w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 14:53 08/06/2005

מחלקים את ירושלים

רוב הישראלים אינם מודעים לכך, אך מה שקרוי בלשון רכה "עוטף ירושלים" מביא למעשה לחלוקתה מחדש של העיר, בחומות בטון ענקיות וגדרות תיל המזכירות את קווי החלוקה שקדמו למלחמת ששת הימים: שלוש אפשרויות להבנת הדבר


לפני זמן מה נסע עמוס גיל אל אחת משכונות ירושלים המזרחית, כפר עקב. בשובו עוכב בידי שוטרי משמר הגבול ואלה נזפו בו: האם אינו יודע שישראלים אינם רשאים להיכנס לשטח הגדה? גיל, מנכ"ל העמותה "עיר עמים", לא הצליח לשכנע את השוטרים שהם טועים: כפר עקב, בצפון מזרח העיר, שוכן בתחומי "ירושלים השלמה", אך ככל שהשוטרים יודעים - מדינת ישראל מסתיימת אצל המחסום שהם מאיישים, קילומטרים אחדים מדרום לכפר. הנה שכונה ירושלמית ובה כ-25 אלף תושבים, אשר "הופרשה" אל מחוץ לתחומי ישראל, כפי שאומרים כעת.

עמותת "עיר עמים" נמנית עם שורה של ארגונים המנסים להגן על זכויות האדם של הפלשתינאים; גיל שימש בעבר כמנכ"ל האגודה לזכויות האזרח. "עיר עמים" מתמחה בירושלים ומתנגדת לכל פעולה העלולה להשפיע על קביעת מעמדה הסופי של העיר, קודם להסכם שלום בין ישראל לבין הפלשתינאים. תקציבה של העמותה ממומן כמקובל בידי קרנות שונות, ביניהן קרן פורד.

השבוע הוביל גיל סיור לאורך חומת הבטון האימתנית הנושאת בירושלים שם רך, כמעט מלטף - "קו עוטף ירושלים"; הסיור נערך מטעם עמותת "במקום - מתכננים למען זכויות תכנון". גם עמותה זו עוסקת בזכויות האדם של הפלשתינאים והמימון שלה בא בין היתר מהקרן החדשה לישראל והקרן של מפלגת הירוקים בגרמניה, הקרויה על שם היינריך בל.

שפעת העמותות, עלוני הכרומו הצבעוניים, בעברית ובאנגלית, הפרסומים המקצועיים והעתירות לבג"ץ - מטעה: אין כנראה קושי גדול לאתר קרנות שיממנו את העמותות האלה, אך בסך הכל מדובר במספר קטן של פעילים. בסיורים שהוא עורך בין היתר לקבוצות הקשורות בצבא, גיל גם מתרשם בכל פעם מחדש כמה מעט הישראלים יודעים על מה שקורה כיום בירושלים. הסיורים שלו מרתקים; המידע שבפיו מהמם.

בתחילת הסיור גיל נוהג לשאול את המשתתפים מה אומר להם צירוף המלים "מזרח ירושלים". רובם מזהים אותו עם העיר העתיקה. למעשה חלקה המזרחי של ירושלים גדול מחלקה המערבי (77 קמ"ר מול 45); הוא מאכלס יותר ממחצית מתושבי העיר, יהודים וערבים. תושבי מזרח ירושלים נתפשים בתודעתם של רוב הישראלים כמיעוט וזה נכון, אבל ישראלים רבים מתקשים משום מה להפנים את הנתון הסטטיסטי שפורסם השבוע מחדש: אחד מכל שלושה ירושלמים הוא ערבי. מספרם עלה מכ-70 אלף בשנת 1967 לכ-230 אלף היום.

חומת הבטון האמורה לנתק את ירושלים מהגדה מציעה את אחד הסיורים המרתקים ביותר שאפשר לעשות היום בישראל; אין כמוה להמחשת העובדה שירושלים עוברתאת השינוי הדרמטי ביותר מאז נכבש חלקה המזרחי וסופח למערבה. בשקט בשקט, מבלי שהישראלים נשאלו על כך, ישראל מחלקת מחדש את "ירושלים השלמה", מוותרת על כמה משכונותיה ומספחת שטחים אחרים. בכמה מקומות גדרות התיל הקרועות שחלקן כבר הספיקו להתכסות בחלודה מזכירות את קו הגבול שעבר במרכז העיר ב-19 שנות חלוקתה.

