w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 14:50 07/06/2005

בלי שאהידים

ישראלים ופלשתינאים שנאבקים נגד הגדר בכפר בילעין מנסים לעצב מחאה לא אלימה נוסח מהטמה גנדי. בצה"ל אומרים שאין דבר כזה והוועדות העממיות מתקשות לשכנע צעירים לא לזרוק אבנים, אבל ההפגנה השבועית יוצרת אט-אט מציאות חדשה


ביום שישי שעבר צעדו לייזר וחסן זה לצד זה ברחובה הראשי של בילעין. לייזר הוא לייזר פלס, יליד כפר חב"ד שחזר בשאלה, יצא מהארון, שימש דובר המטה ההומו-לסבי במרצ, היה לאחד הפעילים האדוקים ביותר של האנרכיסטים נגד הגדר ועשה את בילעין, כפר פלשתינאי קטן הצמוד להתנחלות מודיעין עלית, לביתו השני. חסן הוא שייח חסן יוסוף, גם הוא ממוצא חרדי, רק שבניגוד ללייזר חסן שמר על קשר הדוק עם הדת, גורש ללבנון, ישב בכלא הישראלי שש שנים ועוד חצי שנה בכלא הפלשתיני ונחשב היום למנהיג החמאס בגדה. "אני שמח שאתם פה, הישראלים", אמר החרדי מרמאללה לחרדי לשעבר מכפר חב"ד, והשניים המשיכו, יחד עם עוד כחמש מאות פלשתינאים וכמאה ישראלים, להפגנה השבועית נגד הגדר בבילעין.

פלס הוא דמות יוצאת דופן גם בקרב הישראלים שהפגינו בבילעין בשבוע שעבר, רובם אנשים עם עבר הרבה יותר סולידי, ויוסוף שונה מהפלשתינאים שהפגינו שם, רובם אנשי פתח ויריבים פוליטיים של החמאס. אבל החיבור המוזר בין לייזר לחסן יכול ללמד על מה שקורה בשבועות האחרונים בבילעין ובמקומות אחרים לאורך תוואי הגדר הנבנית בגדה המערבית. הפגנות יומיומיות כמעט של פלשתינאים מעורבבים בישראלים מעורבבים במצלמות. בוועדות העממיות בבילעין או בבודרוס או בבית ליקיא מדברים בכובד ראש פעילי שטח פלשתינאים - לא אינטלקטואלים מקבלי-תרומות מאירופה - על התורה של גנדי (ההודי, לא הישראלי), על מודל של הפגנות לא-אלימות ("הפגנות שלומיות", הם אומרים לפעמים, מתרגמים מילולית את המינוח הערבי) שאמור להתפשט מכפר לכפר לכל הגדה המערבית.

שטויות, אין דבר כזה הפגנה פלשתינית לא-אלימה, אומרים המפקדים בצה"ל, שהחיילים שלהם כבר פיתחו שגרת עימות עם המפגינים הפלשתינאים והישראלים, ואפילו מגלים חיבה מסוימת לחלק מהנפשות הפועלות. "איפה לייזר?" אמר אחד החיילים בהביטו דרך המשקפת ממרומי הגבעה המשקיפה על ההפגנה שהתארגנה בבילעין לפני שבועיים, "בלעדיו ההפגנה לא שווה". (בשבת שעברה, יום אחרי ההפגנה בבילעין, התעמת לייזר עם החיילים בהפגנה במרדה שליד אריאל, אושפז עם זעזוע מוח קל ושוחרר עוד באותו יום).

יום קודם לכן, ביום שישי שעבר, קיבלו בצה"ל את ההוכחה שמה שנאמר לחיילים בתדריכים לפני היציאה להפגנה - "אבן יכולה להרוג" - הוא אמת לאמיתה. מיכאל שוורצמן, חייל שריון, איבד את עינו מאבן שזרק אחד הפלשתינאים בבילעין. "איך אפשר לדבר על הפגנות לא-אלימות, אם חייל מאבד עין בהפגנה כזו", אמר ירון תמים, סמג"ד הגדוד של שוורצמן, בשיחה ב"רדיו ללא הפסקה" בתחילת השבוע.

