Demonstration
in front of Ansar-Ketsi’ot Detention Camp
הפגנה מול מחנה המעצר אנסאר-קציעות
June 7th, 2002
Click Here for Hebrew text - לחצו כאן לטקסט בעברית
On Friday, June 7th, as the Israeli occupation of the
Palestinian territories entered its 36th year, Ta'ayush and the Prisoners'
Friends' association in Israel held a demonstration near Ansaar detention camp, the recently reopened epitome of oppression of the
first intifada. We brought basic supplies for the detainees, and the
delegation of lawyers accompanying us entered to the prison.
We stopped for a break at the Beit Kama Junction, near Rahat. There we met more people who arrived on the bus from Jerusalem. We were told it was still another hour’s drive to Ansar-Ketziot. The organizers had a briefing, then we all boarded the buses again and made our way to the camp. While preparing the packages, we were briefed with the familiar rules: this is a non-violent action, Jews and Arabs will intermingle, the organizers’ instructions should be followed closely, we shall pursue our goal and not give up. And this time we were also warned that the area to our right is a military firing zone, so “watch out!”
The buses stopped at the end of a long drive in the middle of the desert. The landscape was desolate, and except for military bases we passed once in a while, and old ruins, there was nothing. The bus doors had already opened, but before we managed to get out, someone already closed them. Then one of the organizers boarded the bus and explained that the police won’t let us get off there, and for the moment we’re held inside the bus. We are negotiating for another place where we could demonstrate. I looked out the bus window and saw a policewoman standing next to the door and preventing the driver who was standing outside, and others, from getting on or off the bus.
People came out of another bus, and it seemed they were the only ones allowed outside. Some moments of tension and uncertainty, and staying inside the bus became oppressive. Fortunately, after a short while we were told the police would let us demonstrate at another spot from which we could see the camp and be seen from it.
It was very hot. The road was narrow, and looked like a corridor, flanked by two dirt dykes. Various police cars observed us from different positions along the way.
We proceeded slowly, letting our negotiating team discuss the conditions and nature of our action with the police. At first our usual slogans sounded a bit hesitant. Apparently in the present context, cries to dismantle settlements were not quite relevant. Arabic speakers among us
began shouting slogans in Arabic, in which I could recognize the world “houria”, freedom. I should learn Arabic, I thought once again. Several minutes
later there were already Hebrew slogans in the air: “Free the detainees, arrest government ministers!” and “Crime in the desert, Dismantle Ansar!” (both of which rhyme in Hebrew).
When we reached the roadblock we could see the camp far off.
As it is surrounded by concrete walls, all we could see of it were the watch
towers. The organizers hooked up large loudspeakers to a generator, and now
we could sound much louder, in the hope that the detainees would hear us.
Most of the slogans were cried out in Arabic, then people started singing
songs of freedom, liberation, and supporting a just struggle. After some
waiting, we were informed that the negotiators reached an agreement with the
police, that an army lorry would come to take the supplies we had brought,
and accompanied by a few of us, would deliver the packages to the camp. “So
we should wait patiently and, very important – drink a lot of water…”
We waited, some photographers took pictures, and the policewoman who had
previously prevented us from getting off the bus, was recording the event
with her digital camera. She seemed fed up too, and resorted to
photographing other policemen.
While waiting, some of us continued to sing
support songs, and felt that the detainees were listening, knowing we were there.
Finally the truck arrived. We loaded all the packages, and the policewoman joined the other photographers and shot the loading from inside the lorry itself. For a moment I felt she was taking part in our efforts to help the detainees… Who knows, perhaps they would get to see her tape? An amusing thought.
After we finished loading, three of us boarded a police car, among them two lawyers, and followed the lorry to oversee the arrival of the packages.
Background:
Thousands of Palestinians are detained in military detention facilities.
They are concentrated in great density, suffer from hunger and hardly have
any contact with the outside world. Some of their families still don’t know
where they are or what has become of them, and they cannot see a lawyer.
The voice of Humanitarian and Human Rights organizations is ignored by the
courts and the media. The detainees’ suffering is unseen to the public eye.
The State of Israel is selling to the world and to its citizens a moral and
righteous image, while hiding dark deeds. But we see in the dark: we will
not shut our eyes.
During the weekend before our demonstration we saw another mass arrest in the Palestinian territories.
All the male residents of the Balata refugee camp aged between 15 and 45
were ordered to turn themselves in. Once again we wittnessed hundreds of
blindfolded, handcuffed men and boys being taken into custody, facing one
charge alone: That of being Palestinian. Though many have been released in
the meantime, the fact of the arbitrary arrest cannot be undone, nor
justified. The following week brought another bloody bombing in israel,
reminding us of just how much "security" Israelis can expect to gain from
these acts of injustice.
