w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 12:51 20/01/2005

בשביל זה יש גדר

בהחלטה חשאית החילה ממשלת ישראל לפני חצי שנה את חוק נכסי נפקדים מ-1950 על ירושלים המזרחית. התוצאה: אלפי פלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית, ובבעלותם אדמות ובתים בשטח שסופח לירושלים לפני 37 שנים, איבדו בו-ברגע כל זכות קניינית על הרכוש הזה, בלי זכות לפיצוי, בלי זכות ערעור. ההקשר המיידי היה הקמת הגדר, אבל כבר עכשיו מתגבשות תוכניות לבנייה על אדמות שהופקעו

מאת מירון רפופורט

תוכניות בנייה מדרום לירושלים - מפה


ב-8 ביולי 2004 התכנסה הממשלה לישיבה. להחלטות שהתקבלו בישיבה הזאת אין זכר באתר הרשמי של משרד ראש הממשלה, המתעד את "החלטות הממשלה שהתפרסמו", אולם הישיבה אכן התקיימה ואף התקבלה בה החלטה אחת לפחות. היועץ לענייני תקשורת של ראש הממשלה מסר השבוע, כי בישיבה זו ניתן "תוקף של החלטת ממשלה" להחלטה של ועדת השרים לענייני ירושלים מ-22 ביוני 2004, שבתורה התקבלה "על דעתו" של נציג היועץ המשפטי ולאחר שהופצה לראש הממשלה וליועץ המשפטי עצמו.

לא ידוע בוודאות איזה כיבוד קיבלו משתתפי כל הישיבות האלה, מן הסתם מיץ ובורקס. אבל עכשיו ידוע מה בדיוק חולק בהן: הרכוש הפלשתיני במזרח ירושלים. או ליתר דיוק, הנכסים שתושבי הגדה המערבית מחזיקים בירושלים המזרחית. כמה רכוש? כל ניחוש הוא סביר. "אלפי דונמים, אולי יותר", מעריך בכיר במערכת המשפטית ממלכתית המטפל בעניין. "זה יכול להגיע עד חצי מהרכוש במזרח ירושלים", אומר מירון בנבנישתי, מי שהיה יועצו לענייני ערבים של ראש עיריית ירושלים טדי קולק מיד לאחר כיבוש העיר המזרחית ב-1967.

בקיצור, במחי החלטה אחת איבדו אלפי פלשתינאים - ואולי רבבות - רכוש בשווי מאות מיליוני דולרים. מדינת ישראל הפכה לבעלים הרשמיים של כל הרכוש האדיר הזה, וזהו זה. בלי שהבעלים יוכלו לערער, בלי שיוכלו לקבל אפילו שקל אחד כפיצוי. כי בעיני ממשלת ישראל האנשים הממשיים האלה, החיים בבית לחם או בבית סאחור או ברמאללה ויש להם מטעי זיתים או בתים או סתם אדמות בתוך התחום המוניציפלי של ירושלים - אינם קיימים. הם נפקדים.

לשון ההחלטה של ועדת השרים לענייני ירושלים, אותה החלטה שקיבלה תוקף של החלטת ממשלה, היא יבשה, ביורוקרטית, ו"רק" מרחיבה את סמכויותיו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים: "ועדת השרים החליטה להבהיר כי הסמכויות המוקנות לאפוטרופוס יהיו תקפות גם לגבי נכסים במזרח ירושלים", נכתב בה. צריך להסביר מה מסתתר מאחורי הניסוח הסתום הזה.

חוק נכסי נפקדים נחקק ב-1950, ולפיו "נפקד" הוא אדם אשר "בכל עת" בתקופה שבין 29 בנובמבר 1947 ל-1 בספטמבר 1948 "נמצא בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל" (כלומר בגדה המערבית או ברצועת עזה) או בארצות ערביות אחרות. רכושו של נפקד כזה, קובע החוק, מועבר לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים - בלי שום אפשרות לפיצוי או ערעור. משם, באמצעות חוק אחר, התגלגל הרכוש הלאה, וכך למעשה "הועברו" הנכסים שהשאירו אחריהם הפליטים הפלשתינאים ב-1948 (וגם חלק מרכושם של פלשתינאים אזרחי ישראל, אותם "נוכחים-נפקדים" מפורסמים) לידי מדינת ישראל.