הדחת המפקד

האמת מורכבת יותר. קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הנפגעים הפלשתינאים בהפגנות לאורך הגדר, משום שחלק גדול מהפצועים מטופלים במקום ולא מועברים לבתי חולים, אבל בבילעין לבדה, עם קצת יותר מ-1,500 תושבים, מדברים על כ-150 פצועים בהפגנות בשלושת החודשים האחרונים. לפי נתונים חלקיים של "בצלם", שבעה פלשתינאים נהרגו באירועים ליד הגדר באזור ירושלים ומודיעין בשנה האחרונה, ועוד כ-180 פלשתינאים נפצעו בדרגות פציעה שונות, מהם לפחות 16 מירי חי.

רק לפני כחודש, בתחילת מאי, הרגו חיילי צה"ל שני נערים בבית ליקיא, במרחק של יותר מקילומטר מתוואי העבודות על הגדר. ובשבת, יום אחרי ההפגנה בבילעין, נפצעו שני נערים פלשתינאים מירי כדורי גומי בכניסה לכפר, אחד מהם איבד חמש שיניים אחרי שכדור פגע בפיו. קשה להשתחרר מהתחושה שצה"ל נוקט יד קשה בהפגנות האלה, והיא מתחזקת עוד יותר אם מביאים בחשבון את העובדה שמאז שהחלו המחאות נגד בניית הגדר לפני כשנתיים באזור קלקיליה, לא עשו הפלשתינאים שימוש אף פעם אחת בנשק חם במאות ההפגנות שהתקיימו מאז.

ברור שההוראות הן לעשות שימוש נמרץ באמצעים לפיזור הפגנות, החל מרימוני הלם ואלות, עבור בגז מדמיע וכדורי גומי וכלה בירי חי (במקרים המוגדרים בצבא כ"אין ברירה"). במארס השנה, לדוגמה, הודח מפקד פלוגה בגדוד שריון משום שלא הפעיל אמצעים לפיזור הפגנות נגד פלשתינאים שהסתערו על הגדר באזור בודרוס, והפילו כמאה מטר של גדר. הקצין, סגן מ', טען בפני מפקדיו כי לא הפעיל את האמצעים שהיו ברשותו משום שבתוך העולים על הגדר היו ילדים ונשים והוא חשש לפגוע בהם.

אלוף הפיקוד יאיר נווה החליט להדיח אותו. "אנחנו מצפים מקצין שימנע השחתת רכוש ולא מצפים ממנו שיגיד: נוותר על הגדר ונלך אחורה", נמסר מדוברות פיקוד מרכז. "הוא היה צריך להפעיל יותר תקיפות ולהשתמש באמצעים שניתנו לו". בהפגנה בבילעין, לדוגמה, לפני שנזרקו האבנים שפגעו בשוורצמן, ראיתי חייל כורע ויורה רימוני גז בכינון ישיר לעבר מפגינים שעמדו במרחק כעשרים מטרים ממנו ללא שום התראה.

מציקים לשגרת החיים

סא"ל צחי שגב, מג"ד גדוד 52 של השריון, הפך לכוכב טלוויזיה בעל כורחו. כמעט מדי שבוע הוא מפקד על הכוח האחראי על פיזור ההפגנות בבילעין, ומצלמות רשתות הטלוויזיה הערביות, שלא לדבר על מצלמות האנרכיסטים המתלווים להפגנות, מתעדות את פניו הילדותיים-משהו מתחת לקסדה שלו כשהוא מחלק פקודות לחייליו מפזרי ההפגנות. הוא יליד גבעתיים, קורא "הארץ", ואפילו "מבין את הפלשתינאים ברמה האישית", בכעס שלהם על אובדן האדמות שלהם. כדי להפחית את החיכוך עם הפלשתינאים, הוא אפילו הורה להפסיק את העבודות על תוואי הגדר בימי שישי, כדי למנוע אפשרות שהמפגינים יתקרבו לכלי העבודה. כך שההפגנות בימי השישי האחרונים מתקיימות בעצם מול תוואי עפר, ללא גדר וללא כלי עבודה מכניים. מול סמל נטו.

