בבית המשפט המחוזי

בתל-אביב – יפו

בעניין: טלי פחימה

ע"י ב"כ עו"ד סמדר בן-נתן

מרח' הסוללים 3, תל אביב

טל: 03-5619666, פקס: 03-5618818

העותרת

- נ ג ד –

1. שירות בתי הסוהר

2. נציב שירות בתי הסוהר, רב גונדר יעקב גנות

3. דובר שירות בתי הסוהר, מר עופר לפלר

כולם ע"י פרקליטות מחוז מרכז

המשיבים

עתירת-אסיר

זוהי עתירה המופנית אל המשיבים להורות להם ליתן טעם כדלקמן:

א. מדוע לא ימנעו ממסירת מידע ומפרסום מידע אישי אודות העותרת בכלי התקשורת, ללא הסכמתה.

ב. מדוע לא יערכו חקירה וינקטו צעדים משמעתיים כנגד האחראים למסירת מידע אישי ותגובות פוגעניות אודות העותרת לכלי התקשורת.

ואלו נימוקי העתירה:

1. העותרת עצורה עד תום ההליכים בבית הכלא נווה-תרצה (להלן- "בית הכלא") ומוגדרת כעצורה ביטחונית. בטרם הגשת כתב אישום כנגדה הייתה העותרת עצורה במעצר מנהלי בבית הכלא, במשך שלושה חודשים בין התאריכים 5.9.04 – 4.12.04.

2. במהלך מעצרה של העותרת בבית הכלא, פורסמו בארבעה מקרים לפחות בכלי התקשורת ידיעות ותגובות אודות מעשיה ודבריה, לכאורה, של העותרת בבית הכלא, אשר נמסרו לכלי התקשורת ע"י המשיבים, מי מהם או מי מטעמם.

3. ביום 20.9.04 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה תחת הכותרת: "פחימה לסוהרים: "איטבח אל יהוד". הידיעה מתבססת רובה ככולה על ציטוטים מאת המשיבים של אמירות שנאמרו לכאורה על ידי העותרת בעת שהותה במעצר.

לפי תוכן הידיעה אשר נמסרה לפרסום ע"י המשיבים, העותרת אמרה לסוהרות בית הכלא את האמירה: "איטבח אל יהוד", ולמפקדת הכלא, סגן גונדר לאה קליינר, את האמירה: "שהמשפחה שלך תסבול כמו שאני סובלת ושגם אתם תתאבלו כמו שמתאבלים על השייח' מחמוד אבו חליפה".

בתגובה לדברי ב"כ העותרת שהובאו כתגובה בכתבה, צוטטו הדברים הבאים מפי המשיב:

"דבריה של עורכת הדין אינם ראויים לכל תגובה או התייחסות... מיומה הראשון בכלא דאגה הגברת פחימה לעבור על כל עבירות המשמעת האפשריות. לא קציני וסוהרי השב"ס הורחקו מהחברה בצו מנהלי מחשש לפגיעה בביטחון המדינה".

מצ"ב העתק הידיעה מיום 20.9.04, המהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח א'.

4. ביום 23.1.05, יום בו התקיים דיון במעצרה עד תום ההליכים של העותרת, פורסמה ידיעה באתר החדשות "ynet" לפיה העותרת סירבה לעריכת חיפוש על גופה בטרם יציאה לבית המשפט, והסכימה לבסוף לעריכת החיפוש רק לאחר שאוימה בענישה בצינוק. המשיב צוטט כאומר כי "זוהי פרובוקציה נוספת של פחימה" וכן נמסר מטעמו: "לאחר שהבהרנו לה מה יהיה אם תמשיך בפרובוקציות היא עשתה חושבים, הסכימה לעבור את החיפוש ואז הוסעה לבית המשפט".

מצ"ב העתק הידיעה מיום 10.2.05, המהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח ב'.