"החוק הזה היה דרך עקיפה לגאולת הארץ", אומר שמעון דולן, עד לאחרונה ראש המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה (ראו מסגרת). בתחילת יוני 1967 כבשה ישראל בין היתר את הגדה המערבית וכבר ב-28 בחודש, קצת יותר משבועיים אחרי תום הקרבות, החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים.

המונח "מזרח ירושלים" יכול להטעות: ירושלים של ימי הירדנים השתרעה על 38 קמ"ר וכללה את העיר העתיקה ואת השכונות הצמודות לה. "ירושלים המזרחית" שסופחה לישראל משתרעת על 108 קמ"ר והיא כוללת 28 כפרים ועיירות שקודם לכן לא השתייכו לעיר. הגבולות של ירושלים החדשה הזאת שורטטו ביד גסה למדי. "לא ציירו מפה מפורטת", מסביר אמיר חשין, מי שהיה יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני ערבים בשנים 1994-1984. "ציירו נקודות ציון על מפה, ומתחו ביניהן קווים". המפות לא היו מדויקות, מאשר מירון בנבנישתי, שעבד אז בצמוד לקולק בדיוק בתחום הזה. "היו בתים שלא היו קיימים במפה, אז פשוט לא סימנו אותם, ולא פקדו את האנשים האלה לירושלים".

הנפקדים החדשים

עם החלת החוק הישראלי במזרח העיר, הוחל שם גם חוק נכסי הנפקדים. אלא שאז נוצרה בעיה: על פי החוק, תושבי מזרח ירושלים, שבזמן מלחמת העצמאות לא שהו רובם ככולם ב"שטח ישראל", יכלו להיחשב גם כן כנפקדים ולאבד את כל רכושם. בתחילה אף נעשו כמה ניסיונות לנצל את לשון החוק ולהשתלט באופן פרטיזני על רכוש של ערבים במזרח העיר. אבל הניסיונות הללו נתקלו בהתנגדות, דווקא מצד הממשלה.

"היה רצון לא לחזור על 1948, להקטין ככל האפשר את הנזקים של הסיפוח לישראל, לנסות ליצור דו-קיום", אומר בנבנישתי. החוק שונה כך שמעמד הנפקדות לא יחול על תושבי מזרח ירושלים. אשר לתושבי הגדה המערבית שהיו להם נכסים בירושלים המאוחדת (והיו רבים כאלה: לדוגמה, רק מהעיר בית לחם נלקחו כ-15 אלף דונם וסופחו לשטח המוניציפלי המורחב של ירושלים) - אלה נשארו בתחום אפור. לפי החוק היבש הם נחשבו נפקדים, איום האפוטרופוס ריחף תמיד מעל ראשם, ולכן לא יכלו לרשום את זכויותיהם בטאבו (זו אחת הסיבות לכך ששיעור רישומי הנכסים במזרח ירושלים נמוך מאוד בהשוואה לישראל) - אבל בפועל הדבר לא פגע בבעלותם על הנכס.

מאיר שמגר, אז היועץ המשפטי לממשלה וכעבור שנים נשיא בית המשפט העליון, הוציא אז הנחיה ולפיה תושבי הגדה המערבית - "אנשים היכולים להגיע בכל רגע לירושלים ולהעיד שהם קיימים ולתבוע את רכושם" - לא ייחשבו בפועל כנפקדים. "נכסי דלא ניידי (בירושלים) השייכים לתושבי קבע של יו"ש... ישוחררו להם", נכתב בהנחיה, שקיבלה את אישורו של שר המשפטים אז, יעקב שמשון שפירא, שגם עמד בראש ועדת שרים לענייני ירושלים. זו ההנחיה שאחרי 37 שנה שבהן לא מומש חוק נכסי נפקדים בירושלים, למעט מקרים נדירים, בוטלה בשקט בישיבת הממשלה לפני חצי שנה.

ג'וני עתיק עוד לא יודע שממשלת ישראל בכבודה ובעצמה התכנסה לישיבה מיוחדת כדי לגזול ממנו את עצי הזית שלו. דורות רבים מעבדת משפחתו, אחת הוותיקות והמכובדות בבית לחם, את חלקת הזיתים על הגבעה המשקיפה צפונה, לכיוון ארמון הנציב. בית נאה יש לו, לג'וני עתיק, שלוש קומות של אבן במה שנראה כשכונת וילות ישראלית נאה. בחצר הבית חונה טרקטור קטן. לא טרקטורון, אלא טרקטור קטן המתאים לעבודה במטעי עצים. אלא שלעתיק אין לאן להסיע את הטרקטור שלו. 40 מעצי הזית שלו שנשקו לפאת ביתו, נעקרו בעת הקמת גדר ההפרדה, ועכשיו הגדר היא הנושקת לבית המשפחה. 150 עצים נותרו מצדה השני, הישראלי, של הגדר.