אבל לשגב אין שום היסוס לגבי התפקיד שמוטל עליו לעשות. "זכותה של המדינה להגן על עצמה בעזרת גדר, גם אם הזכות הזו פוגעת באנשים האלה", הוא אומר. שגב מסביר שאת הפקודה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות הוא נותן "בדרך כלל" לאחר שהפלשתינאים מתחילים לזרוק אבנים, שכן "אבנים יכולות להרוג", אבל ההגדרה שלו לאלימות בהפגנות הפלשתיניות - הפרות סדר, בלשונו - היא רחבה למדי.

גם דחיפת חיילים נחשבת כאלימות המצדיקה שימוש ברימוני הלם או פצצות גז, או התקרבות המפגינים לתוואי הגדר, או אפילו חציית הקו הדמיוני שהצבא תוחם להם בתחילתה של כל הפגנה, או "אם אתה רוצה להסתער לאיזה מקום ורוצה לפנות את השטח", אומר שגב. "האלימות מתבטאת בכך שהם נמצאים במקום שאנחנו לא רוצים שהם יהיו בו... וגם אם ההפגנה לא אלימה, אם היא תגיע לצד הזה (לתוואי הגדר), זה לא לוקח".

מבחינתו של שגב, הפעילות נגד כפר שמפגין נגד הגדר אינה מסתיימת עם פיזור המפגינים ומיידי האבנים. "אם מהכפר לא יוצא פח"ע ולא יוצאת ממנו הפרעה לעבודות הגדר, אנחנו לא מפריעים לו", אומר שגב, "אם מפריעים לגדר, אנחנו מציקים לו בשגרת החיים".

במה מתבטאת ההצקה הזו?

"הצקה אולי זו מלה לא טובה. ככל שהפעילות נגד הגדר תהיה חזקה יותר, ככה הפעולות שלנו יהיו חזקות יותר. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות להיכנס לכפר בכל שעה... לפעמים אין מנוס מעונש קולקטיווי, אפילו שיש לו השפעה שלילית. עונש קולקטיווי זה סגר, איסור על אנשים להיכנס לכפר מסוים, חסימה על ציר בילעין-ספא (הכפר הסמוך) כמנוף לחץ אם הכפר לא מתנהג בסדר".

אבל היו מקרים שמארגני ההפגנות נאבקו נגד זורקי האבנים והרחיקו אותם. איזה מין מסר אתה מעביר לפלשתינאים שמנעו זריקת אבנים על החיילים? שהם טיפשים?

"נכון, יש מקרים כאלה, ושאלת העונש הקולקטיווי היא שאלה קשה. אבל העונש הוא לא בשמים. הוא נועד לומר: חבר'ה, יש לנו אמצעים לפגוע בכם". ("סגר הוא לא עונש קולקטיווי, סגר הוא פעולה מבצעית", מתקן אותו מאוחר יותר מפקד החטיבה, אל"מ יוני גדג').

כמו כל מפקדי צה"ל בגזרה, שגב סבור שיש אשם אחד מרכזי בהפגנות: הישראלים. הישראלים "מוציאים את הפלשתינאים" להפגנות, הם "המנוע העיקרי" להפגנות. היכן שאין ישראלים - אין הפגנות. חמור מזה, מסבירים שגב וקצינים בכירים אחרים בגזרה, מבחינה מבצעית הישראלים מקשים מאוד את המלאכה על החיילים. הם מרשים לעצמם להתקרב מאוד לחיילים, וכך נוצר חיכוך קרוב מאוד בין פלשתינאים לחיילים, "וברגע שפלשתינאי נמצא ליד חייל זו סכנה". הישראלים גם מושכים את החיילים הצדה ומעסיקים אותם, ובכך מאפשרים לפלשתינאים לזרוק אבנים.

