­בתיר, חוסאן, ואדי פוכין ונחאלין

ארבעה כפרים פלסטינים ממערב לבית לחם שימצאו את עצמם בין שתי גדרות

 

בהחלטת ממשלת ישראל מ-20 בפברואר 2005 אושר תוואי מתוקן של "גדר הביטחון". לפי תוואי זה תסטה הגדר מדרום לירושלים מן הקו הירוק ותיכנס בעומק של 5 עד 10 ק"מ לתוך שטחי הגדה המערבית, כאשר רוחב הגדה באזור זה הוא 30 עד 35 ק"מ.

ההכנות לבניית הגדר כבר החלו. ב-1 במאי 2005 חתם האלוף יאיר נוה, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, על צו תפיסה ל-756.5 דונם אדמה שבבעלות תושבי ולאג'ה, בתיר, חוסאן, ואדי פוכין וצוריף. כעבור עשרה ימים צו זה נמסר לבעחי הקרקעות ופורסם במת"ק (משרד התיאום והקישור) עציון. המת"ק עומד לקיים סיור באזור בתאריך שטרם פורסם. לבעלי הקרקעות תינתן אפשרות ערעור רק במשך שבעה ימים מיום הסיור [1] .

 

 

[מפת "מכשול הביטחון" ממערב לבית לחם

הסברים:

הקו הירוק = הקו הירוק

הקו האדום והקו הכתום = הגדרות והחומות המתוכננות

היישובים המסומנים בוורוד = כפרים פלסטינים

היישובים המסומנים בכחול = התנחלויות יהודיות

הכפר הפלסטיני ללא ציון שם צפונה-מזרחה מבתיר הוא ולאג'ה. המקרה שלו דומה מאוד לזה של ארבעת הכפרים האחרים, שכן מתכוונים להקים גדרות שיפרידו את הכפר מירושלים בצד אחד ומהגדה המערבית בצד שני (אנחנו מתכוונים לכתוב דף מידע נוסף על כפר זה).

ההתנחלות הקטנה ללא ציון שם בין ולאג'ה לבית לחם היא הר גילה.]

 

המפה חושפת שהעיקרון המנחה מאחורי תוואי זה הוא הכללת ההתנחלויות מדרום לירושלים – גוש עציון – ב"צד הישראלי" של הגדר יחד עם שטחים רחבים שיאפשרו את הרחבת ההתנחלויות הקיימות ואת הקמתן של חדשות. יתר על כן, תוכניות בנייה לאזור מצפון לביתר עילית – הרחבת הר גילה והקמת שכונה ירושלמית חדשה מסביב לוולאג'ה - רומזות לכך שיש ניסיון ליצור גוש התנחלויות גדול מיישובי גוש עציון בדרום עד פאתי ירושלים בצפון. צעדים אלה תואמים מדיניות מכוונת ליצור עובדות בשטח לקראת סיפוח גוש עציון למדינת ישראל בהסדר קבע עתידי. הם עשויים להתקבל על ידי הממשלה האמריקאית שהצהירה על נכונותה להכיר בשינוים של גבול 1967 לטובת גושי התנחלות גדולים בקרבת הקו הירוק. השלכות בניית הגדר בתוואי זה על הפלסטינים חמורות:

• סיפוח גוש עציון יגזול ממדינה פלסטינית עתידית שטח ניכר, שטח של אדמה פורייה בעל חשיבות חקלאית למחוז בית לחם בפרט ולמדינה הפלסטינית בכלל.
• העיר בית לחם (על ערי הבת שלה בית סאחור ובית ג'אלה והכפר אל-ח'דר) תהפוך מבירה של מחוז לעיר גבול המוקפת משלושה כיוונים (מערב, צפון, דרום) בגדר או חומה ללא אפשרות להתרחב.
• ארבעת הכפרים הפלסטינים שנמצאים בין התנחלויות גוש עציון – בתיר, חוסאן, ואדי פוכין ונחאלין, כ-20,000 תושבים, ימצאו את עצמם, מחד גיסא, מנותקים מעיר המחוז שלהם, בית לחם, ומאידך גיסא, יופרדו משטחי מדינת ישראל על ידי גדר שנייה. מתנאיי החיים הבלתי אפשריים שיווצרו כך, עולה רושם חזק שהמטרה בטווח הארוך היא לגרום לתושבים לעזוב את האזור ולהפוך את גוש עציון לאזור של התיישבות יהודית בלבד.

