משפחת אל ווחואח לוד

w w w . h a a r e t z . c o . i l

_{עודכן ב- 13:29 13/04/2005}

משפחת אל ווחואח

לוד

_{מאת אבנר אברהמי רלי אברהמי}

משפחת אלווחואח, מימין לשמאל,
הדיה, אברהים, זאהר, חליל, יוסף, מחמד, נעים ובהא (על הברכיים). בקרוב יחרב ביתם (או שמא כבר חרב).

* משתתפים: נעים (40), זאהר (40), חליל (19), הדיה (16), יוסף (14), איברהים (10), מחמד (8), בהא (3).

* הבית: דו קומתי, צמוד קרקע, על מגרש חצי דונם, בתוך מתחם משפחתי, 7 בתים, ליד מסילת הרכבת. בעיקרון וילה על עמודים (140 מ"ר), למעשה מבנה לא מטויח, מגובב, שאוכלס בטרם הושלם. בחזית זית גדול וערוגת פול, מאחור תרנגולות, קצתן דוגרות בתוך פחי ביסקוויטים וסלי פלסטיק, באמצע ילדים רבים. בטרם ניכנס, נדלג על פני כמה תעלות מי קולחים המשקות שתילי ירקות ("חפרנו בור ספיגה").

* נעים פנימה: רצפת הבטון האפורה, נטולת הריצוף, נותנת את הטון. עולים בגרם מדרגות פצוע (שבהא הקטן כבר נפל ממנו פעמיים והגיע לחדר מיון) ועוברים את הסף. אנחנו בסלון. מדובר בחלל גדול עם ספה יחידה (עטופה בבד), כורסת קש, טלוויזיה צמודת תקרה (על זרוע ברקן), שטיח מחוק ותנור ברזל. החלון (ככל חלונות הבית) אטום בתריס מאולתר. באין שמשות קר בלילה. בסמוך ניצב מטבח עירום עם שני מקררים ("אחד מקולקל"), שולחן פורמייקה קטן, תנור אפייה וכיריים גז. על האש סיר מבעבע עם עוף "למקלובה" (תבשיל עוף עם אורז וירקות). באותה קומה נמצאים גם ארבעת חדרי השינה, כולם מבוטני מבע. איברהים ומחמד גרים באחד, חליל ויוסף בשני (עם מחשב), הדיה ובהא הקטן, בשלישי. גם להורים חדר משלהם, אם כי המיטה הזוגית שחוברה לה יחדיו עשויה משתי מיטות בגבהים שונים. בכל החדרים התכולה מפוזרת וריח של פורענות עומד באוויר.

* הפורענות: עיריית לוד עומדת להרוס את הבית, ביחד עם כל שבעת הבתים שבמתחם (ואולי בעצם זה כבר קרה).

* פרנסות ועיסוקים: נעים מכונאי משאיות כבדות ("בעיקר דאף"), עובד 23 שנים ב"תעבורה" (חברת הובלה גדולה) כאיש תיקוני דרך. נע בין הסמיטריילרים ב"רכב שירות" (פולקסוואגן טרנספורטר) מ-8 בבוקר עד 7 בערב, אלא אם כן צריך אותו והוא ממשיך לתוך הלילה. אל משרדי החברה (שבכניסה לרמלה) מגיע מדי בוקר ברכבו הפרטי, סובארו 86', לפעמים זאהר מקפיצה אותו. אוהב מאוד את עבודתו וגם את בונדי (אברהם לבנת) הבוס הגדול ("הלוואי לכולם היה בעל-בית כזה").

* עיסוקי זאהר: עקרת בית ("יש לי ילד בן 3"). כל הזמן מבשלת או מנקה, "וכשהילדים חוזרים, עושים שיעורים ועובר היום".