מבחינת הצבא, יש הבדל ברור בין היחס לישראלים ליחס לפלשתינאים. "צריך שתהיה הפרדה בין ישראלים לפלשתינאים", אמר שגב למפקדי הכוחות שלו בתדריך ביום שישי לפני שבועיים. "איפה שיש ישראלים, לא יורים גומי". ההפגנה מתחילה לצאת מהכפר, אנחנו עומדים על הגבעה, היכן שעובר התוואי המאובק של הגדר, רצועת אדמה חשופה ובוהקת בשמש, אחרי שהעצים נעקרו ממנה. בהתחלה נדמה שיש רק פלשתינאים בהפגנה, שהצבא והמשטרה הצליחו לעצור את הישראלים במחסום ניעלין שליד מודיעין עלית. אחר כך מודיעה לנו התצפית שיש "עשרים ישראלים" בין המפגינים. "חוזרים לתוכנית המקורית", צועק שגב.

ההפגנה ביום שישי לפני שבועיים עברה בשקט כמעט מופתי. המפגינים, 60-50 פלשתינאים וכ-20 ישראלים, הגיעו עד למרחק של כמה מאות מטרים מהתוואי ונעצרו על ידי הצבא. הם העמידו מיצג מוזר של חבלי תלייה מחוברים לאנשים לובשי גלימות לבנות ועליהם כתובות נוסח "השלום" ו"האדמות", ואחר כך החלו לחזור לכיוון הכפר. החיילים נשארו עוד כמה דקות על הכביש. "תחזרו אחורה, אין לכם מה לעשות כאן, אתם רק מזמינים את זורקי האבנים", קראו אליהם המפגינים הנסוגים. "אני לא רוצה שיהיה מצב שייראה שהם מזנבים בנו", מסביר שגב את הסיבה להשתהות החיילים. אחר כך הוא נותן פקודה לסגת לאחור, ולמרות שכמה אבנים פוגעות בחיילים, שגב מורה על איפוק, והאירוע מסתיים ללא עימותים של ממש. אירוע יוצא דופן, אומרים החיילים. אירוע יוצא דופן, אומרים הפלשתינאים.

את השקט בהפגנה השיגו אנשי הוועדה העממית של בילעין. מהגבעה אפשר היה לראות את אנשי הוועדה רצים אחרי הצעירים, שהתחבאו מתחת לעצי הזית עם האבנים מוכנות ביד, ומחזירים אותם לכפר. לפעמים זה היה כרוך בקצת תגרות ידיים. לא כל הצעירים הסכימו לוותר. "אנחנו לא קציני צבא, ואין לנו סמכות על אנשים", מסביר מוחמד חטיב, אחד מחברי הוועדה העממית בכפר, "אנחנו לא יכולים להכריח אותם לחזור לכפר, אנחנו יכולים רק לשכנע".

כמה ימים קודם לכן, כשבאתי לביקור בכפר, הסביר לי חטיב את העקרונות שמנחים את ההפגנות שלהם. במהלך ההפגנה אסור לזרוק אבנים, והכלל הזה אכן נשמר בדרך כלל. אבל אחרי שההפגנה מסתיימת או ברגע שהצבא מתחיל לירות גז או גומי, ובמיוחד אם הצבא חודר לכפר עצמו, אין למארגנים אפשרות לשלוט בזורקי האבנים. ואבנים אכן נזרקות, כפי שהוכח ביום שישי שעבר.

ההפגנות בבילעין התחילו בפברואר השנה, עם תחילת העבודות על תוואי הגדר במקום. לתושבי בילעין יש כ-4,000 דונם אדמה חקלאית, ולפי חישובי הוועדה העממית כ-2,300 דונם ישארו מעבר לגדר (לפי חישובי הצבא, 1,700 דונם יישארו מעבר לגדר, כלומר כמעט מחצית מהאדמות). הישראלים התחילו להגיע די בהתחלה. קבוצה של כארבעים עד חמישים ישראלים שנמצאים בקשר מתמיד עם תושבי הכפר, מוכנים להגיע גם באמצע הלילה על הכביש המתפתל ומקפץ דרך כפרים פלשתיניים כדי לעמוד מול החיילים הנכנסים לכפר.