5. ביום 26.1.05 בעיתון "ידיעות אחרונות", פורסמה ידיעה נוספת העוסקת בעותרת, המתבססת על מידע מאת המשיבים. על פי תוכן הידיעה, בתגובה לסירוב סוהר להצית לה סיגריה, החלה העותרת "להשתולל ולצעוק" ואמרה לסוהר: "יא זבל, יא זבל", ו- "אני ארצח אותך". כמו כן נמסר כי העותרת "השתוללה וקיללה משום שסירבה שסוהרת מסוימת תבצע על גופה חיפוש שגרתי". באותו יום, בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון, טען ב"כ המדינה כי העותרת היא "אשה חסרת מעצורים", ואף דברים אלו צוטטו בידיעה.

מצ"ב העתק הידיעה מיום 26.1.05, המהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח ג'.

6. ביום 10.2.05 בעיתון "הארץ", פורסמה ידיעה העוסקת בתנאי המעצר של העותרת בבית הכלא, ובין היתר הובאו תלונות העותרת על איכותו הירודה של המזון אשר מוגש לה. בתגובה לטענותיה של העותרת בדבר איכות המזון, צוטט המשיב "גורם בכיר בשירות" כמי שבחר להביע את תגובתו במילים הבאות: "מהדברים האלה אפשר להבין שעד שנעצרה היא הייתה רגילה רק למאכלי גורמה".

מצ"ב העתק הידיעה מיום 10.2.05, המהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח ד'.

7. ביום 20.9.04 פנתה הח"מ בשם העותרת למשיב 2 נציב שב"ס ומפקדת בית הכלא, בעקבות הפרסום בעיתון "ידיעות אחרונות" המסומנת נספח א'. במכתב נטען כי הפרסום מהווה פגיעה בפרטיות וניצול סמכות למטרות זרות, כמו גם השחרת שמה של העותרת במכוון. המשיבים נדרשו לפתוח בבדיקה בדבר זהות המדליפ/ה לעיתון, לנקוט בצעדים משמעתיים בגין ההדלפה, ולנקוט בצעדים על מנת שמקרים אלו לא ישנו.

מצ"ב מכתב הח"מ מיום 20.9.04 המהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח ה'.

8. ביום 27.10.04 התקבלה תשובה למכתב הנ"ל מאת היועמ"ש לשב"ס. לעניין הפרסום בעיתון נכתב כי "מרשתך מודעת לכך כי היא מהווה מוקד להתעניינות גורמי התקשורת בקנה מידה כל ל ארצי והיה עליה לצפות שהתנהגותה עלולה לקבל פרסום, שלא ניתן למנעו בשל עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, על כן אין לה להלין, אלא על עצמה בלבד, בנוגע לחשיפה התקשורתית שקיבלה בגין התנהגותה בבית הסוהר".

מצ"ב מכתב תשובה מאת יועמ"ש שב"ס מהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח ו'.

9. המשיב 2, נציב שב"ס, ביקר את העותרת במסגרת ביקור בבית הכלא. העותרת העלתה בפניו את נושא הפרסום בעיתון, ונציב שב"ס השיב לה כי הפרסום בוצע מטעם שב"ס ולא היה יוזמה פרטית של סוהר זה או אחר. כמו כן אמר נציב שב"ס לעותרת כי "עכשיו הכל איתך בסדר אז אין צורך בפרסומים". דברי נציב שב"ס מבהירים כי הפרסומים אודות העותרת נעשים מטעם שב"ס באופן רשמי ופורמלי ונתפסים על ידו כחלק מביצוע תפקידו, ומשמשים לתפיסתו ככלי כנגד העותרת.

