Celebrating Independence Day at Issawiya
Apartheid in Action
חוגגים יום עצמאות בעיסאוויה
אפרטהייד בפעולה
April 16-18th, 2002
(click here for Hebrew - לעברית לחצו כאן)
Celebrating Independence Day at Issawiya - Apartheid in Action
By Neve Gordon, Yuri Pines, and Catherine Rottenberg
On the eve of Independence Day, at around 4:00 pm, all entrances to
Issawiya were hermetically sealed; large numbers of police entered the
village and began house-to-house searches. Men returning from work could
not get home. Slowly, more and more men gathered, stranded on the roads
leading to their houses, without coats, food or water. As the hours passed,
they realized that the police and military were not going to allow them to
return home that evening. And it was only at around 4:00 in the morning when
they finally gave up and went to sleep in cars or on the concrete streets of
the Jewish neighborhood, the French Hill. Some had blankets that Ta’ayush
and other people had brought, others did not.
It all began hours earlier. On Tuesday, April 16, at approximately 8:30 am,
the Israeli police and military imposed a curfew on Issawiya, a village
located in north east Jerusalem just a few meters from Hebrew University’s
Mount Scopus campus, and adjacent to Jerusalem’s French Hill. (The 8000
Palestinians who live in Issawiya are Israeli residents; they pay Jerusalem
municipality taxes - although they receive almost no services - and have
blue identity cards.) Sick people who had left their homes earlier for
checkups, children who were coming back from school, university students,
and others stood for hours waiting to enter the village. The police allowed
these resident to enter, but in increments and according to the whim of the
checkpoint guard.
At around 4:00 in the afternoon the police stopped letting people in and
imposed a total closure and curfew on the village. One couple returning
from Sharei Tzedek hospital with their baby, who had been hospitalized for
3 days, were refused entry. They waited at the checkpoint until 2:00 am,
when finally neighbors took them in. Ta’ayush members demanded that the
family be allowed to return home, but we were ignored.
The alleged reason for the curfew was that a “terrorist was loose in
Issawyia.” However, most of the other Arab neighborhoods in east Jerusalem
were also under curfew that night, suggesting that at least one of the
reasons the authorities imposed the curfews was to make sure that Arabs
stayed home while Jews celebrated Independence Day.
The people of Issawiya, like the residents of other Arab neighborhoods,
did not receive an explanation. Their village was simply closed off; no
one bothered to tell them what was going on. The scope of the force employed
and the degree of police brutality during the twenty-six hour curfew,
whereby hundreds of residents were prevented from returning to their homes,
and thousands were humiliated, appears to be unprecedented within the
Jerusalem setting.
Young Border Policemen stood at the checkpoint and treated all Palestinian
residents alike -- as state enemies. These policemen were not only extremely
aggressive and rude towards anyone who inquired about what was happening,
including Ta’ayush members, but some of them were trigger-happy. More than
once during the day and night, when residents walked “too close” to the
checkpoint, the soldiers threw stun grenades and tear gas canisters no real
reason was needed.
At about 6:00 pm, all of the residents from one Issawiya neighborhood --
who had been ordered to stay inside their homes since morning -- were
ordered to leave their houses and were taken to the village school. The operation
apparently focused on the area near the mosque, where security forces were
looking for suspected militants. Women and children of this neighborhood
(and of nearby houses as well) were evacuated from their homes and brought
to the school. Men were also driven away, although some of them evidently
stayed near their dwelling area during the search at the police’s
request -- in order to open shops and houses for inspection. An elderly
person told us that he had been beaten by the Border Police when he refused
to comply with their requests.
At midnight, when we called the police and military spokespersons, demanding
that the children be given blankets and food and not held like animals in
the cold Jerusalem night, we were promised that it would be taken care of.
Later we found out that nothing had been done. Only at 4:00 in the morning
did they begin letting those locked in the school go back home.
Meanwhile, about 50 Ta’ayushim and people from other organizations joined
the 300 men who were stranded on the road leading to the village. We brought
some blankets and food. Many of the men were worried about the fate of the
their wives and children, knowing that the soldiers and policemen were
searching their houses while they were standing helpless outside. For hours
we waited with them, trying to interest the press, who did not think that
the Issawiya events were “news”. We called Israeli Knesset Members and
friends from the Jerusalem municipality council, but despite their
well-meaning efforts, they were powerless. The Israeli Association for
Civil Rights as well as Adallah tried to intervene, but again to no avail.
