Convoy to Bethlehem area
שיירה לאיזור בית-לחם
April 26th, 2002
(click here for English - לאנגלית לחצו כאן)
שיירה לבית ג'אלה, יום שישי, 26 באפריל
כתב: יגאל ברונר
פורקים את המזון
מהמכוניות ומעבירים אותו למשאית הממתינה מעבר למחסום.
כמה ארגזי תרופות - הדרושות בדחיפות בבית חולים לחולי נפש - עוברים גם הם
ידיים. שלוש מהמשאיות ממשיכות בדרכם ליעדים אחרים (בדרך סמוכה הנתונה
בשליטת הצבא), לכפרים ומחנות פליטים באזור בית-לחם שמצבם גרוע אף מזה של
בית ג'אלה.
בינתיים, כבשיירות אחרות של תעאיוש, קבוצה ערבית-יהודית
המשלבת עזרה הומניטארית ופעולה פוליטית, מתארגנת אסיפה.
ראש עיריית בית ג'אלה הוא הדובר הראשון.
אני מאזין לתיאור החיים תחת עוצר ומצור מתמשך בעודי משוטט בין הנאספים.
אני מחפש את הוריו של לאית', ילד בן 9 מבית ג'אלה. לפני כמה חודשים,
בסיבוב קודם של אלימות, לאית' הוברח על ידי חברים מכפרו המכותר,
ונהנה מפיקניק ומביקור בגן שעשועים בישראל. במשך יום אחד בילה ככל
ילד אחר, חופשי להתרוצץ בחוץ ולשחק. כך למדתי להכיר ולחבב אותו.
משפחתי הצטרפה אליו ביום החופש היחיד שלו, ובני עמוס, בן ה- 6, היה אחד
מחבריו למשחק. עכשיו אני זוכה לפגוש את הוריו, זוג מקסים.
רגע מרגש. אנחנו מנהלים מה שנדמה כשיחה נורמלית בין הורים.
הם שואלים על עמוס, אני על לאית'. אבל ילדותו של לאית' רחוקה מלהיות
נורמלית. הוא סגור בבית כבר ארבעה שבועות, ללא טיפת אוויר צח. אפילו עכשיו
הוריו לא מרשים לו לצאת. מסוכן מדי. השאירו אותו אצל דודתו והם חייבים
לחזור מהר ולהסתגר במעצר-בית שלא ידוע עד מתי יימשך. אנחנו נפרדים בתקווה
להיפגש בקרוב, אולי בנסיבות טובות יותר. אני מנסה לתאר לעצמי את בני,
עמוס, במצבו של תאית', ולא מצליח. מה אומרים לילד בגילו? איך מסבירים את
הכורח להישאר בבית? להיאזר בסבלנות? מה הוא חושב כשהוא רואה את החיילים
סורקים את רחובות העיירה, מטילים עוצר ושוללים ממנו את חירותו?
הוא מעודד אותם לעזוב ולשוב פעם כאורחים ולא ככובשים ומתנחלים,
ומאחל להם דרך צלחה הביתה. הוא מספר להם על הסבל שהם מסבים לאזרחים
פלסטינים. על הרעב והעוני. על הרגשתו של החקלאי הרואה, חסר-אונים, את
יבוליו הנרקבים, ואינו יכול לטפל בהם. אחרי יורי מדברת ליאורה.
היא מספרת על הנשים הפלסטיניות שבעליהן עצורים בידי הצבא, והן כעת אמהות
המטפלות לבד בילדיהן - אלה הקורבנות והגיבורות האמיתיות במלחמה זו.
עם זיכרון כזה מאותה חוויה קשה, אנחנו נחושים שלא לצאת מבית ג'אלה עד שנדע
בוודאות שהמשאיות עברו את כל מחסומי הצבא. כשהנהגים מודיעים לנו שהגיעו
ליעדיהם, אנחנו מתחילים להתארגן לתזוזה. נפרדים ממארחינו הממהרים הביתה
בטרם יוטל שוב העוצר ומשלחים את שיירת המכוניות הארוכה בחזרה לישראל.
כמה מאתנו נשארים במקום כדי להמתין לנהגי המשאיות שיחזרו. אבל הרפתקאות
היום עוד לא תמו.