Hundreds are being held at Ansaar, Ofer and Megido. many among them are
held in administrative detention, not knowing what the suspicions against
them are, and without so much as a trial to wait for. The Israeli courts
and press are turning a deaf ear to the appeals of human rights organizations,
and the plight of the detainees is kept out of the public's sight and mind.
Under cover of its "western" and "enlightened" image, Israel commits
heinous acts.
We, Arabs and Jews, protested the arbitrary arrests, and the 35 years of
occupation.
Here is Itai's report on the demonstration:
On Friday, June 7th, we demonstrated opposite the Ansar (Ketziot) detention camp. We left Tel Aviv on 3 buses that also included people from the north of the country. On the way we prepared personal packages for the detainees, which we prepared in plastic bags. Each bag contained coffee, toilette articles, shirts, underwear, thongs and cigarettes. Some also contained olive oil, olives or tea. The packages were packed so that the army would enable them to be taken into the camp.
When we stopped next, no time was wasted. Everyone had picked up personal packages so that when the doors opened and we descended, each demonstrator was already holding 2-3 three bags for the detainees. We got organized quickly, and, signs in our hands, began to walk towards the camp.
Another wait in the heat. After not too long, they returned and reported that the packages were unloaded in the sterile area inside the camp and will be inspected on Sunday. They will then be delivered to the detainees. Some of the organizers appeared, holding helium balloons – red, black, green and white, with the words “freedom” in Hebrew and Arabic written on them. The balloons were distributed among us, we were read a message from representatives of the detainees who thanked us for our support and told us about the conditions in which they were being held. There are at present 750 persons detained at the camp, about half of them under administrative detention, without any formal charges.
After the reading, we counted “one, two, three!” and released all the balloons. The sight was delightful, and a proper ending of the demonsration. We said: “Here’s hoping the detainees will also be released soon…”
Hundreds of people are held in administrative detention: they don't know why
they were arrested, and actually they are not suspected of anything specific.
They don't have even a trial to wait for.
Many have been arrested in mass arrests - the army concentrated all men in
their villages and towns and took them for detention in Megido, Ofer base,
and Ktsi'ot detention camp – Ansar. Some were taken from their homes in the
middle of the night with only their underwear on.
The detainees eat very little and very poorly, sleep in tents on wooden
bunks, and suffer from heat during the day and cold at night. Medical care
is insufficient, sanitation is poor, and no newspapers in Arabic are
available.
ביום שישי, 7 ביוני,
במלאת 35 שנה לכיבוש הישראלי בשטחים, תנועת תעאיוש והאגודה למען האסיר, יחד
עם ועד התמיכה הפלסטיני בנגב, קיימו הפגנה בפתח מחנה המעצר אנסאר-קציעות,
סמל הדיכוי של האינתיפאדה הראשונה, שנפתח לאחרונה מחדש. במסגרת ההפגנה דרשנו
להעביר לעצירים במחנה אנסאר ציוד בסיסי שהבאנו, ולאפשר לעורכי
הדין שהצטרפו אלינו לפגוש את העצירים.
ביום שישי, ה-7 ביוני, יצאנו להפגנה מול מחנה המעצר אנסאר. מתל-אביב יצאנו שלושה אוטובוסים, שכללו גם אנשים שהגיעו מהצפון. במהלך הנסיעה, הכנו חבילות אישיות לעצורים, אותם ארזנו בשקיות מכולת. בכל שקית שמנו קפה, כלי רחצה, חולצות, תחתונים, כפכפים, וסיגריות. בחלק שמנו גם שמן זית, או זיתים, או תה. את החבילות הכנו כך, על מנת שהצבא יאפשר להכניס אותם למחנה המעצר.
עצרנו לתחנת ביניים בצומת בית קמה, סמוך לרהט. שם פגשנו עוד אנשים שהגיעו
באוטובוס מירושלים. נאמר לנו כי יש לנו עוד שעה נסיעה עד לקציעות אנסאר.
הסדרנים הלכו לתדריך, ואחר-כך עלינו כולנו על האוטובוסים, ממשיכים בדרכינו
למחנה המעצר. תוך כדי הכנת החבילות, שמענו תדריך מהסדרנים, שפירטו את הכללים
המוכרים. זוהי פעולה לא אלימה, יהודים וערבים יתערבבו זה בזה, יש להישמע
להוראות הצוות המארגן, אנחנו נדבק במטרה ולא ניסוג. והפעם גם הוסיפו – מימינכם
יהיה שטח אש, שימו לב.