10. ביום 6.3.2005 פנתה האגודה לזכויות האזרח בישראל, אל היועץ המשפטי לממשלה, בתלונה על שימוש לרעה באתר האינטרנט של שב"ס ופגיעות חוזרות בפרטיותם של אסירים. הפניה מעלה מספר מקרים, בהם המקרה של העותרת, אשר בהם עשה המשיב שימוש פוגעני על ידי פרסום מידע אישי וידיעות משמיצות ומשפילות כלפי אסירים המצויים במשמורתו. האגודה לזכויות האזרח ביקשה במכתב כי היועמ"ש ינחה את המשיב בדבר חובתו הבסיסית לשמור על סודיות המידע האישי המגיע אליו תוך כדי מילוי תפקידו ועל פרטיותם וכבודם של אסירים המחוזקים במשמורתו. למכתב זה טרם נתקבלה תגובה.

המכתב מאת עו"ד לילה מרגלית, על נספחיו, מהווה חלק בלתי נפרד מן העתירה ומסומן כנספח ז'.

טענות משפטיות

11. שירות בתי הסוהר הינו רשות ציבורית הפועלת על פי דין. על פי סעיף 76 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971:

"שירות בתי הסוהר (להלן - השירות) יעסוק בניהול בתי הסוהר, בהבטחת אסירים ובכל הכרוך בכך."

בהוראות שירות בתי הסוהר, סעיף 5.05 (עקרונות בהחזקת אסירים) נקבע:

"1) תכלית המאסר היא ענישה ולא נקמה או השפלה.

2) עונש המאסר שולל מהאסיר את חירותו אך לא את כבודו כאדם".

תפקידו של שירות בתי הסוהר מוגבל אם כן, על פי הסמכות שניתנה לו בחוק, לניהול בתי הסוהר והבטחת האסירים. השירות הינו הרשות המבצעת הלכה למעשה את החזקת האסירים בבתי הסוהר על פי העונשים הנגזרים עליהם ו/או ההחלטות על מעצרם הניתנות בבתי המשפט. השירות אינו רשות שופטת או מענישה, השיפוט והעונש כולו נתון בידי בית המשט ותפקידו של השירות מצטמצם להחזקת האסירים בבתי הכלא, הבטחת ביצוע העונש ושמירה על תנאי המאסר. על השירות לעשות שימוש בסמכויותיו אך ורק לצורך מטרות אלו.

12. אגב מילוי תפקידו של שב"ס, מטבע הדברים מגיעים אל סגל בתי הכלא פרטים אישיים רבים על האסירים הנתונים במשמורתם. אופי הכליאה הוא כזה שהאסירים נתונים בפיקוח הדוק ביותר, נמצאים במגע ובחיכוך מתמיד עם הסוהרים, ונהנים ממידה מוגבלת ביותר של פרטיות. התנהגותם, דבריהם, מעשיהם היומיומיים, אשר בדרך כלל הינם עניינו האישי של כל אדם, מגיעים לידיעת אנשי סגל שב"ס. האסירים למעשה לא נהנים כלל מקיומה של "רשות יחיד" וכל חייהם מתנהלים ב"רשות הרבים" של בית הכלא.

13. אופי זה של המעצר והמאסר מחייבים כי שב"ס ישמור על סודיות המידע האישי אשר מגיע אליו אגב הכליאה. מטרת הכליאה אינה חשיפת חייהם האישיים של האסירים בפני הסוהרים. זוהי תוצאה אגבית של הכליאה אשר מטרתה הרחקת האסירים מן החברה והענשתם בשלילת חירותם. המידע האישי המגיע את הסוהרים אגב הכליאה הוא על כן "תופעת לוואי" של הכליאה, הוא לא נמסר לסוהרים על מנת שיעשו בו שימוש חיצוני כלשהו. מכל מקום, על מנת לשמור על כבוד האדם והפרטיות של האסירים, מחויבים הסוהרים וסגל שב"ס בכלל בשמירת סודיות של מידע זה.