 

רקע היסטורי

 

בתקופת המקרא ובית שני התקיים מערבה מבית לחם היישוב ביתר, שנכבש ונחרב על ידי הרומאים במרד בר כוכבא ב-134-135. מותו של בר כוכבא בעת הכיבוש הביא להתמוטטות המרד והרושם הטראומטי שהשאירו האירועים מוצא את ביטויו בתלמוד. אתר ביתר לא יושב שוב ונקרא עד היום "חירבת אל-יהוד" (שרידי היהודים). במהלך מאות השנים, מאז התקופה הרומית-ביזנטית, התפתחו באזור הכפרים שקיימים עד היום. בתיר, למשל, נזכר במאה הרביעית על ידי אב הכנסייה אויסביוס.

 

עד למאה ה-20 לא הוקם אף יישוב יהודי חדש באזור. רק ב-1943 (לאחר שני ניסיונות קודמים שנכשלו) הוקם הקיבוץ הדתי כפר עציון מדרום לכפרים הערביים ובמהלך ארבע השנים הבאות נוספו לו שלושה יישובי-בת: משואות-יצחק, עין צורים ורבדים. ביחד נקראו יישובים אלה גוש עציון. כך מתארים היום באתר האינטרנט של כפר עציון את סוגיית הבעלות על הקרקע: "גוש עציון השתרע על-פני שטח קרקע של כ-20 אלף דונם, מחציתם בבעלות יהודית. מרבית הקרקעות שנמצאו בידי היהודים היו קרקעות ציבוריות, שכן את הקרקעות המשובחות המעטות באיזור, לא נאותו הערבים למכור." [2] על פי תוכנית החלוקה של האו"ם שאושרה ב-29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון, שנמצא עמוק בתוך השטח הערבי, בגבולות מדינת ישראל, וגם כל הניסיונות הצבאיים לשמור על היישובים נכשלו. ב-13 במאי 1948 נכבש גוש עציון על ידי הלגיון הירדני וערבים מקומיים, ותושביו נרצחו או נלקחו בשבי. בהסכמי רודוס ב-1949, שקבעו את קו שביתת הנשק, נותרו הכפרים הפלסטיניים מערבה מבית לחם ואזור גוש עציון תחת שלטון ירדני. ואדי פוכין ובתיר מצאו את עצמם צמודים לקו הירוק מצפון והתרחבותם לכיוון זה נעצרה (על הסדר מיוחד לאדמות בתיר שנמצאו בצד הישראלי ראה להלן, "המקרה של בתיר").

 

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית, הוקם כפר עציון מחדש. מזרחה וצפונה ממנו הוקמו במשך השנים התנחלויות חדשות ונסללו כבישים חדשים אליהן.

 

טבלה: התנחלויות גוש עציון שאמורות להיכלל בגדר הביטחון

 

 

ההתנחלויות הוקמו על שטח כבוש בניגוד לחוק הבינלאומי, וחלקים מהן נבנו על חשבון הכפרים הפלסטיניים. חלק מאדמותיהם הופקעו לצורך הקמת והרחבת ההתנחלויות או סלילת הכבישים החדשים. בו בזמן שההתיישבות היהודית הלכה וגדלה הצטמצמו אפשרות ההתרחבות של הכפרים.

 

טבלה: הפקעת אדמות הכפרים לטובת התנחלויות וכבישים נכון לספטמבר 2004 (בדונם) [7]

 

 

ההתנחלות החרדית ביתר עילית, הגדולה מבין התנחלויות האזור שבה מתוכננות מאות יחידות דיור חדשות, נמצאת בלב ליבו של משולש הכפרים חוסאן, ואדי פוכין ונחאלין, חוצצת ביניהם ומונעת את התרחבותם. ואדי פוכין נמצא לכוד בין הקו הירוק לבין ביתר עילית. בין נחאלין לביתר עילית מפריד רק עוד ואדי אחד, והכפר לא יכול עוד להתרחב לכיוון זה. בצד השני, בדרום, מתקרבות אליו ההתנחלויות נווה דניאל וראש צורים, ובמקום נח"ל גבעות מתוכננת הקמת התנחלות חדשה, גבעות, עם אלפי יחידות דיור, כך שגם כאן אפשרויות ההתרחבות מצומצמות ביותר.