האוטובוסים עצרו אחרי נסיעה ארוכה, באמצע המדבר. הנוף היה שומם, ופרט לבסיסים
צבאיים שעברנו על פניהם מידי פעם וחורבות עתיקות, לא היה דבר. הדלתות של
האוטובוס כבר נפתחו, אך לפני שהספקנו לרדת מישהו סגר אותם. אח"כ עלה אחד מן
הסדרנים לאטובוס, והסביר לנו, כי המשטרה מונעת מאיתנו לרדת במקום בו עצרנו,
וכרגע אנו כלואים באוטובוס. אנו מנהלים מו"מ על מקום אחר בו נוכל להפגין,
הוסיף. הוצאתי את ראשי מחלון האוטובוס, וראיתי שוטרת עומדת ליד הדלת, ומונעת
מהנהג, שעמד בחוץ, ומאנשים אחרים, להיכנס או לצאת. מאוטובוס אחד יצאו אנשים,
אך נראה שהם היו היחידים שהורשו לצאת.
כמה דקות של מתח ואי ודאות, וכבר המקום הסגור מתחיל להעיק. אך לשמחתינו לא עבר
זמן רב והודיעו לנו כי המשטרה תאפשר לנו להפגין במקום אחר, שם נוכל לראות את
המחנה, ומהמחנה יוכלו לראות אותנו.
בחוץ היה חם. הכביש היה צר, ומשני צדדיו היו תילי עפר, שהקנו לכביש מראה של
מסדרון. כלי רכב משטרתיים השקיפו עלינו ממקומות שונים.
כמה מטרים ממקום העצירה חסמו השוטרים את הדרך. אנו התקדמנו לאט, נותנים לצוות
המו"מ שהות לסכם עם השוטרים על התנאים ועל אופי ההפגנה.
מוקף בחומות בטון, ראינו רק את מגדלי השמירה. הצוות המארגן חיבר רמקולים
גדולים למצבר, ועכשיו יכולנו להשמיע קול חזק יותר, בתקווה שהעצירים ישמעו אותנו.
מרבית הססמאות שנקראו היו בערבית. אחר-כך החלו לשיר שירים על חופש, שחרור,
ותמיכה במאבק הצודק. אחרי המתנה מסוימת, הודיעו לנו שצוות המו"מ הצליח
להגיע לסיכום עם המשטרה, שתבוא משאית צבאית לקחת את הסיוע שהבאנו,
ובליווי של כמה אנשים מאיתנו, יכניסו את החבילות למחנה,
"כך שיש למה לחכות, המתינו בסבלנות, וחשוב מאד – לשתות הרבה מים".
כך המשכנו לחכות, צלמים מסתובבים ביננו, והשוטרת, שמקודם מנעה מאיתנו לרדת
מהאוטובוס, תיעדה את האירוע במצלמה דיגיטלית. נראה כי גם לה נמאס, שכן היא
החלה לצלם את השוטרים האחרים.
במשך כל זמן ההמתנה, המשיכו אנשים מאיתנו לשיר שירי תמיכה, וההרגשה היתה
שהעצורים במקום מקשיבים לנו, ויודעים כי אנחנו נוכחים במקום.
סוף סוף הגיעה המשאית. העלינו את כל השקיות לתוכה, השוטרת הצטרפה לצלמים
אחרים, וצילמה את ההעמסה, מתוך המשאית עצמה. לרגע הרגשתי כאילו השוטרת
משתתפת במאמצים שלנו לעזור לעצורים. ואולי, מי יודע, הסרט יוקרן לפני העצורים? מחשבה משעשעת.
אחרי ההעמסה עלו שלושה מאיתנו לניידת, ביניהם שני עורכי-דין, ונסעו בעקבות
המשאית, לפקח על הטיפול בחבילות האישיות.
רקע:
אלפי פלסטינים כלואים במחנות מעצר צבאיים. הם מוחזקים בצפיפות, כמעט ללא קשר
עם העולם החיצון. יש עדיין משפחות שאינן יודעות מה עלה בגורלם, ורבים אינם
רשאים לפגוש עורך דין. החקירות מתמשכות לעתים 30 יום. מעצר עד תום ההליכים
מסתיים, ומיד מתחדש.
בסוף השבוע שקדם להפגנה התבצעו שוב מעצרים המוניים בשטחים הכבושים. שוב חזרו
המראות של העיניים הקשורות והידיים הכבולות. כל תושבי מחנה הפליטים בלאטה,
מגיל 15 עד גיל 45, נקראו להסגיר את עצמם לידי החיילים. מאות צעדו בידיים
מורמות, והסגירו את עצמם בעוון היותם גברים ונערים פלסטינים. רבים מהם כבר
שוחררו, אך העוול של המעצר השרירותי בעינו עומד, וגם הפיגועים נמשכים ביתר
שאת. בשבוע שלאחר מכן נוכחנו שוב כמה "ביטחון" מצמיחות כל העוולות
הללו לתושבי ישראל, אך המולך של שלום ההתנחלויות מוסיף לתבוע את שלו.
