 |
|
|
|
בתיר
ונחל רפאים גן הפעמון, בו התחלנו את
סיורנו, הוא ראשיתו של נחל רפאים, מערבה מהגבעה שעליה הוקמה ירושלים היבוסית.
בסיורנו הגענו להמשכו של אותו הנחל, שם נמצא הכפר בתיר. העמק משתפל מגובה כ800-
מטר, לשדות עין יאלו, לגובה 675 מטר, ואורכו כשישה ק"מ. הוא העמק הגדול של
ירושלים ושימש בימי המקרא יחד עם נחל קדרון הקטן כערש לגידול הדגן של העיר.
ההבדל העיקרי בין שני העמקים היה, שעמק רפאים נמצא ממערב לפרשת המים הארצית; לכן
הוא קריר יותר, ותבואתו מבשילה מאוחר. עמק רפאים נזכר כבר במקרא
כגבול שטח שבט יהודה (יהושע טו,ח): וְעָלָה
הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב–הִיא, יְרוּשָׁלִָם;
וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה,
אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק-רְפָאִים, צָפוֹנָה. לאחר שדוד המלך כבש את
ירושלים, הקרבות בינו לבין הפלישתים נערכו בעמק רפאים (שמואל ב' ה,יז-יח): וַיִּשְׁמְעוּ
פְלִשְׁתִּים, כִּי-מָשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ
כָל-פְּלִשְׁתִּים, לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד; וַיִּשְׁמַע דָּוִד, וַיֵּרֶד
אֶל-הַמְּצוּדָה. וּפְלִשְׁתִּים,
בָּאוּ; וַיִּנָּטְשׁוּ, בְּעֵמֶק רְפָאִים. כפר בשם בתיר או בשם דומה לא
נזכר במפורש במקרא, אך יש המפרשים את "הרי בָתֶר" הנזכרים בשיר השירים
ב,יז כהרים בסביבת בתיר: עַד
שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים: סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר
הָאַיָּלִים--עַל-הָרֵי בָתֶר. בנוסף לכך, נכלל מקום בשם
"בייתֶר" ברשימת ערי יהודה בספר יהושע טו בפסוק שנשמר בתרגום השבעים
(פסוק נט.א), אך לא בנוסח העברי של המקרא. על פי ממצאים ארכיאולוגיים התקיים
במקום יישוב כבר בתקופת המלכים. מידע מפורט על המקום, שאז נקרא
ביתר, יש רק מימי מרד בר כוכבא בשנים 135-134 לספירה. אז כבשו והחריבו הרומאים
את העיר, ובר כוכבא מצא שם את מותו שהביא להתמוטטות המרד. האתר של ביתר העתיקה
נמצא בשדות הכפר בתיר ונקרא עד היום "חירבת אל-יהוד" (שרידי היהודים).
הרושם הטראומטי שהשאירו האירועים האלה מוצא את ביטויו בספרות הרבנית, במדרש איכה
רבא ובתלמוד הבבלי מסכת גיטין: "ארבע
מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות
וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן וכשהיה אויב נכנס לשם היו
דוקרין אותן בחוטריהן וכשגַבַר אויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש:"
(גיטין נח,א) זמן מה אחרי חורבן ביתר,
בתקופה הרומית-ביזנטית, התפתח במורד ליד שרידי היישוב העתיק כפר חדש, בתיר של
היום, אשר נזכר במאה הרביעית על ידי אב הכנסייה אויסביוס. הכפר נמצא במקום
אסטרטגי חשוב ליד דרך ירושלים-בית גוברין-אשקלון. תושבי בתיר, כיום כ4,000- איש,
שמרו עד היום על חקלאות מסורתית של גידול עצי פרי וירקות בטרסות. המים מובאים
לשם על ידי מערכת של תעלות מהמעיין העתיק במרכז הכפר. כאשר נבנתה מסילת הרכבת
באזור, נותרו חלק מאדמות בתיר בצד השני של קו הרכבת ואחרי מלחמת העצמאות היו