מי שיחקור פעם את הימים האלה בתולדות ירושלים יצטרך לתת תשובה לשאלה אם היתה ישראל בונה את מערך החומות הזה גם לולא פרצה האינתיפאדה; אולי כן. כי מה שקורה היום בירושלים חורג מהצרכים הביטחוניים ומשקף את תמצית החלום הציוני המקורי: מקסימום שטח, מינימום ערבים. זה העיקרון שהוליד מלכתחילה את גבולות הסיפוח המוזרים שנקבעו ב-1967. הביצוע ברוטלי למדי: עשרות אלפי תושבים הנושאים תעודות זהות ישראליות מוצאים את עצמם מעבר לחומה, מנותקים לא רק ממקורות הפרנסה שלהם, כי אם גם מבתי הספר ובתי החולים.

לכאורה הוקמה החומה כתוצאה מהטרור; ראשיתה בשכונת גילה. הפלשתינאים ירו עליה מבית ג'אללה, בעיקר כנראה כדי להזכיר את מעמדה כהתנחלות. כדי להגן על בתי השכונה הוקמה חומת בטון. מעברה הישראלי היא מכוסה בציורים, המבטאים אידיאל: רואים בהם את נוף ההרים עוצר הנשימה שהחומה מסתירה, עם טרסות ועצי זית ציוריים - ואין רואים את הערבים המתגוררים שם.

באבו-דיס החומה מכוסה בכתובות גרפיטי, כמו על חומת ברלין ועל הגדרות שהקיפו את הבור העמוק שנפער בניו יורק, במקום מגדלי התאומים. פעילי מחאה מכל ארץ משאירים כאן את חותמם; בין הכתובות הבולטות באנגלית - "מגטו ורשה לגטו אבו-דיס".

אך כדי להבין את סיפורן של חומות הבטון הענקיות האלה יש לזכור גם שב-38 השנים שיצאו מאז מלחמת ששת הימים לא היתה מזרח ירושלים לשטח ישראלי של ממש; התושבים אינם אזרחי המדינה, רמת השירותים נמוכה יותר מאשר במערב העיר.

החומות החדשות כמו מבטאות חרטה: בעצם אנחנו כבר לא רוצים את כל ירושלים השלמה.

הסיור עם עמוס גיל ממחיש שהחומות לא נועדו רק להשאיר את המחבלים בחוץ: מטרתן העיקרית היא להפחית את "הסכנה הדמוגרפית", כלומר את מספר הערבים המתגוררים בעיר. לא ברור עדיין כיצד זה יפעל, כי "הפרשתם" של עשרות אלפי תושבים אל מעבר לחומה לא תשלול מהם את מעמדם כתושבי ירושלים; אלפים רבים גם ממהרים בימים אלה לעבור מהגדה אל תוך תחומי החומה החדשה. לעומת זאת נראה שהחומות מנתקות את האוכלוסייה הערבית בירושלים מהמרחב הפלשתיני ולא קשה לנחש כיצד ישפיע הדבר על החיים בעיר.

ניתוקם של ערביי העיר מהגדה עלול לפגוע ברמת חייהם; בתוך זמן לא רב עלולים להתווסף לעיר עשרות אלפי עניים חדשים; לא קשה לנחש שמכאן ייצאו המחבלים החדשים. אולי יקומו אז עוד חומות, לבודדם עוד. יש אפשרות הפוכה: מבודדים מהגדה - יממשו ערביי מזרח העיר את זכות הבחירה שלהם לעירייה, וייאבקו על זכותם להיות לאזרחי ישראל, עם זכות בחירה לכנסת. ירושלים תגשים פנטזיה שפיתחו כמה אנשים טובים עוד ב-1967: מעבדה של דו קיום יהודי-ערבי, גרעין לקיום דו-לאומי בארץ ישראל. כך או כך - אין זה האינטרס הציוני.

בין שתי האפשרויות האלה יש שלישית: החומות החדשות יכבידו על הערבים, אולי לשנים רבות, אך בסופו של דבר יתברר בירושלים מה שהתברר בברלין, בניקוסיה ובבלפסט: צרכי החיים חזקים מכל חומה; ירושלים לא תנותק מהגדה. עד אז החיים יהיו בלתי נסבלים עוד יותר; הנה סיבה טובה לברוח מפה.