14. כמו כן ברור כי אין ולא צריכה להיות לשב"ס כל עמדה בקשר לאסיר המוחזק על ידו – על אופיו, מעשיו וטיבו. שב"ס הינו סוכן המדינה על מנת לבצע את עונשי המאסר אשר נגזרו על ידי בתי המשפט, שלהן ולהם בלבד ניתנה סמכות השיפוט וההערכה של מעשי הנאשמים. מטבע הדברים אסירים מגיעים לשב"ס לאחר שנשפטו על עבירות, שב"ס אינו אמור להמשיך במלאכת ההאשמה וההוקעה, אלא לבצע את העונש כלפי כל אסיר על פי המידה שנקצבה על ידי בתי המשפט ולהתייחס לכל אסיר באופן נייטרלי, מקצועי ונטול פניות. חמור מכך, בעניינה של העותרת ושל עצורים רבים נוספים, המעצר מתבצע טרם הוכחה אשמתם, ולפיכך ברור שאל לשב"ס לנקוט כל עמדה ביחס לאישומים שטרם הוכחו.

15. לפרסומים אודות העותרת אשר פורטו לעיל, אין כל קשר למטרות הלגיטימיות ולסמכויות שניתנו כדין לשב"ס. מדובר בפרסומים זולים וצהובים, אודות התנהגותה האישית של העותרת ודבריה (לכאורה) בתוך כתלי בית הכלא, אשר באים להשמיצה, להשחיר את שמה וליצור לה תדמית שלילית בציבור. אין בכוונתנו במסגרת עתירה זו לבדוק את נכונות הדברים שפורסמו. מובן כי חלק ניכר מפרסומי שב"ס לכל הפחות אינם נכונים ואינם מדויקים, וודאי שאין לעותרת כל אפשרות להגיב עליהם באמצעי התקשורת או למסור את גרסתה לאירועים. אך זוהי אינה השאלה העומדת לדיון במסגרת עתירה זו. גם אילו היו הדברים נכונים, הרי שפרסומים על ידי שב"ס מהווה חריגה מסמכות, פגיעה בכבוד האדם ובזכות העותרת לפרטיות, ופעולה בניגוד לחוק ולנוהלי שב"ס.

16. לגבי חלק מן הפרסומים אף לא עולה כלל שאלת נכונותם כיוון שמדובר בהשמצות זולות ונמוכות גרידא, תיאורים כגון "משתוללת" ודומיהם, או תגובת דובר שב"ס לפיה "מהדברים האלה אפשר להבין שעד ש[העותרת] נעצרה היא הייתה רגילה רק למאכלי גורמה", תגובה משפילה ומבזה הרומזת (וכלל לא ברור על איזה בסיס) כי העותרת ניזונה מאוכל ברמה ירודה גם בחייה הפרטיים.

17. כאמור פרסומים אלו הם פרסומים מגמתיים ומכוונים על מנת להשחיר את שמה של העותרת ולפגוע בתדמיתה הציבורית. זאת ועוד, הפרסומים נעשים במכוון על מנת לחזק את טענות המדינה כנגד העותרת בהליכים המשפטיים, ודוגמה בוטה לכך ניתן למצוא בפרסום מיום 26.1.05 (נספח ג'), כאשר בה בעת שהמדינה טוענת כי העותרת היא "אשה חסרת מעצורים" מחרה מחזיק אחריה המשיב כשהוא מפרסם, ללא כל בסיס, כי העותרת "משתוללת וצועקת". כל שאר הפרסומים אף הם נועדו לשרת את המטרה של יצירת דימוי מסוכן ושלילי לעותרת, דימוי התואם את טענות המדינה כלפיה במסגרת ההליכים נגדה.