 

 

[בתמונה: מבט מנחאלין לביתר עילית]

 

הרעה במצב מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000

 

בעקבות אירועי האינתיפאדה הולכת ונבנית בגדה המערבית מערכת של גדרות, חומות, מחסומים וכבישים אסורים שמגבילה את חופש התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית. במקרה של ארבעת הכפרים ממערב לבית לחם מדובר בחסימת הגישה לבית לחם לכלי רכב. לפני האינתיפאדה הוביל כביש מבתיר וחוסאן לכפר אל-ח'דר הצמוד לבית לחם ומשם לבית לחם. כביש זה נחסם בערמת עפר ומאז צריך כל המבקש להגיע לבית לחם לרדת מהרכב לפני החסימה, לחצות ברגל את כביש 60 המחבר בין ירושלים לדרום ולעבור דרך חסימת אדמה נוספת עד שהוא יכול לעלות על מונית לבית לחם. המעבר מעל כביש 60 מסוכן, שכן זה כביש ללא רמזור או מעבר מסודר להולכי רגל, שבו נוהגים במהירות. החסימה מקשה במיוחד על זקנים, ילדים קטנים וחולים. לעיתים נאסרה הגישה לבית לחם כליל.

[בתמונה: חסימת הכביש לבית לחם]

 

הרעה במצב על ידי הגדר המתוכננת

 

על פי תוואי הגדר החדש תיבנה גדר לאורך כביש 60 ותהווה חלק מגדר ביטחון רצופה שתקיף את הגדה המערבית כולה. ליתר דיוק, הגדר תקיף את מה שיוותר מן הגדה אחרי סיפוחה של מזרח ירושלים ושל גושי התנחלויות לצד הישראלי של הגדר. גדר זו לא תאפשר עוד את המעבר של הולכי רגל לכיוון בית לחם וחזרה. בנוסף לגדר זו תיבנה סמוך לקו הירוק גדר לא רצופה שתתחיל מצפון לבתיר ותסתיים מדרום לוואדי פוכין, ותמנע את גישתם של תושבי הכפרים לשטח מדינת ישראל. עדיין פתוחה השאלה האם תהיה גדר כלשהי בין הכפרים להתנחלות ביתר עילית, כי קשה להאמין שישאירו התנחלות גדולה זו ללא מערכת הגנה.

 

וכך מתארים צה"ל והמינהל האזרחי את עתידם של תושבי הכפרים: "מרחב גוש עציון ובכלל זה גוש נחלין-חוסאן המצוי בתוכו, יוגדרו כאזור מיוחד ולא כמרחב תפר. לכן יורשו התושבים להיכנס לאזור זה דרך נקודות הביקורת והשערים שיוקמו וזאת לאחר בידוק ביטחוני בלבד וללא צורך באישורים מיוחדים או היתרים מהמינהל האזרחי". "הכפר וולג'ה שמצפון לבית לחם יחובר במעבר תת קרקעי לבית לחם, דוגמת החיבור שנעשה בין קלקיליה לחבלה (בחבלה מדובר במחלף שצה"ל חוסם לפעמים בשער ברזל, ע"ה). גוש חוסאן-נחאלין יחובר לבית לחם באמצעות מעבר תת קרקעי ונקודת ביקורת ליד הכפר אל ח'דר" [9] .

 

הגדר המתוכננת תגביל אפוא את הקשר של תושבי הכפרים לבית לחם, למדינה פלסטינית עתידית ולעולם כולו לכביש תת-קרקעי אחד בשליטת צה"ל; הם לא יוכלו עוד לצאת מכפריהם ללא בדיקה ביטחונית והאיום של חסימה מוחלטת תמיד ירחף עליהם.

 

המקרה של בתיר [10]

 

בכפר בתיר כ-4,800 תושבים, כולם מוסלמים, וכ-700 בתים. ב-1967 תושבים אשר היו מחוץ לשטחים בזמן הכיבוש (בעיקר לצורכי עבודה) לא הורשו עוד לשוב. בשל כך מספר רב מתושבי הכפר חיים כיום בגלות.

 

נכון לשנת 1967 היו לכפר כ-8,000 דונם שמתוכם 3,500 מעבר לפסי הרכבת, דהיינו בתוך שטח ישראל. בהסכמי רודוס ב-1949 חתמה ישראל עם ירדן על הסכם אשר לפיו פסי הרכבת יישארו בתחום מדינת ישראל ובתמורה מדינת ישראל תאפשר לתושבי בתיר להמשיך ולעבד את אדמותיהם שנותרו בתוך ישראל. הסדר זה פעל כל השנים.