בשטח ישראל, בעוד שהכפר עצמו והאדמות הקרובות אליו היו בשטח הירדני. בהסכמי
רודוס ב1949- חתמה ישראל עם ירדן על הסכם אשר לפיו פסי הרכבת יישארו בתחום מדינת
ישראל אך תושבי בתיר יוכלו להמשיך להחזיק באדמותיהם שבתחומה. זמן קצר אחר כך הוסדר שהתושבים יוכלו גם להמשיך לעבד
את אדמותיהם משני צדי המסילה. הסדר זה פעל כל השנים עד לאינתיפאדה השנייה. לא
הייתה שום גדר שהפרידה בין השטח הירדני לשטח הישראלי והתושבים יכלו לגשת
לאדמותיהם באופן חופשי ועם כל מכונות (ומכוניות) העבודה הנדרשות. תושבי
בתיר התפרנסו מחקלאות, אך במהלך שנות הכיבוש הישראלי הרוב הגדול של הגברים החל
לעבוד מחוץ לכפר, בעיקר בירושלים, בית לחם וחברון. החל מראשית האינתיפאדה
השנייה, כשישראל לא אפשרה עוד לפלסטינים מן השטחים להיכנס לתחומה, פחת באופן
דרמטי מספר העובדים בחוץ ומספרם כיום לא עולה על מאתיים. בשל האבטלה הקשה, אנשים
רבים פתחו דוכנים בכפר וכיום יש בו שלושים חנויות, בעוד שלפני האינתיפאדה היו בו
רק כעשר. הכפר גם מסתמך על תעשייה קלה ויש בו חמש נגריות, שלושה בתי מלאכה
לאלומיניום, מנסרת אבן, שלוש מסגריות, שני בתי בד. מקום יפה במיוחד הוא בריכת
השחייה הנמצא בתוך גינה יפהפייה. בכפר שני
בתי ספר הכוללים את הכיתות א-יב, האחד (צמוד לפסי הרכבת) לבנים ובו 500 תלמידים
והאחר לבנות ובו 450 תלמידות. כמאה תלמידים לומדים בבתי ספר מיוחדים מחוץ לכפר,
ברובם בתי ספר כנסייתיים בעלי מוניטין בבית לחם, כגון בית הספר תליתא קומי
הגרמני-פרוטסטנטי. כמו כן לומדים כמאתיים סטודנטים מחוץ לכפר באוניברסיטאות בבית
לחם, חברון, אבו דיס, ביר זית ושכם. בכפר
מרכז בריאות קטן ובו רופא כללי ובית מרקחת אחד. אין בו שירותי רנטגן וחדר
ניתוחים, ועבור שירותים אלה זקוקים התושבים למערכת הבריאות של בית לחם. גם עבור
לידות משתדלים תושבי הכפר להגיע לבית לחם. נוכח חסימת הכביש לבית לחם לכלי רכב,
נאלצים החולים היום ללכת חלק מהדרך ברגל או שהם נישאים בזרועות קרוביהם. על פי תוואי הגדר החדש שאושר
בממשלה בפברואר 2005, בתיר והכפרים השכנים וולג'ה, חוסן, נחאלין וואדי פוקין, ימצאו
את עצמם מנותקים מעיר המחוז שלהם, בית לחם, על ידי חומה שתוקם לאורך כביש 60,
ומתוכננת עבורם רק גישה תת-קרקעית לבית לחם, שתהיה בשליטת צה"ל. בנוסף לכך
תהיה בתיר מוקפת בחומה או גדר מצפון-מערב, ליד הקו הירוק. מה שנדמה במבט ראשון
כקביעת גבול תקינה, מתברר בשטח כהרסני למרקם החיים ולחקלאות הכפר כמו גם לערכי
הנוף והטבע במקום. הגדר/החומה אמורה להיבנות צמוד לבתים, לבית הספר לבנים
ולמעיין ותנתק את אנשי הכפר מ40- אחוז מגידולי הזיתים ומכ95- אחוז מאזור הירקות
והבוסתנים המשתרעות לרגלי הגבעה וממשיכות בצד השני של פסי הרכבת. גם בתים אחדים
שנבנו בצד הישראלי יופרדו מהכפר. בניגוד להסדר שנשמר מאז 1949, תוגבל גישת
התושבים לאדמותיהם למעבר תת-קרקעי אחד ולהולכי רגל בלבד, כך שלא ניתן יהיה להגיע
בטרקטורים לאדמות או ברכבים שיאספו את היבול. עדרי הכבשים והעזים לא יוכלו עוד
לנוע באופן חופשי בין הכפר למרעה, וגם הילדים לא יוכלו עוד להשתמש באזור הירוק
למשחקיהם. הנוף אל הרי ירושלים ייקטע באמצע המורדות על ידי גושי בטון. |