18. דומה כי המשיב פועל מתוך תפיסה לפיה תפקידו של שירות בתי הסוהר להעניש את העותרת או לכל הפחות להתנקם בה, בתגובה למעשים הנטענים כנגדה בבתי המשפט. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בתגובתו של המשיב מס' 3, דובר שב"ס, מיום 20.9.04 (במסגרת הכתבה נספח א'), אשר צוטט כאומר: " לא קציני וסוהרי השב"ס הורחקו מהחברה בצו מנהלי מחשש לפגיעה בביטחון המדינה". תגובה זו מבטאת את העמדה לפיה העותרת הינה מסוכנת והורחקה מהחברה מחשש לפגיעה בביטחון המדינה, ועובדה זו משמשת חיזוק לכך שגם בהתנהגותה כלפי הסוהרים, היא זו המסכנת אותם ופועלת תוך הפרת החוק. בכך משמש המשיב כלי שרת במסגרת ההליכים המתנהלים כנגד העותרת, ונוהג באופן זר ופסול ביחס למטרותיו ולסמכויותיו.

19. לפיכך, הפרסומים היזומים על ידי המשיבים, כפי שהובאו בעתירה זו לגבי העותרת, ובמקרים רבים אחרים, נעשו למטרות זרות לחלוטין למטרות השירות, ולכן נעשו בחריגה מסמכות, תוך פגיעה בכבודה ובפרטיותה, באופן פסול ובניגוד לכל דין. מסירת המידע לאמצעי התקשורת על ידי המשיב נובעת מהתנכלות אישית לעותרת, מתוך הנחה שהיא הורשעה בדין, תוך התייחסות לשיקולים שאינם רלוונטיים לתפקידו של המשיב, ועל כן פסולה ומנוגדת לכל דין.

20. מושכלות יסוד אלו בדבר סמכויותיו ותפקידיו של שב"ס, אשר לא נמסרו לו לשם השחרת שמם ופגיעה בפרטיותם של אסירים בכלי התקשורת, עוגנו אף בפקודות נציבות בתי הסוהר. עניין זה הוסדר בפקודת נציבות בתי הסוהר מספר 01.15.00 (מסירת מידע לגורמים פרטיים ולגופים ציבוריים) (להלן- "הפקודה").

21. סעיף 1א לפקודה מפרט את מטרתה, והיא הסדרת הכללים לפיהם יש לנהוג בנושא מסירת מידע לגופים חיצוניים לשב"ס, פרטיים וציבוריים, בין היתר, בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן- "חוק הגנת הפרטיות") ולחוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 (להלן- "חוק חופש המידע").

22. סעיף 4 לפקודה מסדיר מסירת מידע לגופים פרטיים, וזאת אך ורק בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק חופש המידע, והמשיב יטפל בבקשה בהתאם לפרוצדורה הקבועה בו.

23. לפי סעיף 4 ס"ק ג', בקשת מידע אודות צד שלישי (כלומר, שאינו מבקש המידע ואינו מי שאליו הופנתה הבקשה), חייב המשיב לפנות וליידע אותו צד על הבקשה, ולאפשר לו להתנגד למסירת המידע:

"בקשת מידע אודות צד שלישי מחייבת הודעה לאותו צד ומתן אפשרות התנגדות".

24. סעיף 4 ס"ק ד', אימץ את הוראות חוק הגנת הפרטיות, שיפורטו להלן, באשר למידע אודות אדם – סוהר או אסיר, והוא קובע כי שב"ס לא ימסור מידע אודות אדם אלא אם יתקיים אחד מהתנאים הבאים:

"1) המידע פורסם בעבר לרבים או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין.

2) האדם אשר אליו מתייחס המידע נתן הסכמתו למסירת המידע".

25. בעניינינו, המשיב לא פעל על פי הפקודה, ועל כן גם מטעם זה הייתה פעולתו שלא בסמכות כדין.

26. בנוסף לפרוצדורה, הפקודה קובעת עילות לסירוב מסירת מידע לגוף פרטי, גם אם הוגשה בקשה למסירת מידע כדין. העילות לסירוב מוסדרות בסעיף 4 ס"ק ה' כדלקמן:

2) "הממונה לא ימסור מידע שהוא אחד מאלה:

...

ג) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן- "חוק הגנת הפרטיות"), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין..."

