאבק לא אלים נגד גדר ההפרדה. מאזן ביניים: 25 הפגנות, 12 עצורים, עשרות פצועים קל - והפסקה זמנית בעבודה. "אנחנו רק נגד הבולדוזרים", אומרים במטעי הזיתים

צילומים: מיקי קרצמן

תוואי הגדר בבודרוס.
המרבדים המוריקים נגמרים במקום שאליו הגיעו הדחפורים

יש כפר קטן ונידח בגדה המערבית שהחליט לנהוג אחרת, כפר נשכח שתושביו החליטו לעשות מעשה, לא לקונן ולא להתפוצץ. בין אלימות לבין כניעה בחרו תושבי בודרוס, מערבית לרמאללה קרוב לקו הירוק, בדרך המאבק הבלתי אלים כנגד הגדר שהולכת ונבנית על אדמותיהם.

כל הכפר התגייס, החמאס והפתח, הזקנים והילדים, הנשים והגברים. כבר שלושה חודשים שהם יורדים כל שבוע אל הכרמים במאותיהם, להפגין נגד עקירת זיתיהם וכליאת התושבים. תערובת של תום איכרים ומחשבה מפוכחת העמידה את צה"ל ומג"ב בפני תופעה שלא הכירוה: מה לכל הרוחות עושים מול מאות תושבים שיורדים לאטם לעבר הדחפורים, לא חמושים ולא אלימים, נשים וילדים בראשם, קומץ מתנדבים ישראלים ובינלאומיים ביניהם, ומתקרבים עד כדי מרחק נגיעה מהחיילים? האם לירות בהם? בינתיים צה"ל ירה, אבל פחות; במצבת הנפגעים אף הרוג וקרוב ל-100 פצועים, רובם קל, בכ-25 הפגנות בתוך חודשיים.

רוב הפצועים נפגעו מאלות וכדורי גומי, כמו פעם. לעומת זאת יש כבר 12 עצורים מהכפר, מנהיגי המרד החריג הזה, מהם נותרו בכלא תשעה, בעוון הפגנות לא אלימות במפגיע. גם זו עבירה בספר החוקים של צה"ל, אף על פי ששופט צבאי אחד, צדיק בסדום, סירב לשלוח את אחד ממנהיגי המרד למעצר מינהלי, בנימוק שלא לשם כך יש מעצרים מינהליים. אחיו, לעומת זאת, נשלח לשופט צבאי אחר שאישר מיד את המעצר המנהלי כרגיל. העיקר הוא שעבודת הגדר ליד הכפר הופסקה, לפי שעה.

בודרוס נגד הכיבוש. בודרוס נגד גדר ההפרדה שעומדת לכתר את הכפר מכל עבריו ולחנוק את חייו, יחד עם עוד שמונה כפרים נוספים שמיועדים להיכלא בתוך המובלעת המגודרת שמול נמל התעופה בן גוריון. אפשר היה לחצוב את הגדר על הרכס השומם, על הקו הירוק, מרחק כמה מאות מטרים מהתוואי הנוכחי, אבל לא, ישראל רוצה אחרת. על הכרמים, על הזיתים. על החיים.

בקרוב אמורה עבודת החציבה והסלילה להתחדש ואיתה גם הפגנות המחאה. האם יהפוך הכפר הנידח לאבן דרך במאבק על הגדר? האם יהפכו תושבי בודרוס למבשרי השינוי הלא-אלים במאבק הפלשתיני נגד הכיבוש? או שתיכף תחתוך גדר ההפרדה גם את חיי הכפר הזה, הלא-אלימות לא תשתלם והאפיזודה של בודרוס תישכח כלא היתה, בודרוס שמודרוס?

שדות צבר לנצח: אין עוד כפר עם כל כך הרבה סברס. בכל שתפנה, צבר. בתי אבן עתיקים בשמש בצד גיבובי בנייה שלעולם לא יושלמו, מבשרת הכניסה לכפר רק טובות. אתה פוסע במשעולי הכפר הטוסקני, פה פועה תינוק שם נוער חמור, זוג זקנים על כוס תה ברחוב, נוף בראשית ומראית עין של שלווה גדולה. אבל איזה קול זה העולה מהעמק? מהו הטוק-טוק שנשמע מהוואדי?