כשהתחילו לבנות את הגדר ביקש עתיק - באמצעות עו"ד דני זיידמן - משלטונות הצבא שיתקנו את תוואי הגדר, כך שלא תפריד בינו לבין העצים שלו. הבקשה לשינוי התוואי אמנם נדחתה, כצפוי, אולם לשאר בקשותיו ענה הצבא בנימוס רב. "עצים שייעקרו מחלקותיו של מר עתיק יועתקו בהתאם לבקשתו", כתב ביולי 2002 סרן גיל לימון, עוזר היועץ המשפטי באזור יהודה ושומרון, לעו"ד זיידמן. "לאחר הצבת הגדר, יונפק למר עתיק היתר למעבר במחסום על מנת שיוכל להגיע לשטחים שבבעלותו שיימצאו מצפון למכשול לצורך המשך עיבודם".

בינתיים הוקמה הגדר, וההיתר שיאפשר לעתיק לגשת אל אדמותיו בושש לבוא. עו"ד זיידמן פנה שוב ושוב, בשמו של עתיק ושל משפחות אחרות בבית לחם במצב דומה, אך לשווא. עד שבאוגוסט 2004 התקבלה התשובה. "הקרקע אינה שייכת להם עוד", נקבע במכתב שנשלח מצה"ל אל זיידמן, "כי אם מוקנית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים". לתשובה סופח מכתב שכתב אפי ליאור, מרכז נכסי נפקדים במשרד האוצר. "תושבי השטחים", כתב ליאור, "הינם נפקדים ביחס לנכסים שהיו בעבר בבעלותם והנמצאים היום בתחום שיפוט מדינת ישראל... נכסים אלה הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מרגע החלת החוק הישראלי עליהם, כך שלבעלים לשעבר, הרשומים עדיין כבעלי הנכסים הנ"ל, אין כיום כל זכויות בהם".

"אף אחד לא אמר לי אי פעם שהזיתים נמצאים בשטח של ירושלים, יש לי טאבו מהטורקים על האדמה הזאת", אומר עתיק, שהפך לנפקד במרחק מאה מטר מהזיתים שלו. "אף פעם לא עצרו אותנו בזיתים, לא עשו בעיות, לא מג"ב ולא אף אחד. זו היתה פרנסה יפה, עבדתי רק באדמה הזאת, אין לי מקצוע אחר, רק חקלאי. עכשיו אני לא יכול לעשות כלום. לא משלים עם זה, אבל אין לי תקווה".

האנשים חיים כאן

בבית ג'אלה, לא רחוק משם, מתכנס מניין בעלי קרקעות עם סיפורים דומים. האווירה רגועה בלובי השומם של מלון "אוורסט" (ששמו מופיע על השלט בתעתיק עברי משובש "אפרסת"), אולי בגלל הקור, אולי בגלל האופי הבורגני של רוב הדוברים, אבל המצב קשה באותה המידה. עו"ד מוחמד דחלה פנה בשמם ובשמם של עשרות רבות של בעלי קרקעות בבקשה להזיז את תוואי הגדר כדי שיוכלו לגשת אל האדמות שלהם, אבל קיבל תשובה זהה מאפי ליאור: "לבעלים לשעבר, תושבי בית ג'אלה, אין כיום כל זכויות בנכסים שלהם", משום שהן מוקנות לאפוטרופוס.

"יש לי אדמות ויש לי גם בית בבית צפאפה", אומר נאדר אבו גטאס. "על הבית אני משלם ארנונה לעיריית ירושלים, לאדמות שלי הייתי הולך כל השנים בלי בעיות. כשהעירייה רצתה לסלול דרכים על השטחים שלי, הם גבו מאיתנו כספים. אז לא היינו נפקדים. האנשים חיים כאן, הם לא באמריקה, הם לא מתו".