בביתו של עבדאללה אבו רחמה, אחד מראש הוועדה העממית, מצאתי את לייזר שישן שם את הלילה. ישראלי אחר הופיע לפתע, הגיע בטרמפ מבית ליקיא. קבוצה של ישראלים שעומדת במרכז הכפר ומפטפטת בעברית היא מחזה שגרתי לחלוטין. "היו ויכוחים בכפר על הלבוש של הנשים הישראליות, אנחנו כפר מוסלמי", אומר חטיב, "אבל כולם אומרים שהישראלים טובים".

גם חטיב וגם אבו רחמה מכחישים בתוקף שהישראלים "מוציאים אותנו להפגנות", כפי שמשוכנעים בצה"ל. גם יונתן פולק וגם עינת פודחורני, שניים מהמפגינים הישראלים שנוסעים הרבה על הקו תל אביב-בילעין, אומרים שהטענות האלה מגוחכות. הפלשתינאים מודיעים לנו מתי ואיזו פעילות הם מתכננים, ומזמינים אותנו לבוא, הם אומרים, אנחנו אף פעם לא היוזמים. אבל גם הפלשתינאים וגם הישראלים מודים שעצם הידיעה שישראלים יהיו נוכחים בהפגנה מקלה על ההחלטה הפלשתינית לצאת להתעמת עם החיילים, שכן סביר שהחיילים ישתמשו בפחות כוח ברגע שיראה ישראלים בתוך המפגינים.

הפעולות של הוועדה בבילעין נוטות לכיוון המיצג. לצד ההפגנה השבועית בימי שישי, אנשי הוועדה העממית אוהבים לגוון. פעם הם נקשרים לעצי זית, פעם הם שמים את עצמם בתוך חביות, פעם הם עושים צעדה של ילדים. השבוע היתה אמורה להיערך הפגנה של נכים. בשבוע שעבר הם אפילו חילקו כרוזים בעברית לחיילים שבאו לפנות אותם מתוואי הגדר. "חייל, חכה רגע לפני שאתה דורך את הנשק", נכתב שם. "אתה וחבריך נמצאים על אדמתנו, לו באתם כאורחים היינו מראים לכם את העצים שהסבות (כך במקור) שלנו נטעו פה... אבל שלחו אתכם לפה כנציגים של צבא ומדינה כובשת... לכן אנחנו מפגינים פה, בלי נשק, מול כל הנשק שלכם".

"זו מהפכה", אומר איש הרשות הפלשתינית. "פעם שום פלשתינאי לא היה מעז לפנות אל החיילים בצורה ישירה כזו".

הפגנת המסתערבים

המטרה, מסביר חטיב, היא להציג לעולם את "התמונה הנכונה": הפלשתינאים הם הקורבן, ישראל היא הצבא הכובש. לכן, מבחינתו, לא צריך לזרוק אבנים על החיילים, אפילו אם הם יורים גז מדמיע וכדורי גומי. חטיב גם מאוד מרוצה מכך שבתקשורת הערבית והפלשתינית קוראים לאנשי בילעין "הגנדים החדשים". זה מאוד מכובד בעיניו. האם הם ראויים לתואר הזה? בצבא אומרים שאין הפגנה שמסתיימת ללא אבנים, וכל הבחנה בין החלק הלא-אלים של ההפגנה ובין החלק האלים, עם האבנים, היא מלאכותית לחלוטין. חטיב מודה שהם עדיין רחוקים מלשכנע את כל הצעירים בכפר לא לזרוק אבנים, אבל טוען שהיו הפגנות בלי אבנים, ובכלל, הוא אומר, לצבא יש אינטרס לחמם את האווירה.