ארבע מכוניות ומשאית אחת נוסעות במהירות בכביש הריק.
גבעות בית-לחם היפהפיות עוטות דמדומים ואנחנו מגיעים למחסום האחרון של הצבא.
החיילים מתעקשים לעצור את הפלסטינים שבינינו. אחרי הכול, אלה ערבים.
לוקחים מהם את תעודות הזיהוי הישראליות ל"בדיקה" הנמשכת מה שנדמה כנצח.
אומרים לנו שהתקשרו למשטרה לוודא ש"הם נקיים". אנחנו ממתינים ביחד.
עוד שעה חולפת. חושך, והרוח מקפיאה. לבסוף אנחנו מחליטים למחות. שניים מאתנו
חוסמים במכוניות את הדרך להתנחלות הקרובה וממנה, ומודיעים שאם אנחנו לא ננוע,
כך גם המתנחלים. הדבר מסעיר את הרוחות. הקצין האחראי מגיע למקום,
התעודות מוחזרות לבעליהן, אנחנו חופשיים לדרכנו. נודע לנו שהמשטרה אישרה
את כניסתנו כבר מזמן, אבל החיילים רצו שנמשיך לחכות, כך סתם, כשעשוע.
יגאל ברונר מרצה באוניברסיטת תל אביב.
כתובתו בדוא"ל:
ybronner@post.tau.ac.il
השמיים מעוננים, גשם מתחיל לטפטף על גבעות בית-לחם ואנו מגיעים למחסום
העפר בכניסה לעיירה בית ג'אלה. אנחנו נוסעים לאט - שיירה של כמאה מכוניות
וארבע משאיות עמוסות מזון ותרופות - ונעצרים. תושבי בית ג'אלה נתונים בעוצר
כבר חודש, והסוף אינו נראה לעין. זו הפעם הראשונה שהעוצר הוסר למשך שעות
ספורות, לאפשר להם להצטייד (אף שבחנויות לא נשאר הרבה).
כמה עשרות תושבים מחליטים להעביר את הזמן היקר בבואם למחסום לברך אותנו.
אנחנו לוחצים ידיים ומתחבקים, וניגשים למלאכה.
ובעניין החיילים, אלה מקיפים אותנו מכל עבר. יורי, אחד ממארגני השיירה,
מדבר כעת ופונה אל הצבא. הוא אומר לחיילים שהם לא רצויים כאן.
החיילים עומדים סביבנו, לא מסגירים רגשות. אני לא יודע מה הם חושבים.
אבל ברור שהם מעונינים להיראות כחלק מהאירוע שלנו. בעצם העובדה שהם מאפשרים
לעזרה הומניטארית לעבור, הם מקוים להוכיח שהם "הצבא ההומניטארי ביותר בעולם".
אחד מהם מתעד את המתרחש במצלמת וידאו, בוודאי למטרות יחסי ציבור. רק לפני
שבועיים, דובר צה"ל השתמש בתיעוד של שיירה דומה בדרכה למחנה הפליטים ההרוס
בג'נין, כהוכחה לטבעם ההומאני של כוחות ישראל (שעסקו אותה שעה בהריסה בתים
על יושביהם). הדובר שכח לציין שהצבא עצר את המשאיות (יותר מ- 30) בדרך לג'נין,
למרות שהבטיח לתת להן לעבור, ואיפשר רק טפטוף של אספקה.
בדרכנו בחזרה מבית-לחם, צבא ישראל עוצר אחת מהמשאיות הריקות. ארבעה נגמ"שים
מקיפים אותה, וטנק מכוון אליה את קנה התותח שלו. חיילים מכוונים את נשקם
אל הנהג ומאלצים אותו לרדת. אנחנו מתקשרים לנהג בטלפון הנייד. פחד נשמע
בקולו. החיילים שאישרו למשאית כניסה במחסום מבטיחים לשחרר אותה,
אבל קיימת כנראה בעיית תקשורת בינם ובין הכוחות בבית-לחם.
הדקות חולפות. כבר שעת אחה"צ מאוחרת, והשמש עומדת לשקוע. המשאית עדיין
לא שוחררה ואנחנו ממתינים, משוחחים עם הנהג מדי כמה דקות להרגיעו. קר.