באנסאר, במגידו ובעופר נמצאים מאות עצירים, רבים מהם במעצר מנהלי, שאינם
יודעים במה הם חשודים ואין להם אפילו משפט לחכות לו. מלאכת הדיכוי ורמיסת
כבודם האנושי של אלפי אנשים נמשכת. זעקתם של ארגוני הסיוע וארגוני זכויות
האדם אינה נשמעת, לא בבית המשפט ולא בתקשורת. העצורים נזרקים לבתי מעצר שכוחי
אל וסבלם נעלם מן התודעה. מדינת ישראל משווקת לעולם ולציבור אזרחיה דימוי
מוסרי ונאור, ובחסותו היא מסתירה מעשים אפלים. אבל אנחנו רואים גם בחושך,
ולא נסכים לעצום עיניים.
אנו, ערבים ויהודים, ביקשנו להשמיע את מחאתנו על המעצרים המנהליים
והשרירותיים ועל שלושים וחמש שנים של שלטון זר ועוין.
להלן דיווחו של איתי מההפגנה מול קציעות-אנסאר:
כאשר עצרנו בפעם השניה, לא בזבזנו זמן. תוך כדי הנסיעה כבר חילקנו לכולם את
השקיות האישיות, וכאשר נפתחו הדלתות ירדנו, כל אחד מחזיק שתיים או שלוש שקיות
לעצורים. תוך מספר דקות התארגנו, ואוחזים בשלטים, התחלנו לצעוד לעבר המחנה.
בהתחלה הקריאות הרגילות נשמעו מעט מהוססות. כנראה שבהקשר הנוכחי, קריאות
לפירוק התנחלויות לא היו קשורות. דוברי הערבית שבינינו החלו קוראים ססמאות
בערבית, שמהם זיהיתי את המלה "חורייה", חופש. אני צריך ללמוד ערבית, אמרתי
לעצמי פעם נוספת. אחרי מספר דקות כבר היו ססמאות בעברית "לשחרר העצורים,
לעצור את השרים", וגם "פשע פשע במדבר, לפרק את אנסאר". כאשר הגענו אל המחסום,
היינו כבר יכולים לראות מרחוק את המחנה.
עוד המתנה בחום. המלווים של המשאית חזרו אחרי זמן לא-רב, ודיווחו לנו כי
החבילות פורקו בשטח סטרילי בתוך מחנה המעצר, והם יבדקו יום ראשון, ולאחר-מכן
יועברו לעצורים. אנשים מהצוות המארגן הופיעו, מחזיקים בידיהם בלוני הליום
בשלל צבעים, אדום, שחור, ירוק ולבן, ועליהם כתוב "חופש", ובערבית "חורייה".
חילקו ביננו את הבלונים, כל אחד מחזיק אחד מכל צבע, והקריאו לנו מכתב מנציגי
העצורים, שהודה לנו על התמיכה בהם, וסיפר לנו על התנאים בהם הם כלואים.
כ-750 עצורים יש היום במחנה, מחציתם עצורים מנהליים, ללא כתב האשמה.
אחרי ההקראה ספרו "אחת, שתיים, שלוש" ובבת-אחת שיחררנו מאות בלונים לחופשי.
המראה היה נחמד מאד, והיה סיום נאות להפגנה. "אנו מקווים שגם העצורים יפרחו
לחופשי בקרוב" אמרנו.
מאות אנשים מוחזקים במעצר מינהלי: הם אינם יודעים מדוע נעצרו, ולמעשה אינם
אפילו חשודים בשום דבר ספציפי. אין להם אפילו משפט לחכות לו.
רבים נעצרו במעצרים המוניים, כאשר הצבא ריכז את כל הגברים במקום מגוריהם
ולקח אותם למעצר: למגידו, למחנה עופר (שממנו מדווח גם על פגיעה פיזית בעצורים),
ולקציעות – אנסאר. חלקם נלקחו מבתיהם באמצע הלילה כשרק תחתונים לגופם.
העצירים אוכלים אוכל מועט ורע, ישנים באוהלים על דרגשי עץ, וסובלים מחום ביום
ומקור בלילה. אין טיפול רפואי מספיק, יש מקלחת ושירותים לכל 60 איש, ואין
עיתונים בערבית.
מלאכת הדיכוי ורמיסת כבודם האנושי של אלפי אנשים ממשיכה במלוא המרץ.
ישראל מונעת מבני אדם אפילו את הזכות לשאוף לחירות.
MEDIA LINKS
Ha'aretz (Hebrew) - הארץ