דוגמה לחימום אווירה מכוון, לטענת הפלשתינאים, היא ההפגנה שנערכה לפני קצת יותר מחודש בבילעין, ב-28 באפריל, הפגנת המסתערבים. חרף מספר המשתתפים הגדול, הצליחו המארגנים לשמור על ההחלטה לקיים הפגנה לא אלימה, ללא זריקת אבנים. "פתאום ראיתי שישה-שבעה אנשים שאני לא מכיר זורקים אבנים", מספר חטיב. "רצתי אליהם ושאלתי אותם מיהם ולמה הם זורקים אבנים למרות שהוחלט שההפגנה תהיה לא אלימה. אחד מהם ענה לי, בערבית טובה, שהוא מספא והם באו לעזור לנו. אמרתי לו שילך לספא לזרוק אבנים, אצלנו לא זורקים". רק מאוחר יותר, אחרי שאחד מזורקי האבנים שלף אקדח וירה באוויר, התברר לחטיב שמדובר במסתערבים. בשבילו זו הוכחה לכך שהצבא רצה לחמם את האווירה כדי לאפשר לו לפזר את ההפגנה בכוח.

מח"ט חטיבת מכבים, אל"מ יוני גדג', מודה שהמסתערבים - אנשי יחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר - אכן זרקו אבנים, אבל מכחיש בתוקף שהם התחילו. "הם הצטרפו לזריקת אבנים של פלשתינאים אחרים. הטענות של הפלשתינאים הן קשקוש, עשיתי תחקיר ואני בטוח בזה במאה אחוז". אבל דווקא השופט בבית המשפט הצבאי יהודה, רס"ן יאיר תירוש, שדן בהארכת מעצרם של שניים מתושבי בילעין שנעצרו באשמה שתקפו את אחד המסתערבים, כתב בהחלטתו כי "אין עדות ולו גם של חייל אחד שזרקו עליו אבנים". (בהחלטתו לשחרר את שניים בערבות, כתב סגן נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, סא"ל יורם חניאל, בהחלטתו כי ספק רב אם למסתערבים היתה סמכות לפעול בהפגנה, משום שסמכותם לפעול מוגבלת למתקני הכליאה).

תפקיד הקורבן

"האבנים נכנסו לחיים של הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה וקשה להרחיק אותן מהתרבות שלנו", אומר אהד מוראד מהכפר בודרוס, השוכן מערבית לבילעין, ממש על הקו הירוק. בודרוס הוא דוגמה למאבק מוצלח. זו אולי אחת הסיבות שבבילעין מנסים לחקות את המאבק שהיה שם. לפי התוואי המקורי, מסביר מוראד, 1,200 דונם מאדמות הכפר היו אמורות להישאר מעבר לגדר. אחרי ההפגנות, שהחלו בדצמבר 2003, שונה התוואי ורק 100 דונם אמורים להישאר עכשיו מעבר לגדר. בודרוס היה המקום הראשון שבו השתלבו הישראלים בהפגנות בדרך קבע.

"בוועדה העממית שלנו החלטנו לא להשתמש באבנים כי היינו זקוקים לעזרה של המתנדבים הבינלאומיים ושל הישראלים, וידענו שאם נשתמש באבנים - לא נוכל להשיג אותם", מסביר מוראד. "רצינו להגיע לבולדוזרים כדי לעצור את העבודות, וידענו שאם נזרוק אבנים לא נצליח להגיע אליהם". אבנים, בעיניו של מוראד, הן לא אלימות, אבל "אני לא מאמין בזה. אם המטרה היא לפגוע בחיילים, ביריות אתה יכול לפגוע בהם יותר. אבל אם המסר הוא להראות שאתה לא מסכים לכיבוש, אני לא חושב שזריקת אבנים מעבירה את המסר הזה. אנחנו קורבנות, ואסור לנו לצאת מתפקיד הקורבנות".

