w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 05:38 31/03/2005

הפלשתינאים ישנים גם ביום


"הישראלים לא ישנים בלילה, ואנחנו, הפלשתינאים, ישנים גם ביום" - כך אמר באחרונה פלשתינאי תושב מזרח ירושלים. הוא התייחס להכנעה שבה הציבור הפלשתיני בכללו, ובראש ובראשונה הנהגתו, מקבל את התקדמות התוכנית הישראלית לנתק את מזרח ירושלים ותושביה מיתר חלקי הגדה.

אמירתו היא יותר מאשר הבעת צער מהול בכעס, והיא חורגת מהמצב הפלשתיני-הישראלי. היא מבליעה השקפה, שאף ציבור מדוכא אינו סתם אוסף פסיווי של קורבנות; שביכולתו לפעול ולחולל שינוי לטובתו, ושלא כל תוכנית נישול נידונה מראש להצלחה. זו אולי השקפה אופטימית-הומנית, אבל היא זקוקה לתומכים.

לפני כחודשיים הזדעזעו ישראלים ופלשתינאים לקרוא את הידיעה, שלפיה מיולי 2005, כשתושלם בניית חומת ההפרדה באזור קלנדיה, תושבי מזרח ירושלים יחויבו לבקש אישורים כדי להיכנס לרמאללה. אחרי הזעזוע הראשון היו ישראלים שהחלו לפקפק בנכונות המידע. פלשתינאים, מבוהלים כמובן, נשמעו אף הם אומרים שבינתיים אלו רק שמועות. עובדה: לפני כחודשיים חיילים אמנם מנעו מתושבי מזרח ירושלים להיכנס במכוניותיהם לרמאללה במחסום קלנדיה, בהסתמך על צו אלוף האוסר על כניסת ישראלים לשטחי הרשות, אלא שהתופעה נפסקה.

אבל הנה: ממחסום בצד הדרומי של ירושלים, בין אבו דיס לוואדי נאר - הדרך היחידה המקשרת לפלשתינאים את צפון הגדה עם דרומה - מגיעים איתותים מדאיגים חדשים: תושבי מזרח ירושלים ש"נלכדים" כשהם יוצאים מאזור בית לחם דרך אותו מחסום, מקבלים זימון למשטרה כדי להיחקר על הפרת צו האלוף. זה עדיין טפטוף. יש פער גדול בין העובדה ששוטרי מג"ב במחסום עיכבו תושבי מזרח ירושלים לבין ההצהרה הרשמית של דובר מחוז ש"י במשטרה, שלפיה צו האלוף לא נאכף עליהם אלא רק על אזרחי ישראל. רוב תושבי מזרח ירושלים מגיעים בינתיים לבית לחם מדרכים אחרות, ובלי אישורים.

הזעזוע מובן אך מכעיס. מובן, כי כל מי שיודע עד כמה מזרח ירושלים ותושביה קשורים לרמאללה (ולבית לחם, שאותה גזירה תחול גם על הנכנסים אליה) יכול לדמיין את עוצמת המכה שתונחת על הקהילות השלובות האלו. מכעיס, כי הוא מלמד על ההתעלמות מצעדים שישראל נוקטת במשך שנים, וסללו את הדרך לשלב עליון זה של ניתוק מזרח ירושלים ותושביה מיתר השטח שנכבש ב-1967. הרחבתה הבלתי פוסקת של מעלה אדומים - עם או בלי 3,000 יחידות הדיור החדשות - היא חלק בלתי נפרד מתוכנית זו.

הפקפוק הישראלי מקומם כי הוא חושף את עיוורונם של הישראלים לכל העובדות המצטברות של השנים האחרונות: לפי כל הצהרות הצבא, צו האלוף חל גם על פלשתינאים תושבי ירושלים, נושאי תעודות זהות כחולות. ביציאה משכם, למשל, הם נשאלים איפה "האישור". עוד מעט תושלם בניית חומת ההפרדה. אז, כשהמעבר מירושלים ליתר שטחי הגדה, בהם לשכונות סמוכות, יתאפשר רק דרך שערים ומסופים המתחזים למעברי גבול-בינלאומי - לביורוקרטיה של הכיבוש יהיה קל יותר לאכוף את האיסור המינהלי.

הפקפוק של הפלשתינאים מעציב ומתסכל כי הוא מפלט מפעולה. ודווקא הניסיון במזרח ירושלים מלמד, שפעולה מתואמת וסבלנית יכולה לעצור יישום של תוכניות נישול. שתי מערכות שהצליחו, יחסית, נוהלו בסוף שנות ה-90: נגד שלילת תושבותם של תושבי מזרח ירושלים ונגד הריסת בתים. המערכות היו דוגמה לפעולה משותפת - פלשתינית-ישראלית ובינלאומית. זה היה שילוב של פעולה עממית, משפטית, פוליטית-דיפלומטית ותקשורתית.

עם פרוץ האינתיפאדה חזרה עיריית ירושלים והזדרזה להרוס בתים שנבנו בלי אישורים, רק כי העיריות לדורותיהן הגבילו את הבנייה במזרח ירושלים. אחרי שמשרד הפנים נאלץ להחזיר את תושבותם של ירושלמים רבים הפגיעה בזכויות התושבות נמשכת בדרכים עוקפות שונות. ובכל זאת, יש ללמוד מדוע מערכות אלו הצליחו יחסית, בניגוד למערכות שנכשלות - נגד השתלטות יהודית על אדמות ובתים בשכונות פלשתיניות, נגד האפליה ללא-גבולות בין פלשתינאים ליהודים במזרח ירושלים. אין ספק, שאחד הגורמים להצלחה היחסית היה השיתוף הישראלי-הפלשתיני וחריגת המערכה מהצהרות וגינויים גרידא.

אחרי הפרסום הראשון התחילו להישמע קולות ישראליים חצי רשמיים, שאמרו, כי עניין האישורים לרמאללה אינו "סגור" עדיין. זהו איתות: יש סיכוי לבלום את הגזירה, אם הביורוקרטיה של הכיבוש תיתקל בהתנגדות של ממש. וכאן - הרבה יותר מאשר בהשמעת שירים ברדיו פלשתין ובגלי צה"ל - דרוש שיתוף ישראלי-פלשתיני.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
This page: www.taayush.org/20050331-hass.html