שוב הטוק-טוק המוכר כבר בכל רחבי הגדה, אימת הפלשתינאים, תקוות הישראלים, פטישי האוויר האימתניים שמבתקים את הסלע, מרעישי עולמות. כתובת הקיר הארוכה על קיר המכולת, כמעין עיתון קיר, הופכת גם היא את תעתוע טוסקנה למציאות בודרוס: "לכבוד הגיבור עלי ג'עארה שפוצץ את האוטובוס ליד ביתו של צמא הדם, שרון, שהוכיח מחדש שילדי אל קסאם ערוכים להגיב בכל עת". ילד יוצא מהמכולת וקרמבו בידו.

ככל שמתקדמים במשעולי הכפר היפה הזה, הולכת המציאות ומתכרכמת. אחרי הבית האחרון, מתוך מטעי הזיתים, נשקפת התמונה שמבעיתה את התושבים: הכתום העולה של הדחפורים, כתמי צבע בוואדי שעולים וחודרים אל תוככי הסלע, מחוררים ומפוררים, ואחריהם צבא הדחפורים, המכבשים והמשאיות הכבדות. בינתיים יש עוד כלניות ורקפות על המרבדים המוריקים, בינות לזיתים, בדיוק עד למקום שאליו הגיעו כבר הדחפורים. עצי זית שצמרתם כרותה ועלוותם מתגוללת, שיחי צבר זרוקים ומרבד חום בהיר, כמעט צהבהב, של כורכר מייאש, במקום הירוק הכהה, מפיח התקווה.

כאן תעבור הגדר, על כרמי הזית הללו. גדר אחת מערבה להם וגדר שנייה מזרחה להם והם בתווך, כלואים, מובלעים. למה? ככה. כך רוצה הריבון. "אילו היתה הגדר על ההר, היא היתה מבטיחה יותר ביטחון", מנסה עייד אחמד מוראר, ממנהיגי מרד בודרוס, ששני אחיו עצורים. "אבל הם רוצים גדר בוואדי. לפי השכל, אם אתה רוצה גדר ביטחון, תשים אותה בהר ולא בוואדי. אבל הם רוצים להרוס את האדמה ואת הזיתים. מה ההבדל אם יזוזו 200 מטרים לכיוון הקו הירוק?"


עייד אחמד מוראר.
הפגנה שלומית אחת יותר חזקה מלהרוג

כ-25,000 דונמים היו לתושבי בודרוס לפני אסונם ב-20,000 .'48 עברו לידי ישראל ונשארו כ-5,000. עכשיו ייגזלו, על פי אומדנו של מוראר, עוד כ-1,000. עדר צאן מלחך עשבים אחרונים, פוסע בעקבות רועו בזמן שהדחפורים הולכים ומתקרבים. העבודה ליד הכרמים הופסקה בינתיים ונמשכת לא הרחק משם, לכיוון העיירה השכנה, קיביה. כן, קיביה של שרון של פעם.

לא רק גורל האדמות מטריד את מנוחת הכפר, שלא ידע הרוג אחד מאז 1993. מה שמטריד יותר הוא החנק. מוראר: "הגדר תהיה מסביב תשעה כפרים. רמאללה היא אמא שלנו ושער אחד יוביל אליה. ואולי החייל שותה קפה? ואולי מעשן סיגריה? ואולי יילך לשירותים ויסגור את השער? אולי יש בעיה בתל אביב והשער סגור? ואז אתה לא תלך לאוניברסיטה, לא תלך לבית חולים, לא תלך לעבודה ובסוף אנשים יתחילו לגור בצד של הפרנסה שלהם. אם מישהו יתן לי עבודה, ואני אבוא יום כן ויום לא, בסוף הוא יגיד או שתגור בצד שלו או שיזרוק אותך. בסוף אנשים יתחילו לחשוב בצד של העבודה שלהם. גם הסטודנט. גם החולה".

זו אימת הכפר האמיתית, הטרנספר "מרצון". ימוררו חייהם עד אשר יעזבו מזרחה. כפר בן אלף שנה. לכן הגדר כאן, הם חוששים. בבודרוס משוכנעים שראש הממשלה שרון ממשיך את מה שרב סרן שרון התחיל: בקיביה הוא ניסה עם דינמיט, עכשיו עם גדר. המטרה זהה: להרחיקם מהקו הירוק, במיוחד באזור נתב"ג.