At about 2:00 in the morning, the guards at the checkpoint threw another
round of stun grenades and tear gas canisters at us, just to emphasize who
was in control. Only at 6:00 am the following morning were the men allowed
back inside, and at 11:00 the curfew was lifted. No militants were actually
found during the raid.
On April 17, several hours after the curfew was lifted, a group of 12
Ta’ayush activists visited Issawiya to survey the damages.
Major damage was inflicted on two shops and a hairdresser salon. The latter
was destroyed irreparably, evidently as a result of grenades thrown into the
small salon. The site looks as if a major battle had taken place there,
although it had actually been empty. There was less damage to the two other
shops. In both cases the owners opened the shop to the security forces, who
then blew up the rear door of the shops in order to enter a small courtyard in one case, and a staircase of the house in the other. These tactics are similar to the ones employed by the Israeli military in Balata and other refugee camps. In both stores, explosives caused damage to merchandise. One of the storeowners complained that the soldiers had stolen mobile phones and cash from the counter.
Several houses were also damaged. One house was shattered as the security
forces used explosives to blow up an attic, destroying the adjacent rooms,
and even part of the exterior wall. This house requires major renovation
before safe living conditions can be reestablished. Nobody was arrested in
the house, and the security forces apparently found no evidence of any
illegal activities within it. In two other houses we saw evidence of
shooting into wardrobes. In another house, the soldiers used large amounts
of explosives to demolish the outer door, but in this case they left most
of the furniture, including wardrobes, intact. At least two cars had been
damaged in the course of the operation as well.
But the nightmare did not end. Throughout Independence Day a Border Police
checkpoint remained in place; the police harassed everyone who wanted to
leave the village. At about 11:00 pm on April 17th, Border Policemen
returned to the village once more, patrolling the streets and throwing
stun grenades to frighten and terrorize the residents.
The following morning, April 18th, a roadblock was placed at the village
entrance yet again. Sometimes the policemen checked the cars and let them
through, taking about 5 minutes per car, while on other occasions it took
them between 30 to 40 minutes. The men were ordered out to the cars and
told to lift up their shirts just to make sure they were not strapped with
explosives. Rabbi Arik Asherman, from Rabbis for Human Rights, Neve Gordon
and other Ta’ayushim were also made to exit their cars and lift their
shirts they too were suspected of being suicide bombers.
Moreover, within a period of an hour, while a few Ta’ayushim were in the
village, Border Policemen who had taken over the roof of one of the houses
threw three rounds of tear gas canisters (one round every twenty minutes)
at children who were playing in the streets. The children were not throwing
rocks; they were not even shouting at the policemen. They were just playing.
Happy Independence Day 2002!!!!
חוגגים את יום העצמאות בעיסאוויה - אפארטהייד בפעולה
מאת ניב גורדון, יורי פינס, וקתרין רוטנברג
בערב יום העצמאות, בשעה 4 אחה"צ בקירוב, כל הכניסות לעיסאוויה נסגרו הרמטית.
כוח משטרה גדול נכנס לכפר ופתח בחיפושים מבית-לבית. גברים לא הצליחו לחזור
הביתה בתום יום עבודה. בהדרגה נאספו יותר ויותר גברים,
תקועים בדרכים המובילות לבתיהם, ללא מעילים, מזון או מים. בנקוף השעות הבינו
שהמשטרה והצבא לא יתנו להם לשוב הביתה באותו ערב. רק בשעה 4 לפנות בוקר
התייאשו ופרשו לישון במכוניות או על הרחובות הסלולים בשכונה היהודית השכנה,
הגבעה הצרפתית. לכמה מהם היו שמיכות שהביאו להם אנשי תעאיוש ואחרים, ולחלקם
אפילו לא זה.