27. לפי האמור, גם לו היה המשיב פועל בהתאם לפרוצדורה הקבועה בפקודה, היה עליו לסרב למסור את המידע עקב אי הסכמת העותרת למסירתו, ובשל פגיעה בפרטיות העותרת לפי חוק הגנת הפרטיות.

28. בעניינינו, פעולת המשיב חמורה עוד יותר ומשקפת נטיות אישיות בכל הנוגע לעותרת, לאור העובדה שמסר לאמצעי התקשורת מידע מיוזמתו, ללא בקשת העיתונים לפי הפקודה. התנהגות המשיב פוגענית עוד יותר, לאור העובדה שלעותרת כאסירה אין כל אפשרות להגיב בעצמה או להכחיש את הפרסומים אודותיה.

29. חמור ביותר כי היועץ המשפטי של שב"ס, האמור להיות אמון על הוראות החוק והפקודות הנציבות, טען במענה לפניית הח"מ, כי "לא ניתן למנוע את מסירת המידע בשל עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת". סקירת הוראות החוק והפקודות שלעיל מראה כי עקרונות חופש הביטוי ו"זכות הציבור לדעת", אינם חלים כלשונם על רשות ציבורית החייבת בפעולה על פי הוראות החוק, במוסרה מידע אישי אודות אדם זה או אחר לגופים פרטיים, והוטלו בחוק מגבלות רבות הבאות לשמור על פרטיותם של הנתונים, שלא בטובתם, למרות שב"ס.

30. מובן כי נתונים ענייניים הקשורים למילוי תפקידיו של שב"ס, כגון מספר האסירים והעצירים, תנאי מעצר ומאסר, חלוקתם בין בתי הכלא, נתונים סטטיסטיים שונים, כולם בעלי עניין ראשון במעלה ועליהם להיחשף לציבור בדרכים המקובלות, הראויות והמוסדרות בחוק. ואולם התנהגותה של עצירה כזו או אחרת, דבריה, היותה מורגלת או לא מורגלת ל"מאכלי גורמה" אינם מעניינו של שב"ס וודאי שאינן מעניינו של הציבור.

פגיעה בפרטיות ובכבוד

31. כאמור, המשיב הוא רשות ציבורית ולא אדם פרטי. ככזה, חלות עליו חובות מתחום המשפט הציבורי. בניגוד לאדם פרטי, החופשי למסור לכל אדם או גורם כל מידע שבו יחפוץ, אם זה אינו עומד בניגוד לחוק (חוק הגנת הפרטיות, חוק איסור לשון הרע, וכל דין אחר), הרי שרשות מנהלית נדרשת להסמכה מפורשת בחוק או על פיו, לביצוע כל פעולה, ובעיקר כזו הפוגעת בזכותו של אדם.

32. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע בסעיף 2 את ההגנה על הכבוד:

"אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם."

ובסעיף 7 את הגנת הפרטיות:

"כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו."

על פי סעיף 11:

"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה."

33. נקבע כבר בפסיקת בית המשפט העליון כי זכויות היסוד של אסירים ועצירים נשמרות גם בין כתלי בית הכלא, ר' עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136:

"הלכה מושרשת היא עמנו, כי זכויות היסוד של האדם "שורדות" גם בין חומות בית הסוהר ונתונות לאסיר (וכן לעציר) אף בתוך תא כלאו. יוצאות מכלל זה הן אך זכותו של האסיר לחופש התנועה, ששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו, וכן מיגבלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות...

עלינו לזכור ולהזכיר, שכבוד האדם של אסיר הוא כבודו של כל אדם. המאסר פוגע בחירותו של האסיר, אך אסור שיפגע בכבוד האדם שלו. זכות יסוד היא לאסיר שכבודו לא ייפגע ועל כל רשויות השלטון מוטלת חובה לכבד זכות זו וכן להגן עליה מפני פגיעה. "

34. ולעניין הזכות לפרטיות נקבע:

"פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו...זכות זו מהווה את אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל, היא אחת החירויות המייצבות את אופיו של המשטר בישראל, משטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו".