אבל תוך ניסיונות להתחמם, אנחנו זוכים למראה מצמרר נוספת של הכיבוש.
רכב צבאי מגיע למחסום, שלושה פלסטינים שוכבים בארגז מאחור,
בני 50 בקירוב. זרועותיהם ורגליהם כפותות, עיניהם מכוסות.
ברור שאלה לא בראש רשימת המבוקשים של הצבא, כי הושארו ללא השגחה.
בסיס הצבא מעבר לסיבוב, אבל איש לא ממהר להכניסם לשם לחקירה.
הם פשוט שוכבים שם כמו בהמות כפותות.
אנחנו ניגשים לחיילים ומבקשים שלפחות יסירו מהם את כיסוי העיניים.
הם מסרבים. מתפתח ויכוח שבמהלכו טוענים החיילים שדרך הפעולה שלהם
הומאנית ביותר. עם זאת, אוסרים עלינו לצלם את האנשים.
אחרי חילופי-דברים, מרשים לנו לתת להם מים וסיגריות. אנחנו מחליפים
אתם כמה מלים. הם ממחנה הפליטים דהיישה. אין להם מושג איפה הם עכשיו.
אני לא יודע למה נעצרו. אבל עצם היותך גבר פלסטיני בימינו הופך אותך לחשוד,
ופעולות פשוטות כיציאה מהבית הופכות אותך לעבריין.
סוף סוף מגיעה המשאית ואנחנו מחבקים את הנהגים, גיבורי היום האמיתיים.
נודע לנו שבעברם בבית-לחם קבוצה גדולה של תושבים זינקו נואשים על אחת
המשאיות ותפסו כל מה שיכלו. "הם לא היו גנבים", מסביר הנהג, פלסטיני
אזרח ישראל, "הם פשוט היו רעבים. זקנה אחת רדפה אחרינו לאורך קילומטר
רק כדי להשיג חבילת אורז. ראיתי מראות קשים מאוד", הוא מוסיף.
"זה עולם אחר שם, מעבר למחסום הצבא". אנחנו מחליפים עוד דברים,
מצטלמים ליד המשאית הריקה, ויוצאים בדרכנו לירושלים. שלושת הגברים
עדיין שוכבים בארגז הרכב הצבאי, כפותים, עיניהם קשורות.
אני מגיע הביתה אחרי שבע. גלילה משכיבה את הילדים. אני מנשק את עמוס
ומספר לו שפגשתי את הוריו של לאית' והם מוסרים ד"ש. אני מספר לו חלק אבל
לא את כל חוויות היום. אני משכיב אותו ואת בתי הפעוטה נעמי לישון. אז אני
עוצר לחשוב. אני יודע שראיתי רק את פני השטח, הצצה זעירה לתוך מה שבאמת
מתרחש בפלסטין הכבושה. לא ראיתי את תמונות החורבן בג'נין ובשכם. אבל מה שראיתי,
שמעתי וחוויתי - הילד הסגור בביתו במשך חודש, הזקנה הרודפת אחרי משאית המזון,
הגברים השוכבים על רצפת הרכב הצבאי, החיילים המשפילים את חבריי הפלסטינים
במחסום - כל זה היה חוויה חינוכית למדי. הבנתי שמה שישראל הורסת בפלסטין
הוא הכול חוץ מאשר תשתיות טרור. היא הורסת את תשתיות החקלאות, החינוך,
הרפואה, הכבישים. היא שוחקת את הרצון הטוב וחותרת תחת כל מה שנותר מהנכונות
הפלסטינית לשלום. היא זורעת רעב, עוני, השפלה ושנאה, המשמשים לחיזוק תשתיות
הטרור. אני הולך לישון במחשבה על עמוס ולאית', בתקווה שיצליחו איכשהו לגדול
כידידים.
פרסומים אודות השיירה:
Ynet (עברית)
אינדימדיה #1 (עברית)
אינדימדיה #2 (עברית)
אינדימדיה #3 (אנגלית)
הארץ (עברית)
תמונות נוספות:
באתר קואליציית נשים לשלום צודק