השבוע קראתי מאמר פרימיטיבי של כתב הניו-יורק טיימס תומס פרידמן, שתורגם במלואו גם ב"הארץ". הוא כתב בשנאה על מנהיג העם הפלסטיני יאסר ערפאת, ושפט אותו פחות או יותר לפי אמות המידה הנהוגות בשבדיה. יש לי השגות רבות על המתודה של פרידמן, שכתב עשרות מאמרים חשוכים גם לפני הפלישה האמריקאית הנפשעת לעיראק, אבל אסתפק בהערה אחת: ארצות הברית של פרידמן איננה שבדיה משום בחינה, וגם שם שולטות תאוות הבצע, הכוחניות, מירוץ העכברים הקדוש, האימפריאליזם והחברות הגדולות, ולראייה, בחירתו של ג'ורג' בוש מחדש לכהונת הנשיא. פרידמן התעלם כמעט לחלוטין מהנתון הבסיסי שחייב להיות לנגד עיניו של כל מי שמנסה לכתוב היום על המנהיג שגסס ומת: הוא פעל כמנהיג של עם מדוכא, החי תחת כיבוש אלים, בתנאים בלתי אפשריים. הגזענות הסמויה שאדוארד סעיד המנוח כל כך היטיב לתאר בספרו "אוריינטאליזם", מבצבצת מכל מלה של פרידמן.

כדי להוכיח את התזה השרירותית שלו, שהפכה כבר מזמן להיות מגויסת בשירות התוקפנות הצבאית האמריקאית והכיבוש האלים הישראלי (כיום ניתן לעשות זאת תוך כי שימוש בסיסמאות נגד ההתנחלויות ואפילו תוך כדי תמיכה במדינה פלסטינית) נזקק פרידמן למנוע החיפוש גוגל באינטרנט. פרידמן הזין את גוגל בצירוף המלים יאסר ערפאת +פלסטין +חינוך, ולא הצליח לדבריו למצוא אפילו נאום או פסקה שבהם גולל ערפאת את חזונו בסוגיית "חינוך הנוער הפלסטיני וטיפוחו". הגימיק הזול הזה שימש גם ככותרת למאמרו. באותה מידה אפשר היה לשטוח בפנינו צירוף מלים אחר, מיוחד לגוגל. אולי "בוש +עינויי שבויים בעיראק ובקובה +מסורת משפחתית פרו-נאצית. כידוע היה סבו של ג'ורג' בוש תועמלן ואיש עסקים פרו-נאצי, שאף נעצר על ידי ממשלת ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פרידמן עצמו מודע לעובדה שייתכן שנאומיו של המנהיג הפלסטיני פשוט לא תורגמו מערבית לאנגלית, אבל ממשיך לפתח את מסקנתו שערפאת לא התעניין כלל בנושאים כאלה. אין כאן שום הגיון, מלבד דמגוגיה שנועדה להנחיל לקוראיו את הרעיון שערפאת הוא "אדם רע".

רוב הישראלים זוכרים את כל מהלך חייהם בצל ערפאת, גם כמוקד לשנאה, גם כאיש שייצג תקווה כלשהי לשלום. בימי ירח הדבש שלאחר ספטמבר 1993 הוא הפך בהדרגה לאישיות ציבורית מוכרת בארץ, מעבר להילה של האויב הערטילאי, המסוכן, המאיים. סטיריקנים נועזים יחסית התחילו להתייחס אליו במין פאמיליאריות חביבה, כאילו היה אחד משלנו שנקלע רק במקרה למחנה האויב. היה לו חרצוף, נמצאו לו מחקים מוכשרים, לא תמיד עוינים. לעתים היה נדמה שמדובר באיזה ראש עירייה פרובינציאלי, או מזכיר סניף הליכוד בעיירת פיתוח. כיוון שאנחנו עם קונפורמיסטי המקבל על עצמו בהתנדבות את תכתיבי הממסד (במובן הרחב של המונח הזה), ניצלנו בחדווה את הרשות הזמנית שקיבלנו להתייחס אליו בסקרנות המהולה בקצת חיבה, כאל דמות ממערכון של אפרים קישון. דווקא אז החצינה החברה הישראלית את רצונה העז לחיות בשלום, לקבור את השדים עמוק בתוך הארון, לראות באויב לשעבר יצור אנושי ולא מהות זרה וחורשת מזימות. אבל לאט לאט דאגו ברוך גולדשטיין, ביבי נתניהו והפיגועים של החמאס להחזיר אותנו למציאות. כדי להגיע לנורמליזציה צריך לשלם מחיר מסוים, והציבור הישראלי פוחד לא רק מהמחיר, אלא בעיקר מאלה בתוכנו, שאינם מוכנים לשלם אותו.