הבריחה הגדולה

השבועון הירושלמי "כל העיר" פירסם בסוף השבוע שעבר מוסף שיווקי שכותרתו "ירושלים שלי" ונימתו אופטימית: "בשנה האחרונה בירושלים אפשר אולי לנשום קצת לרווחה: נוכחות תיירים בעיר עלתה, ההגירה השלילית ירדה ואולי גם השלום כבר בפתח, כמו שהבטיחו", נכתב בפתח המוסף.

אך ב"כל העיר פלוס", זה החלק החשוב של השבועון עצמו, הופיעה באותו היום ידיעה שנשאה את הכותרת "הבריחה הגדולה" ובה פרסום ראשון לנתונים שפורסמו אחר כך גם בעיתונים אחרים: ההגירה השלילית מהעיר גדלה בשנת 2004 בכ-30% לעומת 2003. רוב העוזבים הם צעירים.

"המשולש הלבן" המשתרע בין מוסד ואן ליר לבין הסינמטק, עם שני התיאטראות שבקודקודיו, שוקק פעילות צעירה, חילונית, ליברלית, אך כמו הארגונים הרבים המנסים להגן על זכויות האדם של הפלשתינאים - גם הפעילות הזאת נמצאת בשולי החיים; ברחובות "המושבה הגרמנית", פעם מעין וילג' או לפחות שינקין ירושלמי, נראים יותר ויותר חובשי כיפות.

מנהיגי התנועה הציונית תיעבו אותה וקבעו את הבירה האמיתית של תנועתם בתל אביב; ירושלים נראתה להם חרדית מדי, ערבית מדי, ענייה מדי. מבחינה היסטורית יש משהו מדהים בכך שהישראלים הפקירו למעשה את ירושלים ליריבי הציונות: כל כך הרבה מדברים עליה, שרים עליה; כל כך הרבה נוסטלגיה ומיתולוגיה הדביקו לה, כל כך הרבה רגש העמיסו על כל הקשור בה; כל כך הרבה פעמים החליטו, כמו השבוע, לעודד סטודנטים וזוגות צעירים להתיישב בה; ובעצם לא רצו בה. הנה אחד הפרדוקסים המרתקים בתולדות המדינה.

בדרך לטרנספר

"הפרשת" עשרות אלפי תושבים אל מחוץ לחומה מעמידה את המאבק על זכויות האדם בפני דילמה לא קלה: בהסתגרה מאחורי חומת בטון, ישראל כמו "פורשת" משטחים מסוימים במזרח העיר, אך התושבים "המופרשים" נשארים ללא שירותים חיוניים. מה צריך הישראלי הנאור לעשות כעת: להיאבק על זכותם של התושבים הערבים לחיות מחוץ לתחומי הכיבוש הישראלי או להיאבק על חובתה של ישראל להתייחס אליהם כאל בני אדם שווי זכויות.

מה שקורה בירושלים קורה בארץ כולה. "הפרשת" שכונות במזרח ירושלים עלולה להתקבל כתקדים ל"הפרשת" ערים ערביות מתוך המדינה. אחד מראשי אמ"ן, שלמה גזית, דיבר על אפשרות כזאת עוד לפני מלחמת ששת הימים, וככל ש"הבעיה הדמוגרפית" מטרידה יותר - הרעיון חוזר ועולה. יחד עם גירושם ההמוני של עובדים זרים מישראל, לא פעם באמצעים ברוטליים, והפינוי בכוח של המתנחלים ברצועת עזה - ייתכן שנוצר בימים אלה בסיס תקדימי גם לגירושם של ערביי ישראל.

נדיבות ירושלמית

יש בירושלים מנהג: אנשים לוקחים צבע שחור ומורחים אותו על שלטי הרחובות, כדי להסתיר את הכיתוב הערבי. אולי הם רוצים רק למנוע בכך את האפשרות שהערבים ימצאו את הדרך אל השכונות היהודיות, אולי הם מבטאים רצון עמוק יותר, להעלים את זהותה הערבית של העיר, אם לא את הערבים עצמם.

הסיור שערך השבוע עמוס גיל עבר בצומת המוביל אל רחוב בגין: ניצב שם שלט המפנה את הנהגים לתל אביב, בעברית ובערבית. הנה לכאורה הפתרון: נעודד אותם לעבור לתל אביב, את הערבים. אך גם על השלט הזה האותיות הערביות מחוקות, והנה ביטוי לנדיבות ירושלמית: אנחנו לא רוצים אותם אצלנו, אך גם לתל אביב לא נפנה אותם: לא, לא נעשה לך את זה, עיר עברית ראשונה. *
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©