מה עושים? "מפגינים בצורה שלומית", כלשונו של מוראר המרדן.

הכל החל ב-9 בנובמבר, עם ראשוני הסוללים והבונים. מאז הם מפגינים ומפגינים, אך ורק בצורה שלומית. לפעמים פעם בשבוע, לפעמים כל יום, לפעמים כל הכפר, לפעמים רק הנשים והילדים. יורדים דרך המטעים שאנו פוסעים בהם עכשיו, לכיוון תוואי הגדר ומתקרבים ככל האפשר לחיילים ולשוטרים. מוראר אוהב לשחזר את תולדות המרי הקטן, שלב אחרי שלב, כמעט שעה אחר שעה. איך פעם עמדו יום שלם, אין הביאו ארוחות צהריים ואכלו מול החיילים, איך חטפו מכות באלות ובקתות רובים.

הוא מתעד כל פרט: בהפגנה אחת בדצמבר ספר 15 ג'יפים האמר, שישה ג'יפים מג"ב, שני ג'יפים משטרה כחולה, ועוד שני ג'יפים צבאיים שהיו בתוך הכפר. בסך הכל 25 ג'יפים, צבא ההגנה. בהפגנה אחרת הכריז הקצין על האיזור שטח צבאי סגור ו"היה להם פתק בעברית, אולי לשטח הזה, אולי לכל הכפר, אולי לכל העולם, שטח צבאי סגור. הם אמרו שיעשו עוצר אם נעשה משהו". הוא נזכר איך הצליחו לצאת לאדמות המריבה למרות העוצר ושוב להפגין מול הדחפורים.

אנחנו מחליטים לרדת מהכרם לכיוון התוואי שכבר נסלל. מוראר נשאר מאחור. "לא טוב שנרד הרבה, הם יחשבו שיש הפגנה", הוא נזהר. הפגנה אחרונה היתה ביום שישי שעבר, תרמילי הגז המדמיע עדיין פזורים בשטח. התושבים יודעים שמועד חידוש העבודה קרב, מחר מחרתיים. הנה הסימונים האדומים על האדמה. יש להם תצפיתנים במרפסות הבתים הקיצוניים בכפר, לדיווח. קוביית בטון גדולה של רדימיקס, "תא בקרה", עומדת בסוף הדרך, במקום שעד אליו הגיעו הדחפורים, סימני שרשראותיהם בבוץ. מכאן אמור התוואי לעלות לכיוון הכרמים. עוד ארבעה קילומטר, מעלש יא דחפור. ראשוני הזיתים כבר נעקרו. אתמול היה ט"ו בשבט.

חבורת מתנדבי העולם, מ"תנועת הסולידריות הבינלאומית", יחד עם שני צעירים ישראלים, מלווה אותנו בכרמים, אבל לא יורדת לכיוון התוואי. הם מתגוררים עכשיו בכפר, ערוכים לבאות. היום הם כאן, מחר בכפר הבא שהגדר מתקרבת אליו. צעירים חולמים ולוחמים שמשלמים 20 שקל ללילה בדירה שכורה בכפר, רק מי שיכולים משלמים. יונתן פולק, הבן של השחקן יוסי, מ"אנרכיסטים נגד גדרות", צעיר עם עיני תכלת, גומות חן, פצעי בגרות והשקפת עולם, הוא בן 21 עם עבר: אירופה כבר סגורה בפניו בגלל ההפגנות שהשתתף בהן נגד הגלובליזציה. הוא לא יקנה סודה ישראלית במכולת של הכפר. בזמן שחבריו, בני גילו, עומדים במחסומים ומחליטים איזה יולדת תעבור ואיזה לא, הוא כאן, עם הבודרוסים, במאבקם. את כתובות הקעקע שעל ידו כיסה בשרוול שחור.

מוראר מבקש לומר משהו על עצים: "זה, אנחנו קוראים לו זית רומאני, כי הוא מתקופת הרומאים. אולי יותר מאלף שנה, אף אחד לא יודע בדיוק. עץ זית לא ימות. בכלל לא ימות. אם הוא הולך למות, ייצאו חדשים ממנו". טבע: גזע זית עתיק שיבש ומת ומסביבו מעגל זיתים חדשים, דקיקים.

