Here's how the infrastructure of Palestinian existence is destroyed
Another brutal attack on Palestinian farmers
South-hebron mountain, Saturday, February 1st, 2003
The nine Palestinian farmers were taken to the nearby military base. When they arrived soldiers jumped on them, tied their hands behind their backs and fixed a piece of cloth around their eyes. They were led to a deserted area in the small base and told to sit on the ground, while the soldiers threatened, and cursed them, hour after hour. Whoever dared to ask why he was being held, asked to go to the bathroom, or complained in any way, was kicked, slapped, or held down with his head to the ground. The farmers’ only offence was an unsuccessful attempt to plow their land.
This incident is part of the ongoing campaign carried out by the Israeli government and the Jewish settlers, a campaign whose major objective is to undermine the infrastructure of existence of the occupied Palestinians, so that they, in turn, will bow down to Israeli demands and give up the claims to their land -- it is a struggle against what the Palestinians call Tzumud, which means the "close and relentless attachment" to the land, their home.
Throughout the summer, the settlers -- often aided by the Israeli military -- obstructed the harvesting of olives, grapes and other crops, and now that the time for tilling the soil has arrived, they are not allowing the Palestinians to reach their fields.
The following is an illustration of how the Israeli Civil Administration, military and police, working hand in hand with settlers, are making it practically impossible for many Palestinians to plow their land and plant seeds for next spring's harvest.
It began in late November when Palestinian residents from the South Hebron region started tilling their land. As soon as the farmers commenced plowing a nearby field, they were harassed by Jewish settlers and detained for hours by the military. It was then that they decided to contact the Civil Administration in order to try and coordinate the plowing, with the hope that the latter would protect them from settler harassment. The farmers also contacted members of Ta’ayush and requested that they intervene on their behalf. Time was running out, since the seeds need to be sowed before the rainy season.
Throughout December, Ta’ayush activists were in touch with Lieutenant Colonel Tarek, the Civil Administration’s regional commander, who repeatedly promised that the Palestinians would be allowed to plow their land and that he would come with soldiers to secure the residents well-being while they tilled.
By mid-December, the Palestinians residents and Ta’ayush members realized these promises were empty ones; two activists therefore drove to South Hebron in order to meet with Tarek. Tarek showed the Palestinians residents and the activists the area which could be plowed. He then left, promising once again that they could begin tilling within the next few days.
Day after day passed; New Year’s Eve was quickly approaching, and there was still no word or sign from Tarek. Once again Ta’ayush interceded, and the Civil Administration notified the Palestinians that they would be allowed to bring their tractors into the fields early in the morning on January 8. When the Civil Administration failed to arrive on the agreed-upon date, Ta’ayush activists intervened yet again, only to be told that the Palestinians should come back to their fields, with their tractors, on January 9. Every day the farmers came, and every day they were told: “come tomorrow, not today.”
In mid-January, Ta’ayush members contacted Ha’aretz, which published a short article on the situation. Although the reporter was assured that the Palestinians would be given permission to plow, this too turned out to be a sham.
On January 19th, Ta’ayush, together with Attorney Shlomo Leker, decided it was time to threaten the Civil Administration with a legal suit: if they did not set a date immediately, a Supreme Court appeal would be submitted. Only after this threat was made did the Civil Administration begin to take Ta’ayush’s demand seriously. The residents were informed that on Saturday February 1st they could come to their fields and plow. Over two months had passed since Ta’ayush first intervened on behalf of the residents, and the plowing season was quickly drawing to a close.
Lieutenant Colonel Tarek promised to be in the fields first thing in the morning, but also warned the Palestinian residents that if Ta’ayush members showed up he would stop the work. The Civil Administration spokesperson, Talia, conveyed a similar condition to a few of the Ta’ayush activists who spoke with her. The idea of Israeli and Palestinian cooperation is apparently too threatening.
On Saturday February First, approximately fifty Ta’ayush activists met at Shoket Junction -- about a half hour drive from the Susya settlement, which is adjacent to the fields that needed to be plowed. Ta’ayush activists had decided beforehand that if the plowing were to take place as planned, they would not enter the region. The activist also discovered that the whole southern West Bank had been declared a closed military zone -- just to ensure that Ta’ayush would not and could not enter the area. The closure of the territories reaffirmed once again our suspicion that all Ta’ayush activities are under surveillance by the security services.
Despite all the promises, Tarek did not show up. The Palestinians waited with the four tractors they had brought out to the fields (so that they could complete the plowing in minimal time). At 10:00 in the morning, and only after Ta’ayush activists called both the Civil Administration spokesperson and Tarek himself, did the Lieutenant Colonel finally arrive on the scene. But instead of remaining with the residents, he told them they could plow and disappeared.