מוראד מנסה לשווק את הנוסחה הזו במקומות אחרים. בכפרים ליד הגדר, הוא מספר, המסר של ההפגנה הלא אלימה זוכה לתמיכה. בערים הגדולות זה הרבה יותר קשה. "אנשים אמרו לנו: אנחנו לא נשיג מזה שום דבר", אומר מוראד. גם הרשות הפלשתינית לא ממש עוזרת. "בעיתונות הפלשתינית יש תרגומים מ'הארץ' ומ'ידיעות אחרונות' על מה שקורה בגדר, אבל העיתונים האלה סירבו לפרסם מאמרים שלי על מה שקרה בבודרוס". ובכל זאת, הוא מרגיש תמיכה הולכת וגוברת ברעיונות שלו. גם מצד מנהיגים מקומיים, גם בכלא. בזמן שהיה עצור במעצר מינהלי, אמרו לו מנהיגים מכל הפלגים ש"השיטה של בודרוס טובה" והם צריכים לחשוב מחדש על הדרך שלהם.

מוחמד אליאס, המתאם את פעולת הוועדות העממיות בכל הגדה מטעם הרשות הפלשתינית, מודה שהדרך להפיכת המאבק הלא אלים לזרם המרכזי בחברה הפלשתינית עוד ארוכה. "זו דרך חדשה, והעובדה שבמאבק הזה אין תמונות של שאהידים על הקירות, מחלישה את התמיכה בו", הוא מסביר במשרדו ברמאללה. "אנחנו עם רגשני, והסיסמאות החזקות על דם ואש תופסות יותר את הלב". חוץ מזה, גם אם הכיוון הוא הכיוון של גנדי, אפשר להגיע אליו רק באופן הדרגתי. "אם אתה רואה את החיילים משתמשים בגז, קשה לך לשכנע את הצעירים לשבת על הרצפה, לשיר ולא להחזיר".

ובכל זאת, אליאס משוכנע שזה הכיוון שפלשתינאים הולכים אליו עכשיו. הוא עצמו האמין במאבק המזוין וגם ישב בכלא שנים ארוכות, ועכשיו הוא הפך את דעתו, והוא מאמין שכך יעשה גם הציבור הפלשתיני. "פעם כולם תמכו במאבק המזוין, עכשיו יש עייפות גדולה ממנו". לנוכחות הישראלית בהפגנות, הוא אומר, יש משקל רציני בשינוי דעותיהם של האנשים. "יש פתגם בערבית שאומר: אתה יכול לשכוח את מי שצחקת אתו, אבל אתה לא יכול לשכוח את מי שבכית אתו", הוא אומר. אנשים לא ישכחו את הישראלים שנפצעו לידם בהפגנות. גם זה לא תהליך פשוט. אליאס מספר על הפגנה בקלקיליה שרוב משתתפיה היו ישראלים. במהלך ההפגנה התקיימה תפילה, ואיש הדת שניהל אותה נשא דרשה נגד היהודים. "ניגשתי אליו אחר כך ושאלתי אותו: 'איך יכולת לדבר ככה, לא שמת לב שחצי מהאנשים פה ישראלים?' והוא ענה לי: 'התכוונתי לישראלים האחרים'".

מוראד מבודרוס אומר שלפני שהישראלים התחילו להגיע להפגנות, היו אנשים רבים בכפר שהכירו יהודים רק כלובשי מדים. "עכשיו אפילו הילדים לא צועקים סיסמאות נגד היהודים, רק נגד הכיבוש". מפגינה ישראלית מספרת ששמעה פלשתינאי שמספר בגאווה איך "הישראלים", כלומר המפגינים, הגנו עליהם מפני "היהודים", כלומר החיילים. "ברור שהעובדה שאנחנו עומדים יחד בסכנה כמעט פיסית משפיע על רמת האמון של הפלשתינאים כלפינו", אומרת עינת פודחורני מארגון תעאיוש, ופעילה נגד הגדר.

