w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 05:49 02/02/2005

בשכונה החלשה ביותר בחיפה ערבים ויהודים מחזקים זה את זה במאבק נגד העירייה


מחר בשעה 11 בצהריים יגיע לחיפה נשיא גרמניה, הורסט קהלר, יחד עם רעייתו ופמליה של 45 מלווים, לביקור ממלכתי שיוקדש בעיקר לאירועים מתחום הדו-קיום המפורסם של חיפה. ברחוב רזיאל בשכונת חליסה, מרחק לא רב מאתרי הביקור של הנשיא הגרמני, יושבים באוהל מחאה קר ונוטף קבוצה של ערבים ויהודים ומתרגלים דו-קיום מסוג שאותו לא יראה הנשיא הגרמני - טקטיקות לעיכוב צווי הריסת מרפסות בבית הסמוך לאוהל המחאה. באוהל עשו השבוע הערכת מצב שעד שלא יסתיים ביקור הנשיא הגרמני לא תהרוס העירייה את המרפסות, וביום שישי בערב פג תוקף צו ההריסה המינהלי, כך שפרק זמן הבעייתי מבחינת אנשי האוהל הם 24 השעות שבין ערב יום חמישי לערב יום שישי. ליתר ביטחון הצמידה משפחת אבו-שאמלה למרפסות המיועדות להריסה, בקומה השלישית, בלוני גז, כדי לנסות לאותת על רצינות כוונותיה.

כאשר בוחנים את המסמכים שהוגדלו ונתלו בתוך אוהל המחאה כמו פוסטרים בתערוכה, אפשר להבין מיד שהעירייה צודקת מבחינה משפטית טהורה: משפחת אבו-שאמלה והשכנים האחרים ברזיאל 4 הם בהחלט עברייני בנייה על פי החוק היבש. הם הפסידו בכל הערכאות המשפטיות והעירוניות. בחלק מהמקרים הם הפסידו, מפני שכמו אצל עניים אחרים בכל העולם - כאשר חסר כסף לעורך דין, הוא לא תמיד מופיע לדיון הקריטי.

"המצב בחליסה הוא פרשת דרכים מסוכנת מבחינת הדו-קיום. העירייה צריכה להחליט אם היא צודקת או חכמה", אומר ואליד חמיס, חבר מועצת העיר חיפה מסיעת "בלד", שביקר באוהל המחאה. לפני שבוע, כאשר נפוצה בשכונה שמועת שווא על כך שהריסת המרפסות החלה, התרוקן תוך דקות בית הספר היסודי ועשרות ילדים ומבוגרים גדשו את הרחוב. אם ההריסה תצא לפועל, אומרים בחליסה, היא לא תעבור בשקט.

חליסה היא השכונה החלשה והמוזנחת ביותר בחיפה. 2,500 בני אדם מתגוררים בה - 70% ערבים, היתר יהודים ותיקים ומעט מאוד עולים. יש מסגד וכמה בתי כנסת, בית ספר יסודי ערבי ולחלק מהרחובות קוראים דווקא על שם גיבורי המחתרות.

משפחת אבו-שאמלה מתגוררת בעוני בקומה השלישית ברחוב רזיאל 4. האבא חאדר מובטל, האמא פטמה, בת 43, מטפלת בקשישים לפרנסתה והם מתגוררים עם עשרת ילדיהם בדירה בת שניים וחצי חדרים. שש הבנות - הגדולה בת 23, הקטנה בת שנה וחצי - ישנות בחדר אחד שבו רק שני מזרנים על הרצפה וקירותיו מתקלפים. ארבעת הבנים ישנים בחדר השני. בפינה המשמשת סלון ישנים על הרצפה זוג ההורים. מעל המזרן שלהם תלויה תמונה גדולה עם מסגרת מוזהבת, ניגוד בולט לאפור המדכא של שאר הדירה - הבת הגדולה מאופרת ושערה צבוע בצבעי בלונד באחת מתחרויות היופי של המגזר הערבי. הפרשנות ברורה, זאת התקווה היחידה להימלט מכאן יום אחד, אולי עם בעל עשיר. "לא טוב לי בחיים", מודה פטמה, "אבל אני שמחה שהצלחתי לשמור את כל הילדים מחוץ לפשע וסמים".

מחלון המטבח נשקף נוף השכונה - שיכונים מדכדכים, ילדים משחקים כדורגל בכביש, פיסת אספלט ושרידי עמוד כדורסל שמסמלים איפה היה בעבר גן משחקים זעיר שהוזנח ונהרס. מהחלון הזה נראית גאוות פרנסי העיר על דו-קיום יהודי-ערבי תלושה מאוד. ובכל זאת, באופן מפתיע הדו-קיום מתקיים, בניגוד להיגיון ולסיסמאות, באוהל המחאה שהוקם בשבוע שעבר למרגלות הבניין.

חוץ מהמחאה על כוונת העירייה להרוס את המרפסות הלא חוקיות שבנו משפחת אבו-שאמלה והשכנים ברחוב רזיאל לדירותיהם העלובות, מוחים התושבים גם נגד כוונת העירייה לכפות על השכונה תוכנית בניין עיר חדשה, שתגדיל לטענתם את הצפיפות, תרחיב כבישים על חשבון החצרות הצרות, אבל לא תוסיף שטחים ירוקים וגני משחקים שיאפשרו לילדים לשחק מחוץ לכביש.

