פרשת הכפר אל-נעמאן:
הטרנספר השקט או קפקא בירושלים 2003
אל נעמאן (מזמוריה) הוא
כפר קטן הנמצא בגבול השטח המוניציפלי של ירושלים ובסמוך לתחום המוניציפלי
של בית סאחור.
תושביו, מבני שבט
התעאמרה, מתגוררים במקום מזה כ-150 שנה.
תחילה התגוררו באוהלים ובמערות, אך מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 עברו
לבנייני קבע. היום הכפר מונה כ-200 נפש (כ-20 משפחות). לתושבים קושאנים
המעידים על היותם בעלי האדמות של כפרם.
אחרי כיבוש 1967 פקדו את הכפר נציגי המנהל. כדי לפשט את תהליכי הרישום
נרשמה כתובתם של כל תושבי הכפר על פי מקום מגוריו של המוח'תאר, המתגורר
בישוב הסמוך, אום אל-טלע. דא עקה, לימים התברר לתושבים כי אום אל-טלע,
המרוחקת כ-2 ק"מ ממזמוריה אינה שייכת לתחום המוניציפלי של ירושלים ועל כן
הם אינם זכאים לתעודות זהות כחולות של תושבי ירושלים אלא לתעודות כתומות
של תושבי הגדה המערבית. כך נוצר המצב שבו התושבים ובתיהם שייכים לשתי
מערכות מנהליות ומשפטיות שונות בתכלית: הבתים והאדמות בהיותם חלק מירושלים
רבתי סופחו למדינת ישראל, ואילו התושבים עצמם נותרו במעמד של תושבי הגדה
הרגילים.
-
עד לשנת 1992 לא נוצרו בעיות בגין כפילות מנהלית זו.
באותה שנה פקדו את הכפר פקידי עיריית ירושלים ומשרד הפנים שהכריזו על
איסור בנייה גורף במקום. במשפט שהתנהל בשנת 1996 נגד אחד מבעלי הבתים בכפר
אולץ הלה לשלם 20 אלף ש"ח קנס על בנייה ללא רשיון, ונדרש להסדיר את אישור
הבנייה בעירייה. אז התברר כי מבחינת העירייה הכפר נמנה עם "השטחים
הירוקים" ועל כן לא ניתן לקבל בו אישור בנייה ואין להעניק לו שירותים
עירוניים כלשהם.
-
מאז 1992 לא ניתנו לתושבי
הכפר היתרי בנייה, אפילו לא לבניינים טרומיים. צעירי הכפר הרוצים להקים בו
את משפחתם עומדים לפיכך בפני הברירה בין הגירה ליישוב אחר לבין הסתכנות
בעבירת בנייה ובהריסה צפויה של ביתם החדש "הלא חוקי".
-
בשנת 1995 נצטוו התושבים
להוציא את ילדיהם מבית הספר הסמוך בכפר אום-טובא בשטח המוניציפלי של
ירושלים ולהעבירם לבתי ספר בתחום הרשות הפלסטינית, וזאת משום שההורים
מחזיקים בתעודות זהות כתומות. מאז נאלצים ילדי הכפר ללמוד בבית סאחור או
בישובי הסביבה האחרים, ומנועים מללמוד בבית הספר הסמוך לכפרם. זאת, כאמור,
למרות שהכפר עצמו נמצא בתחומה המוניציפלי של ירושלים.
-
העירייה והמנהל מונעים
בשיטתיות קבלת שירותים בסיסיים על ידי התושבים. מספר פעמים נהרסו צינורות
המים בין מזמורייה לכפר אל-חאץ הסמוך וזאת בטענה כי לא ייתכן כי בשטחה
המוניציפלי של ירושלים יינתנו שירותים על ידי הרשות הפלסטינית. באותה
הטענה נעקרו בשנת 1997 עמודי הטלפון שהרשות הציבה בסמוך לכפר. מאידך,
העירייה מסרבת לספק את השירותים בעצמה בטענה כי מדובר ב"שטחים ירוקים".
היום מקבלים תושבי הכפר מים מהרשות הפלסטינית.
-
העירייה והמנהל חוסמים
בשיטתיות את דרכי הגישה לכפר וממנו. הדרך אל הכפר הסמוך צור באהר (הנמצא
אף הוא בתחומה של ירושלים רבתי) נחסמה כליל; כך גם הכביש המוביל לבית
סאחור.