לאיברהים אבו-הדבא יש זיתים מתחת למנזר קרמיזן, בוואדי שבין שכונת גילה להתנחלות הר גילה. אל הזיתים שלו לא נותנים לו לגשת, לאחרונה התברר לו שהוא גם נפקד. המדינה, כך נראה, כבר מממשת את הנפקדות שלו. בשבועות האחרונים, הוא מספר, עלו טרקטורים על האדמה שלו והתחילו ליישר אותה. לו לא הודיעו דבר, וגם אסרו עליו - "עם כלבים ופטרולים" - להתקרב לשם.

"יש לי שבע חלקות במצב מעולה", אומר עיסא חליליה, "זיתים, גפנים". חליליה נראה כמי שישמור על כל דבר במצב טוב. שפם מטופח, אנגלית משובחת. "הייתי מדריך תיירים", הוא אומר, "אבל כבר ארבע שנים מגיעים מקסימום עשרה תיירים ביום לבית לחם. אני מתפרנס עכשיו רק מהעצים שלי. מה שעשו לי זו גניבה חוקית, שוד חוקי".

בבית ג'אלה מעריכים כי לפחות 4,000 דונם של אדמה חקלאית טובה נמצאים בצד "הירושלמי" של הגדר. כ-200 משפחות או אלף נפשות התפרנסו מהאדמות הללו. עתיק מעריך שרק באזור שלו, בצפון בית לחם, יש 2,000 דונם חקלאיים בצד הלא-נכון של הגדר. במבט מהבית שלו נראה שהוא לא מגזים. מורדות הגבעה, מול שכונת הר חומה, מלאים עצי זית.

בנבנישתי מספר כי קולק והוא ידעו על האפשרות להשתמש בחוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים, "אבל היה דיון והוחלט לא לעשות בו שימוש". חשין מתאר אווירה דומה. קולק, הוא אומר, לא התנגד להקמת השכונות היהודיות החדשות, כמו נווה יעקב או פסגת זאב, אבל לא רצה חיכוך בין יהודים לערבים, ולכן לא רצה לעשות שימוש בחוק. "חייתי בנאיוויות מזהרת לפיה לא עושים שימוש בחוק", הוא אומר.

בתחילת שנות ה-90 התברר לחשין שהוא היה אכן נאיווי. במשרד השיכון, בראשותו של שר השיכון אז אריאל שרון, נעשתה עבודה רבה כדי להשתלט על נכסים בעיר העתיקה ובסילואן באמצעות הכרזה עליהם כנכסי נפקדים. התעורר חשד שמקצת העסקות לא היו כשרות; ועדת בדיקה שהוקמה בראשותו של מנכ"ל משרד המשפטים חיים קלוגמן מצאה ליקויים רבים. הנפקדות נקבעה לאחר שהעמותות היהודיות שפעלו שם השיגו תצהירים ולפיהם בעלי הבתים הם נפקדים, אולם - כתבה הוועדה - "אמיתות התצהירים לא נבדקה מעולם על ידי האפוטרופוס... האפוטרופוס לא ביקר בשטח, לא ראה את המצהיר, והצביע על הנכס כנפקד".

בעקבות ממצאי הוועדה התחזק קולק בעמדתו נגד השימוש בחוק. בסיכום פגישה עם ראש הממשלה יצחק רבין באוגוסט 1993, נכתב: "ראש הממשלה הביע את הסכמתו כי לא ייעשה שימוש בנפקדות כדי לפנות דיירים קבועים ממזרח העיר". פרקליטת המדינה אז, דורית בייניש, היתה אמורה להכין מסמך ברוח זו. דובר אף על שינוי החוק כך שתושבי השטחים לא ייחשבו נפקדים במזרח ירושלים.

מאחורי הנימוק הביטחוני

מה הביא לשינוי בעמדת הממשלה? משרד ראש הממשלה סירב לתת הסבר ישיר לשינוי והסתפק בהודעה לקונית. בכיר במערכת המשפטית, המעורב בקביעת המדיניות בתחום, מסביר כי ההחלטה לקבוע שחוק נכסי נפקדים תקף במזרח ירושלים קשורה בעיקר להקמת הגדר. "הרכוש של האנשים האלה נחשב תמיד כנכסי נפקדים, אבל כל עוד לא היתה גדר, האנשים האלה יכלו להגיע לרכוש ומבחינתם הכל היה בסדר. הגדר מתחילה לאכוף כל מיני חוקים, כמו חוק נכסי נפקדים או חוק הכניסה לישראל, שלפיו לתושב שטחים אסור להיכנס לירושלים".