* והילדים: חליל סיים תיכון רמלה-לוד ("נשאר לי להשלים בגרות בערבית"), קיבל 96 במתמטיקה (5 יחידות), עובד כרגע בקונדיטוריה ("מאפיית אנגל") בתל אביב שעסוקה (מעל הראש) ב"עוגיות כשר-לפסח", נוסע-חוזר במוניות, לא חושב לנסוע למזרח. אם ישלים בגרות יילך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. הדיה תלמידת כיתה י"א (ברמלה-לוד), לומדת ל"בגרויות" ו"הכנה לפסיכומטרי", תרצה להמשיך ללמוד בסמינר, יוסף (יוסי) תלמיד כיתה ט' בחטיבת הביניים שבשכונת נווה ירק (הקרובה), איברהים ומחמד לומדים ב"אל-מנאר", בית ספר יסודי בעיר. בבוקר נוסעים עם אבא או אמא, בצהריים חוזרים ברגל ("20 דקות"). בהא נמצא בבית, נוגע בכל דבר (זאהר: "הוא ילד פעלולן"). בשנה הבאה אולי יילך לגן.

* היסטוריה: נעים יליד 65'. אביו עבד כגנן בעירייה ("נפטר לפני 8 שנים"), אמו עקרת בית. יש לו 5 אחים ו-4 אחיות. משפחתו, שמקורה בשבט אל-הוזייל הבדווי, מתגוררת בלוד משנת 50' לאחר שעברה מאזור באר שבע. יסודי למד ב"אל-מנאר" ואחר כך הלך לעבוד במכונאות. כנער התקבל למוסך בתל אביב ("שלף" ביד אליהו), למד שם את המקצוע ובשנת 82' עבר ל"תעבורה", מקום עבודתו הנוכחי.

* זאהר: ילידת לוד, 64', אחת מ-14 אחים ואחיות. אביה ("היום בבית, בגלל תאונת דרכים"), עבד כפועל במגרש גרוטאות ("אין לו פנסיה"), אמה עקרת בית. מספרת שמשפחתה מתגוררת בלוד לפחות שישה דורות וכל שכניה, שגרים בבתים שעומדים להריסה, הם קרובי משפחתה. למדה ב"אל-מנאר", המשיכה בתיכון "טימון" ("היום זה בשכונת חב"ד"), סיימה ללמוד (בהיותה 18) ונשארה בבית עד שנישאה לנעים.

* הפגישה: לא היתה. נעים וזאהר בני דודים, הכירו מילדות, גרו בשכנות, למדו באותו בית ספר. יום אחד בשנת 86', אבא שלה (איברהים), שהוא דוד של נעים, בא ואמר - "זכות קדימה לבן דוד ולא למישהו זר". העניינים התקדמו מהר ואחרי 8 חודשים היתה חתונה. באמצע לא זוכרים שנפגשו ובטח שלא ביחידות. "ידעתי שנעים בחור טוב", אומרת זאהר, מגלה שהיה אחד שביקש את ידה לפניו, אך היא דחתה את ההצעה.

* החתונה: 20 בספטמבר 86', בבית אל-ווחואח, שלושה ימים רצופים. הוא קנה לה טבעת זהב ברמלה, היא שכרה שמלת כלה ב"סלון דולפין" (גם ברמלה). התזמורת, נזכרים, באה מטייבה ("איזה 8 נגנים עם דרבוקות וכינורות"). לירח-דבש לא נסעו ("לא היתה אפשרות").

* חו"ל: "לא היינו אף פעם". זאהר מעיזה לחלום על אנטליה. פאריס? "אני אף פעם לא אגיע לשם".

* סדר יום: זאהר קמה ראשונה ("ב-6 ורבע"), מעירה את חליל הבכור ("הוא צריך לצאת ברבע לשבע") ואחריו את שאר הילדים. שותה תה ("שחור רגיל של ויסוצקי, לא צמחים") ומכינה ארוחת בוקר (פיתות, גבינה 9 אחוז, שוקו). לנעים מניחה לישון עד 7 בערך ("כי הוא הגיע מאוחר בלילה"). כשיקיץ תחכה לו כוס קפה ליד המיטה (נעים: "של עלית"). בשבע וחצי מתחיל הפיזור. זאהר ונעים חולקים תורנות הסעה.