(ע"פ 2963/98 ,5026/97 ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל תק-על 99(2), 1149).

35. בשים לב לזכויות היסוד של האסירים והעצירים, ובראשן זכום לכבוד ולפרטיות, מחויבת הרשות שלא למסור כל מידע אישי אודותם לכל גורם שהוא, למעט לצרכים פנימיים וענייניים של מילוי תפקידיה. אין בנמצא כל סמכות חוקית המקנה למשיב סמכות למסור מידע פרטי אודות אסירים ועצירים לכלי התקשורת או לציבור, ואין בנמצא כל הוראת חוק מסמיכה המתיישבת עם פעולה כזו.

36. היפוכו של דבר: החוק אסור על רשות ציבורית למסור מידע בהעדר סמכות כדין או הסכמת האדם שהמידע מתייחס אליו. חוק הגנת הפרטיות, בפרק ד', עוסק במסירת מידע על ידי גופים ציבוריים. סעיף 23ב לחוק קובע כי:

"מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה"

סעיף 23א מבהיר מה הכוונה ב"מידע":

"הוראות פרק זה יחולו על ידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע."

סעיף 23ג קובע סייגים לאיסור באשר להעברת מידע בין גופים ציבוריים בלבד, ולא קיימים סייגים המתירים מסירת מידע לגופים פרטיים.

37. אם כן, הבחין חוק הגנת הפרטיות בין בני אדם או גופים פרטיים לבין גופים ציבוריים, אשר עליהם נאסר כליל למסור כל מידע או ידיעות על עניינו הפרטיים של אדם, למעט בסייגים אשר אינם חלים בענייננו. למען הזהירות בלבד ייטען כי מסירת הידיעות אודות העותרת מהוות פגיעה בפרטיות אף על פי סעיפים 1,2 לחוק הגנת הפרטיות, מאחר והוא מהווה "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסר", אולם אין כל צורך להזדקק לסעיפים אלו מאחר והמשיב הנו גוף ציבורי כמשמעותו בחוק.

38. העותרת מודעת להיותה במרכזה של התעניינות ציבורית, עקב נסיבות מעצרה ופרטי כתב האישום שהוגש נגדה. דווקא לאור נסיבות אלו, מתבקשת במיוחד הגנה על פרטיותה של העותרת מפני הדלפת מידע אודותיה לתקשורת, הנעשית באצטלת "זכות הציבור לדעת" ו"חופש הביטוי", שאין בהם ולא כלום מלבד רכילאות ומציצנות לשמה, וחמור מכך, ניסיון להכפישה, להשחיר את שמה, ולתרום למסע השיסוי המתנהל כנגדה בתקשורת.

39. ניסיוננו מלמד אותנו כי אין המשיב פונה אל אמצעי התקשורת חדשות לבקרים ומדווח על חילופי דברים יומיומיים שבין העצורים שבמשמורתו ובין עובדיו. לעומת זאת, במקרים מסוימים, נוטה המשיב שלא להחשיב את זכויותיהם של עצורים או אסירים אשר ההתעניינות הציבורית בהם גדולה במיוחד, כנראה מתוך הנחה מוטעית לפיה הוא רשאי להשתתף ב"חגיגה" התקשורתית. אין לבלבל בין "התעניינות" ציבורית אשר אינה מאפשרת למשיב לספק מידע על העותרת, לבין "עניין לציבור", שהינו לגיטימי.

40. אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את העתירה ולאסור על המשיב פרסומו של כל מידע אישי אודות העותרת, שלא בהסכמתה, וכן להורות לו לחקור ולנקוט בצעדים משמעתיים כנגד האחראים לפרסומים אודות העותרת שפורטו בעתירה זו. כמו כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות העותרת בגין עתירה זו ושכ"ט עו"ד.

_____________

סמדר בן-נתן, עו"ד

ב"כ העותרת

עתירה פרסומים