על אף כל הבעיות
וההתנכלויות הללו המשיכו התושבים לדבוק בבתיהם ובאדמתם וסירבו לנטוש את
יישובם. אי לכך עברו הרשויות הישראליות לשלב חדש במתקפתם נגד תושבי
מזמוריה: הפעם בהקשר של בניית "גדר ההפרדה" מסביב לירושלים:
-
בראשית אפריל 2003 פקד את הכפר אדם שהציג
את עצמו כדביר, נציג המוסד המתאם
בין משרד השיכון, משרד הבטחון וחברת "מוריה", מלווה בחיילי מג"ב. הוא רשם
את שמותיהם ומספר ת"ז של בעלי הבתים והודיע להם כי עליהם להתפנות לאלתר
הואיל ושטח הכפר מצוי בספר בין שטחי ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית ואמור
לפיכך להפוך לשטח ריק מתושבים. לבעלי הבתים שנבנו לפני 1993 הובטח פיצוי
על בתיהם; לייתר נאמר כי בתיהם ייהרסו ללא פיצוי.
-
במקביל הוצגה לתושבים מפת גדר ההפרדה
שתקיף את הכפר ותפריד בינו לבין שטחי הרשות הפלסטינית. בגדר בקטע זה לא
מתוכננים שערים. משמעות הדבר כי גם אם יותר לתושבים להישאר בכפרם הם
ינותקו עתה מהרשות המספקת להם שירותים.
-
במידה ויעברו התושבים לתחום הרשות
הפלסטינית הגדר תפריד בינם לבין מרבית אדמותיהם החקלאיות (כ-500 דונם של
מטעי זיתים). את שירותי החינוך והמים - וזאת מבלי שעיריית ירושלים מתכוונת
למלא את החלל הריק שייווצר.אז גם יופקעו אדמותיהם החקלאיות של תושבי כפר
אל-חאץ הסמוך שישאר בשטח הרשות בעוד אדמותיו יהיו בצד הישראלי של הגדר.
בנוסף לכך על מטעי הזיתים מרחפת סכנה מיידית ומוחשית יותר, הואיל והגדר
(כולל שטחים "סטריליים" סביבה) וכן הכביש המתוכנן בין התנחלויות הר חומה
ותקוע צפויים לעבור דרך המטעים ולהשמידם. בכך תילקח ממרבית התושבים פרנסתם
העיקרית.
-
הגדר גם תנתק בין תושבי הכפר
אל-חאץ לבית הקברות שלהם (הנמצא בשטחה המוניציפלי של ירושלים). גם בית
הקברות של מזמוריה יישאר בתוך השטח הישראלי, ואם יידחקו התושבים מחוץ לגדר
לא יוכלו לפקוד את מתיהם.
סיכום ביניים:
בהתחכמות
הביורוקרטית הצליחו פקידי הרשויות הישראליות
להפריד בין תושבי הכפר מזמוריה לבין בתיהם ואדמותיהם. התושבים אינם רשאים
להישאר בבתיהם משום שאלה שייכים ליישות פוליטית ומנהלית אחרת והתושבים
הופכים לכאורה ל"פולשים" בתוך ביתם הם. יתר על כן, הגדרת כפרם כ"שטח ירוק"
על ידי העירייה הפכה בהינף הקולמוס את יישובם לבלתי חוקי ולבלתי-קיים
מבחינה ביורוקרטית. דרושה גאוניותו של קפקא כדי לתאר מצב אבסורדי זה.
מעבר להיבט
הספרותי ניתן להבחין בשלושה היבטים חמורים
המחייבים תגובה מיידית:
-
ממשלת ישראל מבצעת טרנספר בפועל של תושבי הכפר.
לצעדים המגוונים של הטרדות מנהליות יש יעד אחד: לפנות את הכפר מתושביו
ולספח לירושלים אדמה ללא תושביה. זוהי הגשמת החלום הישן של "ארץ ללא עם"
באמצעים מנהליים "נקיים" לכאורה. עוד 200 נפשות יתווספו למניין הפליטים
בתוך ארצם, כאשר מקור פרנסתם העיקרי - אדמתם - יילקח מהם.
-
מדובר ברשעות אנושית
בלתי נתפסת אפילו במונחים של הכיבוש הישראלי. מעצבי תוואי גדר ההפרדה
דאגו ליצור מצב בו התושבים יצטרכו לבחור בין ניתוק מסביבתם החברתית ומספק
השירותים העיקרי (הרשות הפלסטינית) לבין ניתוק מאדמותיהם ומבתיהם (שיישארו
מעבר לגדר). כך או כך ייהרסו חייהם של תושבי הכפר ועוד 200 איש ואישה
יצטרפו למעגל העוני, השנאה והאלימות.