תמיד רחשתי לערפאת אהדה מתונה מינוס, בשל המודעות לחולשות המאפיינות אותו ואת כל המנהיגים באזור. חוסר הסובלנות, התמיכה בגזר דין מוות (הנחשב בעיני לרצח לכל דבר), זניחת כל האידיאלים של צדק חברתי, הסתגלות מהירה מדי לסדר העולמי המוכתב מוואשינגטון. אבל האיש היה אמיץ דיו כדי למכור לעם הפלסטיני את חזון אוסלו, שלא היה בו שמץ של צדק היסטורי אבל הכיל רמז עבה לאפשרות התממשותה של פשרה היסטורית. פרידמן מתעלם מהעובדה שהראיס היה קורבן של מעשה הונאה מאסיבי של כל ההנהגה הישראלית, משמעון פרס ובנימין נתניהו ועד אהוד ברק. זו היתה הסיבה הפוליטית, לא המוסרית, להסתייגותי מאוסלו וממדיניותו של ערפאת מהרגע הראשון. ההיבט של השלמה היסטורית בין העמים היה מלהיב, וענפי הזית שצעירי הפתח חילקו לחיילי צה"ל גרמו להרבה עיניים דומעות בקרב יפי הנפש האמיתיים שבינינו. אבל ערפאת לא העלה על דעתו את האפשרות שמנהיגי מפלגת העבודה ירמו אותו בצורה כל כך בוטה, וזה כולל גם את יוסי ביילין. אם הישראלים חשבו שיש להם עסק עם משת"פים מהסוג של צבא דרום-לבנון, הם פשוט טעו. ערפאת וכל מתוני אש"ף האמינו, שאם הפלסטינים יסכימו להכיר בישראל ובכך לעשות מחווה ענקית, בעצם להנחיל ניצחון אדיר לציונות, לא יהיה קץ לנדיבות הישראלית. במקום זה הם נתקלו בבני דמותם של המיסיונרים הקולוניאליסטים באפריקה של המאה הי"ט, שקנו בעבור מחרוזות זכוכית אוצרות עתק ואדמות נרחבות להתנחלות לבנה.

לשווא ניסינו להבהיר להם את המציאות, כדי שלא יאלצו לחיות עם החלום ועם שברו. הדיפלומט הפלסטיני המנוח עיסאם סארטווי אמר לי בשיחה מרתקת בפאריס בשנת 1982, שנה לפני שנרצח בישיבת האינטרנציונל הסוציאליסטי בפורטוגל, שהוא מתקשה להבין את הישראלים מהזרם המרכזי, קרי - תנועת העבודה: "כיצד יצחק רבין ושמעון פרס אינם מבינים, שאנחנו הפלסטינים יכולים לתת להם לגיטימציה בכל העולם הערבי ובחלקים נרחבים מהעולם המוסלמי?", תהה סארטווי. לא הצלחתי להסביר לו את עובדות החיים, ולכן אולי התעכבנו יותר משעה על הבהרת המונח המשמעותי "פראייר" בתרבות הישראלית.

במשך הזמן השתכנע גם ערפאת, איש ספקן וחשדן מאין כמוהו, שלפחות היונים והיונים למחצה בתרבות הפוליטית הישראלית יהיו מוכנים לנסיגה מלאה, לפירוק ההתנחלויות ולמשא ומתן רציני על פתרון בעיית הפליטים תמורת הכרה פלסטינית בישראל של גבולות 1967. מסתבר שהוא לא היה ספקן וחשדן דיו. קברניטי אוסלו לא חשבו כלל על פתרון כזה, גם לא בשנת 1993. הם חלמו על "בירה פלסטינית באבו-דיס" שתחשב לצורך ההונאה כירושלים, ועל הסכמה פלסטינית להמשך הימצאותם של רוב המתנחלים (ביילין דיבר על 70%-80%) בשטחים הכבושים.

פעם אמרתי לחיים רמון בתוכנית 7 וחצי בערוץ הראשון בטלוויזיה, שאסור לישראל לגזול את "כיבשת הרש" של הפלסטינים, שכן השטחים הכבושים אינם אלא 28% מכלל שטחה של א"י-פלסטין. רמון, ידיד ותיק שלי, כמעט התעלף. הוא ראה בזה את שיא הקיצוניות. אבל גם בעיני הפלסטינים הכי מתונים זה היה תמיד המינימום הדרוש לשלום בר-קיימא.

אבל פרידמן איש נכבד הוא, והוא טוען שערפאת היה אדם רע. התנהלותו הפוליטית היא "ביטוי לאופיו", סבור האמריקאי. הוא מת בפאריס, ושני דורות של פלסטינים "ימותו בגלות". פרידמן לא כתב מלה על האדנות השחצנית של חיילי צבא הכיבוש, על רצח מאות הילדים, על העובדה שכל צעיר פלסטיני הגון בילה במעצר ישראלי, על מלחמת הגבורה של עם שלם נגד העושק, ועל כך שערפאת מסמל את המאבק הזה. הוא השתמש בהרבה אלימות במהלך חייו, בדיוק כפי שעשו דוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק שמיר, שלא לדבר על יצחק רבין, יגאל אלון, ביבי נתניהו ואריאל שרון. אבל כיום, 11 שנה אחרי אוסלו, ניתן היה לחיות עם הפלסטינים בשלום במחיר זול של נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967. גם היום, ליד ערפאת המת, אין מנוס מלחזור על הנוסחה הידועה: אין שלום וגם שטחים כבושים. או שלום-או שטחים. רק אחרי שנפנים את הנוסחה הזאת נתחיל לחשוב על פתרון בעיות אחרות, כמו הפליטים והיחסים עם אזרחי ישראל הערבים, שהם הנכס הכי גדול שלנו להשתלבות בתנאי שלום באזור הזה.