חוזרים לכפר. בית הקומותיים של משפחת אמחסין, המשפחה בקומה הראשונה והתרנגולות בשנייה. האשה, סורייה, חזרה ממכה ולכבודה מקושט הבית. הילדים מחרישי אוזניים בבית הספר שבקצה הכפר, בדיוק בהפסקה. הגדר תעבור מיד אחרי, בגבול בית הספר ובגבול בית הקברות הסמוך. ישראל הגדולה פרושה מסביב: מודיעין, רמלה, שהם, ראש העין וביום טוב גם מגדל שלום מרחוק. ומהצד השני, ממזרח, קרית ספר, נילי, נעלה. "תגיד, יכול להיות שהגדר תיכנס לבית הקברות?" שואל מוראר בחשש.

ישיבה בביתו. כ-20 נשים יושבות בחצר הבית הנאה, על סיפו של העמק המוריק ומתכננות את התערוכה שהם רוצים להקים כאן לקראת ה-23 בחודש, יום תחילת הדיונים בבית הדין הבינלאומי בהאג. מחצית הנשים באו מסלפית ומחציתן מנשות הכפר, יושבות בצל שיח הבננה בחצרו של מוראר ויחד רוקמות תוכניות על תערוכת מוצרי הזית שאותה יציגו באוהל במרכז הכפר. אולי יבואו לראות מכל העולם. חבר פרלמנט שוודי כבר נעצר כאן בידי צה"ל. מוראר אומר שבתערוכה גם יציגו יונה מעץ זית. בקרוב הם מתכננים הפגנה רק של ילדים.

"אנחנו לקחנו לקחים, איפה עשינו טוב ואיפה עשינו רע. גם הם לקחו לקחים. אולי הם יחזקו עוד יותר את העוצר כשהם עובדים. אבל התוכנית שלנו היא להגן על העצים שלנו והאדמה שלנו בצורה שלומית. לפעמים בעם שלנו יש הרבה רעיונות איך לעשות נגד הכיבוש. אנחנו פה שמנו אסטרטגיה אחרת. האסטרטגיה שלנו בכפר הזה, כפר קטן, זה שאנחנו הפכנו את המפה. בצפון, מג'נין ועד בודרוס, היו מפגינים ישראלים ובינלאומיים ופלשתינאים תומכים בהם. אבל כאן, אנחנו חושבים שזה בעיה שלנו ואנחנו מוכרחים להגן על האדמה שלנו ולעשות משהו, והישראלים והבינלאומיים רק תומכים בנו. קודם כל הפלשתינאים ואחר כך האינטרנשיונל. אנחנו מעריכים מאוד את התמיכה של הישראלים והאינטרנשיונל, אבל הפלשתינאים מוכרחים לעמוד.

"אנחנו באסטרטגיה מיוחדת. בצורה שלומית. גם החמאס. בהתחלה הם הלכו בהפגנות עם הדגלים הירוקים שלהם, אחרי שלוש ההפגנות הראשונות אנחנו הולכים רק עם דגל פלשתין. כולנו ביחד. בצורה שלומית לגמרי. אנחנו גם הסכמנו כולנו על עוד דבר אחד: אנחנו לא נגד הישראלים ולא נגד היהודים וגם לא נגד החיילים. רק נגד הכיבוש. אנחנו נגד הבולדוזרים. ואנחנו בבודרוס מאמינים שלהרוג יותר קל מלבכות. אבל גם רק לבכות על האדמה זה לא מספיק. הפגנה שלומית אחת יותר חזקה מלהרוג. אם תעמוד לפני החייל הישראלי, ליד הבגד שלו, תהיה יותר חזק. אם מישהו אומר: למה שלומית? אני אומר לו: ניסיתי את כל הצורות והצורה השלומית יותר פועלת. הכי רע זה להרוג את החף מפשע. זה הכי רע בעולם. הם הורגים יומם ולילה ואומרים שאנחנו טרוריסטים. אבל אנחנו צריכים שכל העולם יהיה בצד שלנו. אני נגד הריגת אנשים. כל האנשים. אני לא מפחד להגיד את זה ולא מתבייש. יהודים וערבים. לכן אני מפגין בצורה שלומית נגד הגדר".

דבר עייד אחמד מוראר, מהטמה מבודרוס, גנדי הגדה, ששני אחיו עצורים מאז שהפגינו וגם הוא שוחרר ברגע האחרון ממעצר מינהלי.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
סגור חלון