* רישיון נהיגה: זאהר עשתה ב-96' אחרי טסט שמיני ("כי בדיוק נכנסתי להריון וכבר היו ילדים קטנים והפסקתי והמשכתי, בקיצור, לא היה לי ראש פנוי").

* צהריים: נעים מוצא משהו בדרך ("בגט עם טונה"), זאהר מגישה לילדים מג'דרה, עלי גפן ממולאים, קישואים ומלוחייה (עלים מבושלים במרק עוף). בערב יאכלו חומוס, או חביתה ("משהו חפיף"). קורנפלקס לא בתפריט.

* עוף: ירדו לפעם בשבוע ("בגלל המצב").

* סיוע במטבח: הדיה ("יש לי בת אחת והיא עוזרת לי"). הבנים פטורים.

* ביצים: הילדים לא אוהבים את מה שמטילות התרנגולות בחצר ("כי זה צהוב כהה"). לדברי זאהר הם מעדיפים ביצים מהמכולת.

* טלוויזיה: כמעט לא צופים, ואם כן אז ערוץ 2 ("עובדה", "כלבוטק", נסים משעל).

* כיבוי אורות: 9 וחצי ("בימים רגילים"). עכשיו ("בגלל המצב"), הילדים ערים עד 1 בלילה ("הם שומעים כל הזמן טרקטורים").

* חלומות: זאהר - "רק שהבית יישאר". נעים - "אם הבית ייהרס, כל החיים שלנו נהרסו. הלכו 23 שנים של עבודה".

* בית אחר: "פעם באנו לסגור חוזה, 62 אלף דולר, בגני אביב (שכונה יהודית). שמע אותנו המוכר, אחד בוכרי, מדברים ערבית, נבהל. אמר, יש לי התחייבות שערבים לא יבואו לגור".

* אלטרנטיווה: אין. "יש בלוד רק שתי שכונות לערבים. לא בנו יותר. בשכונה הערבית לא מפנים את הזבל ואנחנו לא רוצים לגור שם".

* הדרך החוקית: "לא יתנו לנו, כמה שנבקש. זה אדמה שלנו מ-1927, לא נפלנו מהשמים. הסבא של זאהר, סלים אל-ברע'ותי, שמת בשנת 79', הוריש את האדמה למשפחה. הגשנו תוכניות, הגשנו בקשות, אבל מהנדס אחד בעירייה אמר - אתה לא תקבל רישיון כי אתה ערבי. במלים האלה".

* כמעט הסדר: "ישבנו עם זכרונו לברכה מקסים לוי ואמר לנו - לא נהרוס, נזמין מהנדסים ונעשה פתרון, ופתאום נפטר לנו מקסים".

* קנס: משלמים עד בוא הטרקטורים 3,300 שקל בחודש ("לקחנו הלוואה מהמשפחה").

* מינוס: "הכי גדול בלוד".

* החוק: "אנחנו מנסים ללכת עם החוק והחוק לא בא לקראתנו. אנחנו יודעים שבנינו בלי היתר, אבל ניסינו את כל הדרכים ואף אחד לא מוכן לשבת איתנו".

* משטרה: "כל הזמן מסתובבים ומכניסים ללחץ ואנחנו לא פושעים ולא עבריינים".

* האושר (מ-1 עד 10): "האושר זה הבית. כל הזמן חושבים רק על זה. כל דקה זה יכול לקרות, ואנחנו רוצים הצלה. לאיפה נלך? אם אתם הורסים לנו את הבית, תזרקו אותנו כבר לירדן, כמו הפליטים של 48'".

* יום ד' (11:15): "מחכים".

על המקום

לוד - 74 אלף תושבים, מהם כ-20 אלף ערבים. "כאן חיים ביחד, זה לצד זה, יהודים וערבים בדו-קיום שמושתת על ערכים וסובלנות" (מתוך אתר האינטרנט של העירייה).

הבית. ניסינו בדרך החוקית.

This page: www.taayush.org/20050413-whwh.html