הנימוק, כרגיל, ביטחוני. "הגדר היא תוצאה של טרור, של 130 הרוגים בחודש", אומר הבכיר. "וכשבונים גדר, נוצרים כל מיני מצבים. נכון, זה לא הוגן שאדם הופך להיות נפקד, כי הזיקה שלו לקרקע שלו נותקה שלא באשמתו. אבל המוסר הוא דבר אחד, ומה שכתוב בחוקים שלנו זה דבר אחר".

לדברי אותו בכיר, אחד החששות הוא שאם ייקבע שתושבי שטחים יכולים להיות בעלי קרקע בירושלים, זה עשוי להעמיד בסימן שאלה את חוק נכסי הנפקדים בתוך ישראל כולה. אבל אין כוונה לשנות את החוק וגם לא להעניק פיצוי, "עלולות להיות לזה השלכות עצומות, זה יחזור לכל שאלת הפליטים". הפתרון יבוא אולי בדמות מתן זכות מוגבלת לכניסה לשטח ירושלים, אבל גם זה עוד לא סגור.

שלום גולדשטיין, שהיה יועצו של ראש עיריית ירושלים לענייני ערבים מ-1996 עד לפני חודשיים, סבור גם הוא שהחלטת הממשלה קשורה לגדר. הוא רק לא מבין בשביל מה בדיוק היא היתה נחוצה. מבחינתו, תושבי הגדה היו תמיד נפקדים. "הטענה שטוענים הפלשתינאים, שהם עיבדו כל השנים את הקרקע ולכן אסור להפריד אותם ממנה, היא לא טענה", אומר גולדשטיין, איש צבא לשעבר. "מצב היסוד הוא שהם נפקדים, הם נתינים של ישות אחרת, וזה מחדל שמדינת ישראל לא אכפה את החוק כל השנים. עדיף שמדינת ישראל תשים את ידה על נכסי הנפקדים, מאשר שכל העבריינים הערבים שפועלים במזרח ירושלים יגזלו אותה. זה עדיף גם לבעל הקרקע שהמדינה תיקח לו את הקרקע ותטפל בה, מאשר שאיזה עבריין ייקח אותה".

במזרח ירושלים, טוען גולדשטיין, יש תופעה נרחבת של עבריינים הגוזלים קרקע מידי שכניהם הערבים תוך ניצול העובדה שהם נפקדים. אבל גם גולדשטיין מאשר שהמדינה לא התערבה יותר מדי ולא טרחה לרשום על שמה את כל "נכסי הנפקדים", אף שספרי הקרקעות היו בידיה והדבר היה אפשרי. לדעתו הסיבה היא "רשלנות פושעת" ומחסור בתקציב. לא סיבה פוליטית.

אבל אחרים מעריכים שלא רק שאלת הגדר עומדת ביסוד המדיניות החדשה. גם שיקולים כהרחבת השכונות היהודית, ניתוק השכונות הערביות של ירושלים מהישובים הפלשתיניים שמסביב לה ויצירת רצף עם הישובים היהודיים בגוש עציון - קשורים לעניין. וגם, אולי, שיקולים פשוטים של תאוות בצע. העובדות בשטח מוכיחות שיש בסיס לטענות הללו.

קחו את ולאג'ה לדוגמה. הכפר הזה בדרום מערב ירושלים, מדרום לפסי הרכבת, נמצא חציו בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים, חציו בגדה. במשך שנים רבות, מספר עו"ד איתן פלג, איש לא שם לב לכך שחלקו של הכפר שייך לירושלים. התושבים קיבלו שירותים בבית לחם, עיריית ירושלים לא הגישה לשם שום שירות. במפות של 1967 הכפר פשוט לא הופיע, ולכן תושביו התפקדו בבית לחם.

בשנות השמונים "גילו" השלטונות כי חציה של ולאג'ה, כשמונים בתים, נמצא בתוך ירושלים, אבל התושבים הושארו עם התעודות של תושבי הגדה. לאחרונה הם סובלים קשות מהמעמד הקפקאי שלהם - אנשים שבתיהם נמצאים בשטח ישראל אבל אין להם אזרחות ישראלית. מג"ב בא לשם מפעם לפעם, ובכמה מקרים עצר אנשים בבתיהם בתור שוהים בלתי חוקיים. אפילו אוטובוס התלמידים הוחרם משום שהסיע "שוהים בלתי חוקיים", כלומר את ילדי ולאג'ה, לבית הספר בבית ג'אלה.