Despite the late start, the Palestinians began working without interference. At about twelve noon, twenty Jewish settlers from Susya, accompanied by soldiers, appeared. Wielding their guns, they forced the Palestinians to stop their work, while simultaneously beating a number of residents.
Ta’ayush members immediately called the Civil Administration and the police, demanding that they proceed to the fields at once; the activists decided concomitantly to enter the region in spite of the “closed military zone” declaration. Using a roundabout route, one car with five activist managed to pass through just as the Civil Administration began detaining nine Palestinian residents and the four tractors; they were taken to a military base three kilometers away.
The remaining Ta’ayush members were stopped by the police about a kilometer from the fields. The activists immediately exited their vehicles and began walking towards the five members who had managed to reach the Palestinians. At this point there was only one police van on the scene, and although they could not stop all of the activists, they did manage to arrest three people.
Most of the group continued walking, however, while a few remained at the roadblock to make sure that those arrested would not be taken away. Those who remained sat down in protest, encircling the police vehicle.
Large police forces were summoned, including special units and armed vehicles. These forces rapidly advanced and stopped the activists who had continued marching forward, about 400 yards before they reached the Palestinian residents. The Ta’ayush activists negotiated with the police and reached an agreement that they would withdraw if the five Ta’ayush activists who had been arrested (two more had been arrested as they walked towards the fields) were released as well as the Palestinians and their tractors.
In the meantime, the five activists who managed to get through collected affidavits from the Palestinian residents, some of whom had been beaten by settlers. They related how they were suddenly attacked by a group of settlers while plowing and sowing seeds. One young Palestinian woman received a blow from a rifle.
The five members also contacted Knesset Member Zahava Galon who called Lieutenant Colonel Tarek. She was promised that the Palestinians and their tractor would be released shortly and that they would be allowed to plow the following day. Once again, as it would turn out, Tarek was lying.
In order to cover up his breach of the agreement, which specified that he would remain with the Palestinians until they completed their work and, in this way, protect them, Lieutenant Colonel Tarek decided to place the blame on the Palestinians. It is always easiest to blame the victims.
Instead of removing the settlers and taking responsibility for the fact that he had left the area, he concocted a story, claiming that the Palestinians had plowed in an out-of-bound area and were therefore to blame for what had occurred. Thus, the Palestinians who had been forcibly prevented from plowing their land for over two months, and who -- when they were finally given permission to plow their own land -- were beaten and detained, were blamed for the whole situation. And all this because a civil administration officer acted irresponsibly, wanted to cover his tracks, and did not want to upset the Jewish settlers, who are the real sovereign in the area.
Based on the promise given to Zahava Galon, as well as a promise from the police that they would release the activists who had been arrested, the Ta’ayush activists decided to withdraw. They waited about one kilometer from the fields for the release of the nine Palestinians; there was a large police and military presence waiting with them.
It was now about 2:00 pm.
After further negotiations and a promise from Tarek that within an hour he would release the Palestinians, part of the group retreated even further, while five members remained near the Susya settlement. There were also four police vans and 25 policemen waiting with them.
Two hours passed, and the policeman in charge, Moshe Moshe, notified the activists that the Palestinians had been taken to the Hebron police station. He also promised the activists that the Palestinians would be released very soon.
At around 4:30, the five Ta’ayush activists decided to drive to the Hebron station themselves to see whether they could find the Palestinians and to file complaints against Lieutenant Colonel Tarek and the settlers.
By the time they reached Hebron it was dark. They managed to file the complaints, but they saw no sign of the Palestinians. Moshe Moshe tried once again to find out where they were, and this time he informed the activists that the Palestinians were still being held in the military base near the fields, and that they were in the process of being released.
About twenty minutes later, the activists finally made contact with one of the Palestinians who had been detained. He related how they had been taken to the military base and placed in a corner with their hands tied behind their backs and a piece of cloth fixed around their eyes. They had sat in a corner on the ground for six long hours, while soldiers randomly kicked, threatened, and cursed them. Their four tractors, however, remained in custody.
As if this was not enough, the following day the Palestinians contacted Ta’ayush and informed us that settlers had taken over the fields and were beginning to plant trees on the very land that the farmers had been trying to plow for over two months. The very land that – only a day before – Tarek had promised would be “available” and “safe” for tilling. Those that went back to the military base to take the tractors, were once again tied and blindfolded and held for hours before they were released. The military was determined to suppress all Palestinian efforts to live a normal life.