בתחילת השבוע, לפני בוא הגשם, הפך אוהל המחאה למשך כמה שעות למקום קסום עבור דיירי השכונה, שאינם רגילים לתשומת לב ופעולות תרבות. האוהל משך אליו את מיטב הכשרונות במגזר הערבי להופעת הזדהות. השחקן סאלים דאו עשה הפעלות לילדים, להקת זילזאל מעכו נתנה הופעת ראפ, הסטנדאפיסט שמאס נחאס והזמר רביע חורי הופיעו, והשחקן והבמאי ג'וליאנו מר הקרין את סרטו "הילדים של ארנה".

באוהל מתחלפים במשמרות תושבים מהשכונה. אתמול ישבו שם עשרה - שבעה ערבים ושלושה יהודים. הזוג אבו-שאמלה, כמה שכנים, יואב ואיריס בר ושכן נוסף מרזיאל 6, אבי ענבה. הזוג בר מתגורר בחליסה 22 שנה. הם הפעילים היהודים היחידים בתנועה הערבית "בני הכפר", המשמשת מטרה קבועה לחקירות משטרה ושב"כ, ומכירים את מיטב ההיצע של תאי המעצר בתחנות המשטרה בצפון, בעיקר אחרי הפגנות גדולות. בר, איש מחשבים, הוא חבר ועד השכונה. הוא מדבר עברית במבטא אשכנזי רך וערבית במבטא ערבי "חיפאי". בר אומר שבאוהל המחאה אפשר לראות איך שני המעגלים - המחאה על תוכנית הבינוי החדשה לחליסה וההריסה המתוכננת ברזיאל 4 - משתלבים.

הבית ברחוב רזיאל

4 הבית ברחוב רזיאל 4 נבנה בשלהי המנדט הבריטי, בשנת 1946. לרחוב עוד קראו אז רחוב "אבו באקר" והבעלים של הבית היה ערבי. בשרטוט הבריטי מופיעות מרפסות נאות סביב הבניין. הבעלים נעלמו ב-1948 והבית, כמו אלפי בתים אחרים של ערבים, הפך לנכס של נפקדים ועבר לרשות מדינת ישראל. הרישום בטאבו אינו ברור - קבלן יהודי טוען שבשנות ה-60 אביו קנה את החלקה עליה עומד הבית; הדיירים טוענים שהם משלמים דמי שכירות מוגנת למינהל מקרקעי ישראל. כך או כך, בני משפחת אבו-שאמלה כבר גרים במקום 27 שנים.

ב-1991 הודיעה העירייה לדיירים שהמרפסות המקוריות מסוכנות ויש לשפצן. הדיירים הרסו את המרפסות ובנו אותן מחדש. מבט במרפסות המחודשות מעלה שבבנייה מחדש נעשה ניסיון להרוויח כמה עשרות סנטימטרים יותר מהגודל של המרפסות המקוריות. פטמה אבו-שאמלה מסבירה את התוספת הלא חוקית של אותם עשרות סנטימטרים ברצון לתת לילדים מקום להתאוורר מהדירה המחניקה, בלי לרדת לרחוב.

העירייה עטה על הדיירים כמוצאת שלל רב - למרפסות הוצא צו הריסה מיידי. העירייה כלל לא התייחסה לגודל המרפסות המשופצות; היא נצמדה לטענה כי אחרי הריסת המרפסות המסוכנות, המשפחות היו חייבות לבקש אישורי בנייה מסודרים לפני שבנו אותן מחדש. בעייריה טוענים עוד שהדיירים בנו בלי לבקש אישור מהבעלים. מצד שני, העירייה לא מסבירה מדוע מלכתחילה לא דרשה מהבעלים, אלא דווקא מהדיירים, להרוס את המרפסות המסוכנות.

בחליסה טוענים שצווי ההריסה הוצאו כדי ליצור לחץ על התושבים להסכים לתוכנית בניין העיר החדשה של השכונה. תכנית בניין העיר, שהוגשה בזמן שעמרם מצנע כיהן כראש העיר, נדחתה על ידי ועדת הבנייה המחוזית, הוחזרה לעירייה, ונמצאת כעת בעדכון סופי לפני הגשה נוספת. התוכנית מתקופת מצנע קבעה שיש להרחיב את רחובות חליסה תוך "גילוח" חצרות ובמקומות מסוימים גם מבנים. בחליסה טוענים שצווי ההריסה למרפסות ברזיאל מצביעים על כוונה של העירייה לבצע תוכנית "חישוף" בכל השכונה.

בעיריית חיפה טוענים מנגד שאין שום קשר בין תוכנית הבניין לכלל השכונה ובין הדרישה להריסת המרפסות ברחוב רזיאל, וכי התוכנית החדשה שראש העיר הנוכחי, יונה יהב, מקדם לא תכלול הרס חצרות ובתים וכן תכלול שטחים ירוקים לטובת התושבים. "צר לנו על המאבק הבלתי אחראי, אותו מובילים נציגי ציבור בעבור רווח פוליטי זמני", אמרו בעירייה.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©