|
 |
 |
 |
פחימה,
סיפור של שנאה
מדינת
ישראל מלוהקת במחזה על טלי פחימה בתפקיד הבעל המקורנן, שמחויב להציל את
כבודו באקט נקמני
דפנה
לוי
טלי פחימה נפלה עלינו בזמן טוב. קצת אחרי שהשנאה
היוקדת למרדכי ואנונו הפכה לבלתי רלוונטית, ובעודנו מתלבטים האם ראוי –
נוכח תקדימי העבר – לשנוא את ראש הממשלה, הופיעה היא, ופלגים שלמים
באוכלוסייה יכלו לנשום לרווחה. הנה השונה, הנה האחרת, יש לנו שוב את מי
לשנוא.
עוד
לפני שטרחה המדינה להבהיר במה בדיוק מואשמת פחימה, כשזו ישבה עדיין במעצר
מינהלי, כבר מיהר הלחש רחש הציבורי לאחל לה כל רע ולסמן אותה כבוגדת נאלחת
שבראש מעייניה השמדת מדינת ישראל אם לא הכחדת העם היהודי כולו. לא ראיתי
את חומר הראיות של השב"כ, אבל די במעקב אחר המתפרסם בתקשורת כדי להבין
שמעשיה של פחימה, גם אם הם מהווים בחלקם עבירה על החוק, בוודאי לא יכלו
להזיק לחברה הישראלית יותר ממעשיהם של סוחרי סמים, אנשי כנופיות אלימים
וסוחרי נשים, וכנגד אלה, להבדיל ממה שעולה ממאות התגובות העוינות המלוות
כל ידיעה ברשת בעניינה של פחימה, איש אינו מציע חיסול ממוקד.
פחימה
היא אשה צעירה, וקשריה עם זכריה זביידי נתפסים בציבור כבגידה לא רק במובן
הביטחוני אלא גם במובן הרומנטי. מדינת ישראל מלוהקת במחזה הזה בתפקיד הבעל
המקורנן, שככזה מחויב להציל את כבודו באקט נקמני הדוחק לצדדים כל שיקול
הגיוני. פחימה מעוררת פחד, משום שהיא העזה לנסוע אל מעבר להרי האופל, אל
השטחים הכבושים, אל המקום שאליו אנו לא מורשים בגישה, למרות שמה שמתרחש בו
מעצב במידה גדולה כל מילימטר בחיינו. היא ראתה במו עיניה את הנעשה שם, ואף
הרחיקה לכת, פגשה פלסטינים, שוחחה עמם, גיבשה דעה משל עצמה ואף עשתה
מעשים. שלא כמנהגם של בוגדים אמיתיים, אגב, היא לא עשתה אף אחד מהדברים
האלה בחשאי, אלא להפך, הכריזה על כוונותיה בכל כלי תקשורת שאפשר לה זאת.
פחימה
הכריזה בגלוי כי היא מוכנה לשמש לזביידי מגן חי וכי יש לה כוונה לשוב
ולהיפגש עמו ועם אנשים נוספים בגדודי חללי אל- אקצה בג'נין. מאחר שאנשים
אלה מרואיינים תדיר בכלי התקשורת הישראליים, אני מניחה שפחימה אינה
הישראלית הראשונה או היחידה שנפגשת עמם, אם כי היא בוודאי היחידה שהעזה
להודות בגלוי שלא רק אידיאולוגיה מניעה אותה, אלא גם רגשות, ואולי אפילו –
שומו שמיים – חמלה.
וכאן
אולי נעוצה הסיבה האמיתית לפחד ממנה, ולאיבה שהוא מייצר. החברה הישראלית
חיה כבר שנים במצב של לחץ ומצוקה, שעמם היא מתמודדת בעיקר על-ידי בניית
גדרות פיזיים ומנטאליים. ההקפדה הזו על "הם" ו"אנחנו" חוסכת לנו לא אחת את
הצורך לשאול שאלות ובוודאי גם להרגיש רגשות. לו היו הגדרות האלה מעניקים
לנו תחושת ביטחון אמיתית, לא היה לנו צורך עז כל-כך לשנוא אנשים דוגמת
פחימה. הגדרתה הציבורית כבוגדת נועדה לא רק להוקיע אותה, אלא לאחד מחדש את
מי מן הציבור שמעשיה (או הקשבה למה שהיה לה לומר) עלולים היו לגרום לו,
חלילה, לפקפק בצדקת דרכנו.
|
|