-
מדובר בהפרה בוטה של
העקרונות הטמונים ב"מפת הדרכים" של הנשיא בוש ו"הקווארטט". משמע,
ישראל תבצע פעילות חד-צדדית שתיצור עובדות בשטח מבלי שלצד הפלסטיני ניתנה
אפשרות להגיב ולהגן על אזרחיו. האם העיקרון של "המבחן במעשים ולא
בדיבורים" לא חל על ממשלת ישראל? ואם הממשלה שראשה שב ומדבר על "ויתורים
כואבים" מבצעת טרנספר בפועל - מה מלמד הדבר על נכונותה להביא הסכם שלום?
תושבי הכפר
מבקשים בקשות
פשוטות וברורות. ראשית, הם מבקשים לשנות את תוואי הגדר באופן שישאירם יחד
עם אדמותיהם בתחומי הרשות הפלסטינית, או, לחלופין, בתחומיה המוניציפליים
של ירושלים. במקרה השני התושבים מבקשים להעניק להם תעודות תושבי ירושלים
ולספק להם את השירותים להם הם זכאים לפי החוק. שנית, התושבים מבקשים
להבטיח כי ייעשה שער בגדר העתידי שיאפשר המשך חייהם התקין של תושבי
מזמוריה ואל-חאץ - כולל ביקור בבתי הקברות שלהם, בבתי משפחותיהם שמעברו
השני של הגדר וכיו"ב.
מדובר בדרישות סבירות והגיוניות שאין בהן סיכון לביטחונה של ישראל. אנו,
חברי תנועת "תעאיוש - שותפות ערבית יהודית" סבורים כי יש לפעול ללא דיחוי
לסיכול תוכניות הטרנספר של הממשל ולמניעת הרס בלתי הפיך של חיי התושבים
שאיתרע מזלם להמצא בקצה גבולותיה של ירושלים רבתי. אנו מקווים כי תיענו
לפנייתנו זו שלנו ושל תושבי מזמוריה ותעזרו לנו להשיב את הצדק על כנו.
לפרטים נוספים נא לפנות ליוסף דרעאווי 052-293258 או לאפרת בן זאב
02-5817101.
|
11 ביולי 2003: יום
עבודה ישראלי-פלסטיני נגד גדר החנק
יום עבודה
ישראלי-פלסטיני בכפר אל-נעמאן בגבולה הדרומי של ירושלים.
בעבודה המשותפת הבענו את הזדהותנו עם 200 תושבי הכפר שחרב הגירוש
מונפת מעל ראשם עקב בניית גדר ההפרדה העוברת דרך אדמתם.
למרות הפרסום הלא מבוטל של פעילותנו בכפר (שכלל שידור ב- CNN והביא לעניין
מחודש באל-נעמאן באמצעי התקשורת הישראליים), הלחץ של השלטונות נמשך. ב-
01:15 בלילה של ה- 23 ביולי הגיעו ג'יפים של משמר הגבול לכפר ועצרו 16
גברים. הגברים הועברו למחסום 300 (בין ירושלים ובית לחם) ואיימו על אנשי
הכפר שהם יואשמו בהמשך ב"שהייה בלתי חוקית בירושלים" (דהיינו על עצם
שהייתם בביתם!).
אנשי הכפר מתכוונים להגיש בג"ץ שיחייב את עיריית ירושלים להעניק להם
תושבות. גם אם הליך זה יצליח, חיי תושבי אל-נעמאן יפגעו מחומת ההפרדה
ההולכת ונבנית ומכביש ההתנחלויות שיבנה על אדמותיהם.
אנו עוקבים אחר ההתפתחויות וייתכן שנדרש לפעולה גם בהמשך.
|
"התגשמות החלום
הציוני", מאמר מאת עוזי בנזימן,
"הארץ", 20 ביוני 2003
"אזהרה באשון לילה", מאמר
מאת עוזי בנזימן,
"הארץ", 1 באוגוסט
2003
"צחי
יחלק את ירושלים", מאמר
מאת עקיבא אלדר,
"הארץ", 12 באוגוסט
2003
"המפה
החדשה של ירושלים", מאמר
מאת עקיבא אלדר,
"הארץ", 19 באוגוסט
2003
"הראש
בגדה והרגליים בירושלים", מאמר
מאת לילי גלילי,
"הארץ", 29 באוגוסט
2003
"הידד לכיבוש", מאמר
מאת גדעון לוי (אזור הדמדומים), "מוסף הארץ", 4 בספטמבר
2003
"קילומטר וחצי מארץ אסורה", מאמר
מאת עמירה הס,
"הארץ", 5 בספטמבר
2003
"לא גדר ולא
הפרדה", מאמר
מאת יגאל ברונר, הארץ, 17 בספטמבר 2003
בג"ץ
הורה להפסיק את בניית הגדר גם ליד הכפר נועמאן בדרום-מזרח
ירושלים, "הארץ",אמנון רגולר ויובל יועז, 2 ביולי 2004
|
