בצפון העיר לוד, סמוך
לשכונת ס"ח ולא רחוק משכונת גני אביב, ישנו שטח אדמה שגודלו כ- 3 דונם.
כיום
נמצאים עליו שבעה בתים, שעליהם מאיים צו הריסה שיפוטי.
סיפורו של שטח אדמה זה הוא סיפורה של העיר לוד.
שטח האדמה היה בבעלות
אותה המשפחה מאז הימים שלפני קום המדינה. בסקר הקרקעות שהתבצע ב- 1929
מטעם המנדט
הבריטי נרשמה האדמה על שמו של אלבחר אלבראגיתי, סב המשפחה. האדמה שימשה את
הסב
ומשפחתו כקרקע חקלאית, שעליה גידלו עצי זית ומעט ירקות. בשנת 1952, בחסות
התוהו
ובוהו ששרר בעיר בעקבות קום המדינה, הופקעה האדמה ע"י מנהל מקרקעי ישראל,
ללא
ידיעת בעליה. כעבור 15 שנה, כאשר גילה אלבראגיתי את דבר ההפקעה, פתח
בהליכים
משפטיים נגד המנהל בדרישה שהאדמה תוחזר לבעלותו, אלא שבעקבות מותו של הסב
הופסק
המשפט.
המנהל לא עשה מעולם
כל שימוש באדמה, למטרה ציבורית או אחרת. יתר על כן, בעלי האדמה המקוריים
המשיכו
לעבד אותה ולהשתמש בה למטרות חקלאיות באין מפריע. במהלך הדיונים המשפטיים
על צווי
ההריסה שהוצאו לבתים, גילו היורשים כי המנהל הפקיע את אדמתם בשנית בשנת
1995 ללא
ידיעתם, וממילא ללא כל משא ומתן או תשלום פיצויים.
במקביל פחות או יותר
להקמתה בקרבת מקום של
שכונת גני אביב,
שיועדה ע"י החברה המקימה שבבעלות דוד אפל לשיכון עולים מחבר המדינות, בנו
כמה
מיורשיו של אלבחר אלבראגיתי בתים
למגוריהם על חלק מהאדמה שירשו מסבם.
באפריל 2002 החלה
קבוצה נוספת מבני המשפחה להקים בתים במקום, למרות שלא היו בידם היתרי
בניה. חלקם
נדחפו לעשות זאת ע"י מצוקת דיור שנוצרה עקב התרחבות משפחותיהם, ואילו
אחרים,
זוגות צעירים, נאלצו לבנות כיוון שלא יכלו לקבל משכנתא לקניית דירה בשל
התנאים
המפלים שנותנים הבנקים בישראל ללווים ערבים.
העירייה, שמעולם לא
הציעה לבעלי הבתים כל פתרון חלופי,
ניהלה
מאבק משפטי ממושך נגדם. למרות ששופט בבית המשפט העליון הכיר במהלך הדיונים
במצוקת
הדיור של ערבים בישראל ובבמדיניות הבעייתית בכל הנוגע לזכויות התכנון
שלהם, בית
המשפט מחויב לפעול לפי חוק המדינה, ועל כן פסק לטובת העירייה. עם זאת, בית
המשפט
נתן לבעלי הבתים ארכה של חצי שנה לצורך הסדרה חוקית ותכנונית של מעמד
הבתים. הם
הגישו תכנית מתאר, שנדחתה על הסף, ללא דיון, ובינתיים תמה הארכה בטרם מוצה
ההליך
התכנוני. נכון להיום ישנו צו הריסה שיפוטי תקף לכל הבתים. כלומר, העיריה
רשאית
להרסם בכל עת, אך אינה מחוייבת לעשות כן, ואין לדעת מתי יקרה הדבר.
צו הריסה שיפוטי הוא
למעשה פסק דין שניתן ע"י בית משפט. ככזה, הוא אינו ניתן לביטול ע"י כל
סמכות שאינה שיפוטית. ערוץ הפעולה שנותר הוא הגשת בקשה לדחיית ביצוע לבית
המשפט.
אם תתקבל הדחייה, ניתן יהיה לפעול במהלכה מול רשויות התכנון להסדרת מעמד
הבתים.
בקשות מסוג זה נדחות בד"כ אם הן מוגשות ע"י צד אחד בלבד, אך אם שני
הצדדים המתדיינים מגישים את הבקשה יחד, בית המשפט נוטה שלא לעמוד בדרכם,
ומאשר את
בקשתם.
בעלי הבתים מבקשים,
אפוא, מעיריית לוד שתצטרף לבקשתם לבית המשפט לדחיית ביצוע פסק הדין. בדרך
זו תינתן
להם הזדמנות להמשיך ולפעול להצלת בתיהם.
הכרה בשכונה תספק
פתרון דיור הוגן למשפחות המתגוררות בה, ואילו הריסת שבעת הבתים על עשרות
הנפשות
המתגוררות בהם, ללא הצעת כל פתרון חלופי, תיצור באחת מוקד נוסף של מצוקה
קשה, בעיר
שממילא מתמודדת עם בעיות רווחה קשות.
בשנת 2002 הכריז ראש
הממשלה אריאל שרון כי הוא לוקח את העיר לוד כפרויקט אישי, וכי ידאג להעביר
אליה
תקציבים רבים ולספח אליה שטחים נרחבים. בתמורה דרש שרון לחדש את מדיניות
הריסת
הבתים, ולהילחם במה שכינה 'הסכנה הדמוגרפית' לעיר, בדמותה של אוכלוסייה
ערבית
הולכת וגדלה.
על פי ההערכות קיימים
בלוד יותר מ 2,000 בתים אשר נבנו ללא היתר, רובם המכריע ע"י האוכלוסייה
הערבית שסובלת מאפליה במדיניות הבניה. אפליה זו הוכרה זה לא מכבר ע"י ועדת
אור שדרשה במסקנותיה כי "הסחבת והרפיון המאפיינים את המהלכים למציאת פתרון
לבעיה זו יפנו את
מקומם לפעולה
מערכתית נמרצת, אשר תעניק מענה אמיתי לסוגיית הריסות הבתים וההפקעות".
לדברי
חברי הועדה "לא אחת, מתקבלות בהקשר זה החלטות שסבירותן מפוקפקת, ואשר
משקפות
חוסר רגישות, ולעתים גם חוסר תבונה" . גם לאחר פרסום דברים אלה ע"י ועדת
חקירה ממלכתית בישראל, מסרבת
עירית לוד להידבר עם
התושבים ולמצוא פתרונות הוגנים לבעיית הדיור.
התושבים, שבתיהם
נמצאים היום בסכנת הריסה, קוראים לכולנו לבוא ולתמוך בהם במאבק הציבורי
נגד
העירייה. בואו נצטרף שוב לדרישה להסיר את איום ההריסה מעל הבתים, ונקרא
לעירייה
לחזור למשא ומתן עם התושבים,
שיביא
לפתרון הוגן של הבעיה.