הכול החל שעות קודם. ביום שלישי, ה-16 באפריל, ב-8:30 בבוקר בקירוב, הטילו
המשטרה והצבא הישראלים עוצר על עיסאוויה, כפר מצפון-מזרח לירושלים, מטרים
ספורים מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים, וסמוך לשכונה הירושלמית "הגבעה
הצרפתית". (8000 הפלסטינים החיים בעיסאוויה הם תושבי ישראל. הם מחזיקים
בתעודות זיהוי כחולות ומשלמים מסים לעיריית ירושלים, אף שזו לא מספקת להם
כמעט שום שירות עירוני). חולים שיצאו קודם את לטיפולים רפואיים, ילדים
בדרכם חזרה מביה"ס, סטודנטים באוניברסיטה, ואחרים עמדו במשך שעות והמתינו
להיכנס לכפר. המשטרה הרשתה לתושבים להיכנס אבל רק בקבוצות קטנות ועל פי
שרירות לבם של השומרים במחסום.
ב-4 אחה"צ בקירוב, הפסיקה המשטרה להרשות את כניסתם והטילה סגר ועוצר מלאים
על הכפר. לא הורשו להיכנס גם בני זוג בדרכם חזרה מביה"ח שערי צדק, עם תינוקם
שהיה מאושפז בו במשך 3 ימים. הם המתינו במחסום עד 2 לפנות בוקר, אז הכניסו
אותם לבסוף שכנים. חברי תעאיוש דרשו שהמשפחה תורשה לחזור הביתה, אבל התעלמו
מאתנו.
הסיבה המוצהרת לעוצר הייתה ש"מחבל מסתובב חופשי בעיסאוויה". עם זאת, רוב
השכונות הערביות במזרח ירושלים היו גם הן נתונות בעוצר אותו לילה. מכאן
שלפחות אחת הסיבות לעוצר שהטילו השלטונות היא להבטיח שערבים יישארו בבתיהם
שעה שיהודים חגגו את יום העצמאות.
תושבי עיסאוויה, כמו תושבי שכונות ערביות אחרות, לא קיבלו כל הסבר. כפרם
פשוט נסגר. איש לא טרח להודיע להם מה קורה. דרגת הכוח שהופעל ומידת האלימות
של המשטרה במשך 26 שעות העוצר, בהן נמנע ממאות תושבים לשוב לבתיהם, ובהן
הושפלו אלפים - הן חסרות-תקדים בתוך ירושלים.
שוטרי משמר הגבול הצעירים עמדו במחסום והתייחסו באופן שווה לכל התושבים
הפלסטינים - כאל אויבי המדינה. שוטרים אלה לא רק גילו יחס תוקפני וגס-רוח
כלפי כל מי ששאל מה קורה, בכלל זה חברי תעאיוש,
כמה מהם אף היו עם אצבע קלה מאוד על ההדק. יותר מפעם אחת במהלך
אותה יממה, כשתושבים התקרבו "מדי" אל המחסום, השליכו החיילים רימוני הלם
וגז מדמיע ללא כל סיבה ממשית. בשעה 6 אחה"צ בקירוב, כל תושבי השכונה האחת
בעיסאוויה שנצטוו להישאר בבתים מאז הבוקר - קיבלו הוראה לצאת מהבתים ונלקחו
לביה"ס בכפר. המבצע התמקד לכאורה בסביבת המסגד, שם כוחות הביטחון חיפשו
חשודים. נשים וילדים בשכונה זו (ובתים הסמוכים לה) פונו מבתיהם והובאו
לביה"ס. גם גברים גורשו מהשכונה,
אף שכמה מהם נשארו קרוב למגוריהם בזמן החיפוש לבקשת המשטרה - כדי לפתוח
חנויות ובתים לבדיקה. אדם מבוגר סיפר לנו שהוא הוכה בידי משמר הגבול כשסירב
למלא את הוראותיהם.
בחצות, כשהתקשרנו לדוברי המשטרה והצבא בדרישה שלילדים יינתנו שמיכות ואוכל
ושלא יוחזקו כבהמות בלילה הירושלמי הקר, הובטח לנו שהנושא בטיפול. בהמשך
נודע לנו שדבר לא נעשה. רק ב-4 לפנות בבוקר החלו לתת לאנשים הכלואים בביה"ס
לשוב לבתיהם.
בינתיים, כ-50 חברי תעאיוש וארגונים אחרים חברו ל-300 הגברים התקועים בדרך
הגישה לכפר. הבאנו מעט שמיכות ומזון. רבים מהגברים דאגו לגורל נשותיהם וילדיהם,
בידיעה החיילים והשוטרים עורכים חיפושים בבתים בזמן
שאנחנו עומדים שם חסרי-אונים. שעות חיכינו אתם, ניסינו לעניין אנשי תקשורת שלא
מצאו שהנעשה בעיסאוויה הוא בגדר "חדשות". הזעקנו חברי כנסת וידידים ממועצת
עיריית ירושלים, אבל חרף מאמציהם וכל הרצון הטוב, גם הם היו חסרי-אונים.
האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגון עדאלה ניסו להתערב,
שוב ללא הועיל.
בשעה 2 לפנות בוקר בקירוב, השליכו עלינו החיילים במחסום מטח נוסף של רימוני
הלם וגז מדמיע, כדי להזכיר מי כאן השולטים. רק ב-6 בבוקר למחרת הורשו הגברים
להיכנס בחזרה לכפר, ובשעה 11 הוסר העוצר. לא נמצאו חשודים במשך הפשיטה.
ב-17 באפריל, כמה שעות לאחר הסרת העוצר, קבוצה של 12 חברי תעאיוש ביקרו
בעיסאוויה כדי לבדוק את הנזקים.
נזקים כבדים נגרמו לשתי חנויות ולמספרה. זו האחרונה נהרסה ללא תקנה,
כנראה כתוצאה מרימונים שהושלכו לתוכה. המקום נראה כשדה קרב, למרות שלמעשה
היה ריק. פחות נזק נגרם לשתי החנויות הנוספות. בשני המקרים פתחו הבעלים את
החנות לכוחות הביטחון, שפוצצו אז את הדלת האחורית של החנות כדי להיכנס לחצר
קטנה במקרה האחד, ולחדר המדרגות בבית השני. שיטות אלה דומות לאופן שבו נהג
הצבא הישראלי מחנה בלאטה ובמחנות פליטים אחרים. בשני הסיפורים גרמו חומרי
נפץ נזקים לסחורה. אחד מבעלי החנויות התלונן שהחיילים שדדו מכשירי טלפון
ניידים וכסף מהקופה.
כמה בתים ניזוקו גם כן. בית אחד נחרב לגמרי כשכוחות הביטחון פוצצו עליית גג,
והרסו חדרים סמוכים, ואף חלק מהקיר החיצוני. בית זה זקוק לשיפוצים ניכרים לפני
שאפשר יהיה שוב לגור בו בבטחה. איש לא נעצר בבית הזה, וברור שכוחות הביטחון לא
מצאו כל הוכחות לפעילות לא-חוקית בתוכו. בשני בתים אחרים ראינו סימנים לירי
לתוך ארונות בגדים. בבית אחר, החיילים השתמשו בכמויות גדולות של חומר נפץ כדי
לפרוץ את הדלת החיצונית, אבל במקרה זה השאירו בשלמותם את רוב הרהיטים והארונות. לפחות שתי מכוניות ניזוקו גם הן במהלך המבצע.
אבל הסיוט עוד לא תם. במהלך יום העצמאות נותר מחסום משמר הגבול במקום. השוטרים
נטפלו לכל מי שרצה לצאת מהכפר. בשעה 11 בערב ב17- באפריל, שבו שוטרי מג"ב לכפר,
פטרלו ברחובות והשליכו רימוני הלם כדי להפחיד ולזרוע בהלה בקרב התושבים.
למחרת בבוקר, ב-18 באפריל, שוב הוצב מחסום בכניסה לכפר. לעתים בדקו שוטרים את
המכוניות והרשו להן לעבור, כשהם "לוקחים" כ-5 דקות למכונית,
בעוד שבמקרים אחרים לקח להם 30 עד 40 לטפל בכל מכונית. גברים נצטוו לצאת
מהמכוניות, ולהרים את החולצות כדי להראות שאינם חגורים בחומרי נפץ. הרב אריק
אשרמן מרבנים לזכויות אדם, ניב גורדון וחברי תעאיוש נוספים גם הם אולצו לצאת
ממכוניותיהם ולהרים חולצות - גם הם נחשדו כמחבלים מתאבדים…
יתר על כן, בתוך שעה, בעוד כמה תעאיושים שוהים בכפר, אנשי מג"ב שהשתלטו על אחד
הגגות השליכו 3 מטחים של רימוני גז מדמיע (מטח מדי 20 דקות) לעבר ילדים ששיחקו
ברחובות. הילדים לא השליכו אבנים, אפילו לא צעקו לעבר השוטרים. הם פשוט שיחקו.
חג שמח ביום העצמאות 2002!