ערפאת איננו ומעולם לא היה גיבור חלומותי. לא האמנתי באוריינטציה האמריקאית שלו, הצטערתי על ההידרדרות המהירה של הרשות הפלסטינית לשחיתות, הוקרתי את מסירותו לעמו ואת סגפנותו, אבל מתחתי ביקורת גלויה על הסתאבותם של המקורבים. אבל כמי שחולם כאן על שלום ועל חיים ביחד, במסגרת מדינית שאותה יעצבו ככל הנראה רק הדורות הבאים, אני מרשה לעצמי להשתתף בצערם של הפלסטינים. אני לא מאמין באיבה נצחית בין עמים, וחשוב לי לא להתעלם מרגשותיהם של מיליוני שכנים, בהם אזרחים ערבים רבים, הקרובים מאוד ללבי.

פרידמן שהטיף מוסר על שחיתות שכח את העובדה שהוא עצמו הפך לסניגור של פעילותה האלימה והמושחתת של מעצמת על כוחנית ותאבת בצע נגד כל עמי האזור. כבר שכחת שהנשיא שלך הרג אלפי בני אדם באפגינסטן, רובם המכריע רחוקים מכל שותפות עם אל-קעידה? שכחת את "הנשק להשמדה המונית" שלא היה לא נברא, ואת החורבן שאתה ובני עמך ממיטים על עיראק "המשוחררת"? ערפאת איננו בדיוק הצדיק מבעלז, אבל רוב ימיו לחם בעד המדוכאים ונגד המדכאים.

מישהו טילפן אלי ביום שלישי השבוע, דיווח לי שחברת הכנסת ענבל גבריאלי מהליכוד הטיחה בפניו של ח"כ אחמד טיבי שערפאת הוא "כלב", ושאל אותי אם אינני מתחרט על דברי ההגנה שכתבתי עליה כאן. אז מותר אולי להתחרט, אבל גם על גבריאלי אסור להתנפל בסגנון עדתי-גזעני בוטה, וגם לא לייחס לה חטאים של בני דוד רחוקים שאותם לא פגשה מימיה. אבל ברור שהדברים שאמרה לטיבי הם בהמיים, לצערי העמוק. העלבונות שאנחנו מטיחים בפלסטינים נובעים מתחושה של כוח ועליונות. מוטב לנו לזכור שהיתרונות הצבאיים אינם נצחיים. לא לעולם חוסן, וקצת צניעות וענווה של עם שמהווה מיעוט קטן באזור הזה, לא יזיקו.

אני לא משלה את עצמי. בתוך עמי אני יושב, ראיתי את "מודעות האבל" המגונות על ערפאת ויש לצפות עכשיו לחגיגות מעוררות גועל וחסרות רגישות אנושית ופוליטית. מעניין איזו תוצאה היה מקבל פרימיטיב כמו פרידמן בגוגל, אם היה לוחץ על הצירוף הקומץ בטדי +סניף הליכוד ברעננה +"מוות לערבים". ייתכן שהיה מעלה חרס בידו, כיוון ששליטתו בשפות של האזור שבו הוא מומחה היא חלקית, וקשה לדעת אם מישהו טרח לתרגם לאנגלית את הצירוף המגונה הזה. בעוד חודשים אחדים יגיע תורה של דמוניזציה של יורשו של ערפאת. כיוון שאין סיכוי שאליקים העצני, אפרים סנה או אפילו יוסי ביילין יזכו לשבת ברמאללה במקום ערפאת, ניתן לנחש את טיבם ואת סגנונם של המאמרים שיופיעו בעיתונים שלנו, שלא לדבר על דברי הפרשנות בערוץ השני. אהוד יערי היה הראשון ש"בישר" לעולם את מותו של ערפאת, עוד לפני שזה הפך לעובדה מוכרת ורשמית. לפחות הוא לא זכה לראיין את ערפאת בכלא ולבזות אותו כפי שעשה בעבר לאסירים פלסטינים מעונים וחסרי אונים.

הייתי מסיים ברצון במשפט כמו תנו כבוד ואז אולי גם תזכו לכבוד, אבל אני יודע שהוא יפול על אוזן ערלה. זה חבל, אבל זה מה שיש. לא נותר לנו אלא להתחיל את המערכה הציבורית הבאה, כדי לקדם הידברות במקום לכפות הסדרים על המנהיגות הפלסטינית החדשה.