לא מתפוצצים על המפגינים

האבסורד הוא שדווקא ההפגנה ביום שישי שעבר, זו שהסתיימה בפגיעה בחייל שוורצמן, היתה הוכחה לפופולריות הגוברת של המאבק נוסח בילעין ובודרוס. אמנם חסן יוסף מהחמאס לא שש לאמץ את המאבק הלא אלים כדרך היחידה. "ניסינו הכל, וננסה גם את הדרך הזו", אמר יוסף, "אם הכיבוש ייצא בדרכי שלום, אנחנו בעד שימוש בצעדים של שלום, אבל לא נראה שהכיבוש חפץ בכך". אבל עצם העובדה שיוסף ואתו נציגי כל המפלגות - כולל החזית העממית שהתנגדה לפעולות משותפות עם ישראלים - השתתפו בהפגנה לצד המפגינים הישראלים מוכיחה שהפוליטיקאים הפלשתינאים מרגישים שכדאי להם לרכב על הגל הזה, שהגל הזה פופולרי.

על צה"ל כל הדקויות האלה לא עושות רושם. "חודש וחצי אנחנו נתקלים יומיום בשגרה של הפרות סדר", אומר אל"מ גדג', מפקד חטיבת מכבים. "חיילים מוצאים את עצמם בסכנת חיים, יש פגיעה בכלים, פגיעה בפועלים. זה מעכב את העבודות וגורם אובדן של המון כסף. זו מציאות שאנחנו לא יכולים להשלים איתה".

האם לא עדיף לאפשר לפלשתינאים להפגין במקום להתעמת איתם?

"ההפגנות הן כולן לא חוקיות ואנחנו מחויבים מתוקף זה לפזר אותן. הנוער הפלשתיני מנצל את ההפגנות האלה ליידוי אבנים ולפגיעה בכוחות צה"ל. ברגע שהמפגינים דוחפים חיילים או חוצים קו מסוים, זה הופך את ההפגנה לאלימה. אני גם לא אתן יד לחשיפת החיילים שלי לקריאות 'נאצי' ו'בוגד'. אבל אנחנו משתמשים באמצעים שיש לנו בצורה מדורגת. אין מצב שבו אנחנו מתפוצצים על המפגינים".

מה חלקם של הישראלים בהפגנות?

"במהלך כל השבוע לא קורה כלום, ובסוף השבוע, כאשר מגיעים הישראלים, יש הפרות סדר של מאות אנשים. הקשר הוא פשוט. מי שמלבה את היצרים הם כנראה הישראלים. אני לא יכול לומר את זה בוודאות, אבל איפה שאין ישראלים - זה לא קורה".

והנוכחות הישראלית מטרידה את הצבא?

"זה הופך את האירוע להרבה יותר ארוך, ומחייב אותנו להשקיע הרבה יותר כוח. הישראלים נשארים על הציר, והפלשתינאים יוצאים החוצה, אבל קשה לי להגיד אם הנוכחות הזו מחריפה את העימותים או מחלישה אותם".

הפלשתינאים אומרים שעצם הנוכחות של ישראלים בהפגנות היא התרופה הכי טובה נגד מחבלים מתאבדים בעתיד, שזה מפחית את השנאה.

"זה כיוון שגורם לך לחשוב, אבל אני איש צבא ותפקידי לראות שהמשימה מתבצעת והמשימה שלי היא לאפשר את הקמת הגדר".

קצין בכיר בפיקוד מרכז רואה את הדברים קצת אחרת. הוא מודה שההפגנות באזור הגדר הן נקודת החיכוך הגדולה ביותר בין צה"ל לפלשתינאים ברגע זה, אבל "מדובר בהפרת סדר קלאסית, ולצבא אין שום בעיה לטפל בה. אנחנו רק צריכים להפנים את המעבר בין לוחמה נגד חמושים לבין התמודדות עם הפרות סדר. זה מזכיר את האינתיפאדה הראשונה, ובאינתיפאדה הראשונה ניצחנו ברמה האופרטיווית בלי שום ספק. רוב המבוקשים חוסלו או נתפסו, זו היתה הצלחה בלתי רגילה. אבל במאבקים האלה קשה מאוד לקבוע מי ניצח במשפט ההיסטוריה". *
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©