 

[בתמונה: שמאלה מפסי הרכבת בתי בתיר, שדות הירקות והכביש המוביל אל בית הספר לבנים, ימינה מפסי הרכבת תחילת שדות עצי הפרי]

 

[בתמונה: בצד ימין המעיין, בצד שמאל פסי הרכבת ולידם בית הספר לבנים, ברקע גילה]

 

בשנת 1983 הופקעו מן הכפר כ-1,000 דונם ליד כביש 60 בטענה שלא ניצלו את האדמות לחקלאות [אדמות אלה לא מופיעות בטבלה לעיל]. עד היום לא השתמשו באדמות אלה לבנייה או לסלילת כבישים, אך הן נותרות בלתי נגישות לבעליהן המקוריים.

 

כל השנים תושבי בתיר התפרנסו מחקלאות, בעיקר מגידול זיתים וירקות, אך במהלך שנות הכיבוש הישראלי הרוב הגדול של הגברים החל לעבוד מחוץ לכפר, כ-1000-1500 איש. מקומות העבודה המרכזיים היו ירושלים, בית לחם וחברון. החל מראשית האינתיפאדה בשנת 2000, כשישראל לא אפשרה לפלסטינים מן השטחים עוד להיכנס לתחומה והוקמו מחסומים על הכבישים, פחת באופן דרמטי מספר העובדים בחוץ ומספרם כיום לא עולה על מאתיים. בשל האבטלה הקשה, אנשים רבים פתחו דוכנים בכפר וכיום יש בו שלושים חנויות, בעוד שלפני האינתיפאדה היו בו רק כעשר. הכפר גם מסתמך על תעשייה קלה ובו חמש נגריות, שלושה בתי מלאכה לאלומיניום, מנסרת אבן, שלוש מסגריות, שני בתי בד ואולם שמחות.

 

בכפר שני בתי ספר הכוללים את הכיתות א-יב, האחד (צמוד לפסי הרכבת) לבנים ובו 500 תלמידים והאחד לבנות ובו 450 תלמידות. כמאה תלמידים לומדים בבתי ספר מחוץ לכפר, ברובם בתי ספר כנסייתיים בעלי מוניטין בבית לחם, כגון בית הספר תליתא קומי הגרמני-פרוטסטנטי. כמו כן לומדים כ-200 סטודנטים מחוץ לכפר באוניברסיטאות בבית לחם, חברון, אבו דיס, ביר זית ושכם. כל אלה תלויים בלימודיהם ביציאה חופשית מבתיר לשטחי הגדה המערבית.

 

בכפר גם מרכז בריאות קטן ובו רופא כללי ובית מרקחת, אך אין בו שירותי רנטגן, וחדר ניתוחים, ולשירותים אלה זקוקים התושבים למערכת הבריאות של בית לחם. גם ללידות משתדלים להגיע לבית לחם. נוכח חסימת הכביש לבית לחם לכלי רכב, נאלצים החולים היום ללכת חלק מהדרך ברגל או קרוביהם צריכים לשאת אותם. בחודשים האחרונים נפטרו שני חולי אסתמה שהובלתם לבית החולים התעכבה בשל החסימות. חסימה מוחלטת של הכביש או בדיקות ביטחוניות ארוכות בכביש התת-קרקעי המתוכנן ימשיכו לסכן חיים.

 

ב-5 במרס 2005 הגיעו מודדים לכפר להכין את תוואי החומה. מתברר שהחומה מתוכננת לקום על הקו הירוק, אך מה שנדמה כקביעת גבול תקינה מבחינה חוקית, מתברר בשטח כהרסני למרקם החיים ולחקלאות הכפר וכמו כן לערכי הנוף והטבע במקום. החומה תנתק את אנשי הכפר מחלקות הירקות המשתרעות לרגלי הגבעה וממשיכות בצד השני של פסי הרכבת. גם עצי זית ועצי פרי אחרים ינותקו מן הכפר.