הגדר מתוכננת לעבור ליד בתי הכפר: החלק ה"ישראלי" יישאר בצד הפלשתיני של הגדר, מה שלא מונע ממשרד הפנים לאיים להרוס שם בתים בנימוק שנבנו בלי אישור מישראל (ביום שני השבוע נהרסו ארבעה בתים כאלה). האדמות יישארו בצד הישראלי, הירושלמי. עו"ד פלג נפגש עם אל"מ (מיל') דני תרזה, האחראי במשרד הביטחון על הגדר. "איך הם יגיעו לאדמות שלהם?" שאל פלג. "הם לא יגיעו", מצטט פלג מדברי תרזה, "אלה לא האדמות שלהם, אלה נכסי נפקדים". "זה חוק נכסי שודדים", ענה לו פלג, איש כוחות הביטחון לשעבר.

בוולאג'ה טוענים ש-10,000 דונם יישארו מעבר לגדר, בין הכפר לגן החיות התנ"כי ולקרמיזן. ומישהו שם עין על האדמות האלה. במשרד האדריכלים רכס-אשכול מתכננים לבנות שכונה ענקית עם 13 אלף יחידות דיור על כ-3,000 דונם, ש"תעטוף" את ולאג'ה מצפון וממערב. קלוד רוזנקוביץ', המכין תוכנית מתאר לוולאג'ה, מספר שמהמשרד נאמר לו שהתוכנית להקמת השכונה מתואמת עם משרד השיכון. של מי הבעלות על הקרקע? סוחרי קרקעות יהודים טוענים שרכשו את האדמות; לעו"ד פלג ולתושבי ולאג'ה אין ספק. לפחות חלק מהאדמות של השכונה החדשה יהיו "אדמות הנפקדים" של ולאג'ה.

תוכניות בנייה נרחבות

בח'ירבת מזמוריה, גבעה נמוכה ו"מזמינה לבנייה" בפינה הדרום-מזרחית של ירושלים, מול בית סאחור, העניין ברור יותר. בהצעת תוכנית המתאר של עיריית ירושלים שפורסמה לאחרונה מסומנת שם שכונת מגורים עתידית. אף שהדבר לא כתוב במפורש, ברור לכולם שזאת תהיה שכונה יהודית עם כמה אלפי יחידות דיור, המשך מזרחי של שכונת הר חומה. כאן ברור שהאדמות שייכות לתושבים מבית סאחור הקרובה. בסוף שנות התשעים הם אף ניסו לקבל אישור מעיריית ירושלים לבנות שם וכמעט הצליחו.

איך תוקם שכונה יהודית על האדמות שלהם? גורמים בענף הבנייה שמעו במפורש מאנשי משרד השיכון את ההסבר הבא: אדמות ח'ירבת מזמוריה הן אדמות נפקדים, אפשר לבנות עליהן. בתוכנית המתאר של ירושלים מסומנת גם שכונה נוספת ממערב להר-חומה, והרחבה של שכונת גילה לכיוון בית ג'אלה. האם גם שם יש כוונה לעשות שימוש באדמות נפקדים?

הבכיר מהמערכת המשפטית טוען שאין קשר בין ההכרזה המשפטית על הנפקדות לבין תוכניות הבנייה. בנבנישתי רואה את הדברים אחרת. "זהו ניסיון לחבר בין אפרת לירושלים, בין גילה לגוש עציון", הוא אומר. ה"בעיה" של בעלי הקרקע הפלשתינאים היא שזוהי אדמה טובה, חקלאית, שאי אפשר להכריז עליה כאדמת מדינה, כפי שעשו באדמות ה"טרשים" שעליהן הוקמו התנחלויות בגדה. לכן, מסביר בנבנישתי, היה צורך למצוא טריק ולהעביר את האדמה לידי המדינה באמצעות חוק נכסי נפקדים. "הסלקטיוויות הזאת עושה את זה למשהו נבזי, דרקוני ונורא עוד יותר. זה שוד".

