פחימה לא מכשפה, אנ אר ג'י, 30 בדצמבר 2004 מיכל אהרוני סבורה שטלי פחימה אינה שטן, אלא רק מביעה דעות לא מקובלות טלי פחימה היא בחורה ישראלית שאוחזת בדעות הנחשבות קיצוניות.פחימה העזה להיכנס לג'נין, פעם אחר פעם, בניגוד להוראות הצבא. היא קיימה קשר עם זכרייה זביידי, יכול להיות שאפילו קשר רומנטי. אבל כל העובדות הללו לא עושות מטלי פחימה מחבלת פוטנציאלית, או אויבת העם.   השבוע הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד פחימה. היא הואשמה בסיוע לאויב בעת מלחמה, מגע עם סוכן חוץ, החזקת נשק ללא רשות, תמיכה בארגון טרור והפרת הוראה חוקית. סעיף תכנון הפיגועים, שבו נעשה שימוש רב במהלך כל תקופת מעצרה, נעדר מכתב האישום. הפרקליטות, שהפכה אותה לבוגדת חסרת מעצורים, לא הצליחה למצוא שום ראיות לכך שפחימה עסקה בטרור.   בעבודת יחסי ציבור יש כלל ידוע. אם רוצים להשחיר את פניו של מישהו, חייבים למצוא תכונה או התנהלות אחת שמפחידה את הציבור, ולהדביק אותה לאותו אדם. בחברה הישראלית יש אלמנטים קולקטיביים שיוצרים חרדה, תיעוב ופחד. לא משנה כמה טובים יהיו היחסים בינינו לבין גרמניה, הם לעולם יישארו נאצים. יהודייה שמקיימת קשר עם פלשתיני, תיחשב בוגדת. הכינוי "פרוצה של ערבים" ידבק בה מייד. התפיסה שלנו כחברה היא שזה מעשה אסור, ושאישה כזאת היא לבטח השטן בכבודו ובעצמו. קל לנו לשנוא אותה, הכי קל לנו לסקול אותה.   גם בפרקליטות מכירים את התחושות העמוקות והקולקטיביות הללו. בשל כך לא היתה לפרקליטות כל בעיה להפוך את פחימה למכשפה. גם בית המשפט נפל קורבן להלך הרוח שיצרה הפרקליטות, ואישר את הוראתו של שר הביטחון להחזיק את פחימה כארבעה חודשים במעצר מנהלי, תוך הסכמה שמכלול הראיות נגדה יישאר חסוי.   כשפנתה פחימה לבית המשפט העליון, בבקשה להעבירה למעצר בית בתנאים מגבילים, דחתה השופטת איילה פרוקצ'יה את הבקשה בטענה, כי "הראיות נגד פחימה מצביעות על סכנה מוחשית, מיידית וישירה". אבל היום מסתבר שאותן ראיות מפלילות מסתכמות בכניסה לג'נין בניגוד להוראות, ובתרגום מסמך סודי שצה"ל איבד במהלך הלחימה. אלפי פלשתינים שעבדו בישראל היו יכולים לעשות את אותה פעולה. אף אחד לא היה צריך לשם כך את פחימה. הבעיה היא איבוד המסמך. לא עם שום דבר אחר.   נכון שהחיבה היתירה למבוקש שמשנתו היא רצח ושנאה זה די דוחה, אבל גם לריסה טימבובלר חולקת את חייה עם רוצח בעל דעות איומות, ואיש לא מעמיד אותה לדין. נכון שהבעת דעות קיצוניות אינה דבר מקובל, אפילו לא ראוי, אבל גם פנחס ולרשטיין עשה זאת לפני מספר ימים, ועכשיו מתדיינים האם הוא בכלל עבר על החוק.   חברה יכולה לא לקבל ולא להסכים עם היחיד ותפיסת עולמו, ויש לה את היכולת והזכות לנדות ולהחרים. מכאן ועד ישיבה בכלא המרחק גדול. בשירו של יהודה עמיחי "עצות האהבה הטובה", ממליץ המשורר "אל תאהב את הרחוקות. קח לך מן הקרובות. . .". פחימה לקחה לה מהכי רחוק שאפשר. זה לא עושה אותה מרשעת ודמונית, אלא רק אחרת. בחברה פלורליסטית וסובלנית לא מעמידים לדין אדם על היותו אחר.