 

[בתמונה: מעיין בתיר שצמוד לו (מצד ימין) מתכננים להקים את החומה]

 

[המעיין ושדות הירקות שינותקו ממנו על ידי החומה]

 

כבר בעקבות שיפוץ פסי הרכבת נסתמו חלק מהתעלות שהובילו מים לצד השני. החומה אמורה להיבנות צמוד לבתים, לבית הספר לבנים ולמעיין, ו-40 אחוז מגידולי הזיתים וכ-95 אחוז מאזור הירקות והבוסתנים יישארו בחוץ, כמו גם בתים אחדים שנבנו בצד הישראלי של הקו הירוק. בניגוד להסדר שעבד מ-1949, תוגבל גישת התושבים לאדמותיהם למעבר תת-קרקעי אחד ולהולכי רגל בלבד, כך שלא ניתן יהיה להגיע בטרקטורים לאדמות או ברכבים שיאספו את היבול. עדרי הכבשים והעזים לא יוכלו עוד לנוע באופן חופשי בין הכפר למרעה, וגם הילדים לא יכלו עוד להשתמש באזור הירוק למשחקיהם. הנוף אל הרי ירושלים ייקטע על ידי גושי בטון.

 

[בתמונה: צינור מנותק שהוביל מים ממעיין הכפר אל השדות בצד השני של פסי הרכבת]

 

 

[בתמונה: עצי פרי של בתיר ותעלת מים מנותקת בצד השני של פסי הרכבת]

 

 

5. המקרה של נחאלין [11]

 

כפר מהתקופה הכנענית ובו כ-6,600 תושבים. בשנת 1967 היו בו 1,500 תושבים. הריבוי הטבעי גבוה מאוד. 30 אחוז מהתושבים בגילאי 6-18 ועוד 20 אחוז מתחת לגיל 6. בבתי הספר כ-2,200 תלמידים. ב-1967 היו לכפר 8,000 דונם. זמן לא רב אחר כך הופקעו 2,000 דונם ולאחרונה עוד 2,000 דונם. חלק גדול מהשטח הופקע ל"צרכים ביטחוניים" וכחמש שנים אחר כך הוקמו עליו יחידות דיור של ההתנחלויות הסמוכות, בעיקר של ביתר עילית. השטח הבנוי של הכפר הוא על 990 דונם וכל הרחבה של השטח הבנוי נתקלת בהריסות.

 

ישנה בעיה של ביוב בגלל שהכפר בנוי על מדרון תלול וישנה זליגה מבורות הספיקה בבתים העליונים אל הבתים התחתונים. לכפר תוכנית למערכת טיהור ביוב, אך אין לו את האמצעים הכספיים הדרושים. בנוסף לבעיית הכפר עצמו עם הביוב הוא סובל משפיכת הביוב והזבל של ההתנחלות ביתר עילית על אדמותיו שגרמה כבר להרעלת חלק מעצי הזית. עצי זית אחרים נעקרו על ידי הצבא.

 

[בתמונה: הביוב של ביתר עילית ושדה של עצי זית שאליו הוא נשפך]

 

יש בנחאלין קליניקה הפתוחה יומיים בשבוע וממומנת על ידי משרד הבריאות הפלסטיני, אבל בעיקר התושבים תלויים בשירותי הבריאות של בית לחם. חלק גדול מתושבי הכפר צריכים לצאת ממנו מדי יום – כ-300 מורים, כ-150 פקידים, כ-500 סטודנטים, אבל היציאה ממנו קשה מאוד. "תקופה ארוכה חסם צה"ל את הגישות לכפר בתעלות, בשער סגור, בסלעים. אפילו כלי רכב לפינוי אשפה לא היה יכול להגיע אליהם, והיא נערמה בצדי הדרכים במקומות לא מוסדרים. על כך הם אפילו נקנסו." [12] עד היום סובלים תושבי נחאלין, כמו תושבי בתיר מחסימת הכביש לבית לחם לכלי רכב.

 

לאור נתונים אלה נשמעים כמו לעג חלק מה"עקרונות להתווית המכשול" כפי שהם פורסמו באתר האינטרנט של משרד הביטחון [13] :

• ...
• המנעות, במידת האפשר, מהפרדה בין הקרקע לבין בעליה.
• התחשבות במרקם חיי האוכלוסייה בקו התפר, בזיקות של האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית.
• המנעות מהכללת פלסטינים ממערב למכשול.
• התחשבות בקניין הפרט.
• שימור ערכי נוף וטבע.
• ...

כתבו: תמר אברהם ואפרת בן זאב

תמונות: סהר ורדי ואמנון סדובסקי

עריכה ותיקונים: עוסאמה שקרנה ומוחמד פנון

המעוניינים בסיורים יפנו אל:
 tamar-av@013.net.il, msebz@pluto.huji.ac.il.