שמעון דולן, עד אתמול איש הממסד, מתון יותר בביקורת שלו, אבל אי אפשר לטעות בה. "החוק הוא קשה ומעלה הרהורים אם התכלית שעמדה בחקיקתו בעת קום המדינה, אם אופן ניסוחו, תקף גם היום", אומר דולן. "זה בעייתי ששולפים נוסחת קסם מהארון. מי שהיה לו בית בירושלים מאבד אותו, כי שלפו חוק מלפני 55 שנה".

זיידמן מתכוון להגיע עד בג"ץ ולטעון כי אם מחילים את החוק על תושב בית ג'אלה, צריך להחילו גם על תושב אפרת שיש לו דירה ברמת גן, ולהחרים לו אותה. גם עורכי דין אחרים מתכוננים לעתור לבית המשפט העליון. רק אז אפשר יהיה להיווכח אם העובדה שג'וני עתיק ועמיתיו עיבדו את אדמתם במשך 37 השנים האחרונות, אם העובדה שמדינת ישראל הגיעה ב-1967 אל ג'וני עתיק ולא להיפך, תעמוד לו ותהפוך אותו בחזרה מנפקד לנוכח.

מלון "קליף" לדוגמה

עד כה ידוע על מקום אחד שבו לא רק שהוכרזה נפקדותם של בעליו, אלא שגם הנכס עצמו עבר לידי אחר. זהו מלון "קליף", העומד על פסגת גבעה בין אבו דיס לירושלים המזרחית. מצד אחד אפשר לראות את ים המלח, מצד שני את כיפת הסלע. המלון הוקם לפני 1967, ומאז החלת החוק הישראלי שילם את מסיו למינהל האזרחי בבית לחם. בימי אוסלו העליזים שופץ המלון ופרח, ואף הופיע במדריך התיירות של המינהל. בקיצור, לבעלי המלון, קצתם תושבי אבו-דיס שבגדה, היו כל הסיבות לחשוב שהוא חלק מהגדה, לא מירושלים המאוחדת.

אלא שמיקומו של המלון היה בעוכריו. בקיץ 2003 הוחל בבניית חומת הבטון באבו דיס, ממש סביב המלון, והמלון הפך לנקודה אסטרטגית. כל כך אסטרטגית עד שבאוגוסט ביקש משרד הביטחון לתפוס אותו ל"צרכים ביטחוניים". ההליך התנהל בעצלתיים בבית המשפט, עד שעלה למישהו במערכת הביטחון רעיון מבריק: להכריז על המלון כנכסי נפקדים. וכך, אחרי 36 שנה, קיבלו בעלי המלון שתי בשורות: הראשונה, המלון בעצם נמצא בשטח ירושלים (סימון הגבול הרי מלכתחילה לא היה מדויק), והבשורה השנייה - המלון, ששוויו שלושה מיליון דולר לפי הערכת בעליו, עבר לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, בלי שהמדינה צריכה לשלם אגורה לבעלים. זול הרבה יותר מתפיסה, שם צריך לשלם פיצויים. האפוטרופוס בתורו "החכיר" את המלון למשרד הביטחון, והוא הפך לבסיס של משמר הגבול (שם גם התעללו כמה מאנשי מג"ב בשני פלשתינאים והכריחו אותם לשתות את השתן שלהם).

בעלי המלון עירערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי ונכשלו. עכשיו, באמצעות עו"ד שלמה לקר, הם מערערים לבית המשפט העליון. הם טוענים שהמלון היה תמיד בשטח הגדה ולכן אינו יכול להיחשב נכס נפקד; שהכרזת הנפקדות לא נעשתה בתום לב, ולא פחות חשוב מכך, שעצם ההכרזה על אנשים שרירים וקיימים כעל נפקדים היא בעייתית. לעזרתם הם מציגים מובאה מדברי השופטת מרים בן-פורת, בעת שישבה בתיק אחר לפני שנים אחדות בבית המשפט העליון. "המדובר בתושבי כפר עאקב, שהיו בעת ההיא תושבי יהודה ושומרון תחת שלטון צה"ל", כתבה שם בן-פורת. "אין ספק שהם לא היו נחשבים לנפקדים לולא צורפו אדמותיהם לירושלים המאוחדת, ומן החומר שלפנינו אין להבין, אם בנסיבות המקרה אכן היה מקום לתפוס את רכושם בעקבות איחוד ירושלים, כאשר הם נוכחים במקום וחיים תחת שלטון ישראל". *
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©