Ta'aysuh activist being apprehended
after trying to reach the Palestinian farmers
who were
attempting to plow their land
Click here to read Ha'aretz report [English]
כך נהרסת תשתית הקיום של חיי הפלסטינים בשטחים הכבושים
התקפה ברוטלית נוספת על חקלאים פלסטינים
דרום הר-חברון, שבת, 1 בפברואר 2003
תשעת הפלסטינים ממשפחת נוואג'ה נלקחו אל הבסיס הצבאי הסמוך. בהגיעם הסתערו עליהם חיילים, כפתו את ידיהם מאחורי הגב, וכיסו את עיניהם. בהתחלה הם נלקחו לאיזשהו מבנה (שם נתנו להם למעוד מעט במדרגות תוך כדי), ואחר כך הושיבו אותם בחוץ בשטח לא סלול, על אבנים, במשך כ-6 שעות. כל זה תוך כדי קללות ונאצות. מי שהעז לשאול במה חטא, או להתלונן שהכפיתה כואבת, או לדבר בכלל, זוכה בבעיטה, או סטירה, או דחיפה של ראשו אל הקרקע. העבירה היחידה שעשו היתה ניסיון כושל לחרוש את אדמתם.
תקרית זו הי חלק מקמפיין מתמשך של ממשלת ישראל והמתנחלים. מטרת הקמפיין היא להרוס את תשתית הקיום הפלסטינית בשטחים הכבושים, עד שהפלסטינים ייכנעו וייוותרו על אדמתם. זהו מאבק נגד הצומוד הפלסטיני, שפירושו היצמדות לאדמה. לבית.
מאז הקיץ התנכלו המתנחלים - לא פעם בעזרת הצבא והמנהל האזרחי - לפלסטינים; בעת הקציר, בעת הבציר, בעת המסיק. עתה, כשהגיע הזמן לחרוש, המתנחלים מנסים שוב בכל דרך למנוע מהפלסטינים להגיע לחלקות החקלאיות שלהם.
הדברים שיסופרו להלן הם רק דוגמה שמציגה את האופן שבו המינהל האזרחי, מפקדת התיאום והקישור, הצבא והמשטרה, פועלים יד ביד עם המתנחלים כדי למנוע מפלסטינים רבים לחרוש את אדמתם ולזרוע תבואה לקראת הקיץ הבא.
***
לקראת סוף נובמבר האחרון, פלסטינים תושבי אזור דרום הר חברון החלו לחרוש את אדמותיהם. ברגע שנכנסו לחלקות הקרובות להתנחלויות, אדמות שאליהן מתנחלי האזור לוטשים את עיניהם, החלו צרות. לפיכך, ביקשו הפלסטינים לתאם את החריש עם המינהל האזרחי בתקווה שכך יזכו להגנה מפני ההצקות האלימות של המתנחלים, ומתוך כוונה לפעול על-פי ההנחיות הישראליות. במקביל פנו כמה מהפלסטינים לפעילי תעאיוש בבקשה שיתערבו למענם ויעזרו להם בתיאום עם המינהל האזרחי. הזמן אזל - החריש אמור להתבצע לפני עונת הגשמים.
במשך חודש דצמבר היו כמה מפעילי תעאיוש בקשר רצוף עם רס"ן טארק, מפקד מפקדת התיאום והקישור שחולשת על אזור דרום הר חברון. הוא הבטיח להם שוב ושוב שהפלסטינים יוכלו לחרוש את אדמותיהם ושאנשיו ימנעו את ההטרדות וההתנכלויות של המתנחלים. באמצע דצמבר, כשהבינו הפלסטינים והפעילים כי הבטחותיו של טארק חסרות כל משמעות, נסעו שני פעילים לדרום הר חברון לפגוש את נציג המת"ק, טארק. זה האחרון יצא איתם לשטח, והראה להם היכן יוכלו לעבד השנה את אדמותיהם. הוא נפרד מהם בהבטיחו שהחריש יתבצע ושחיילים ישמרו על שלומם של החורשים.
הימים חלפו, ומטארק ואנשיו לא התקבל סימן או אות. פעם נוספת התערבו פעילי תעאיוש אצל מפקדת התיאום והקישור. או אז נאמר לפלסטינים כי יוכלו לעלות עם הטרקטורים על שדותיהם ב-8 בינואר. מאחר שביום המוסכם לא הגיעו אנשי המת"ק התערבו שוב הפעילים. נאמר לפלסטינים שיבואו שוב, למחרת, ב-9 בינואר. שוב הגיעו הפלסטינים בבוקר לשטח, ושוב נאמר להם: "מחר, לא היום". באמצע ינואר פנו פעילי תעאיוש לעקיבא אלדר מעיתון "הארץ" שכתב על הנושא. גם לו הובטח כי הפלסטינים יחרשו את אדמתם. מיותר לומר כי גם הבטחה זו לא התקיימה.
ב-20 בינואר החליטו פעילים מתעאיוש, יחד עם עו"ד שלמה לקר, להפעיל לחץ על המת"ק באמצעות פנייה לפרקליטות, אם לא ייקבע מיד תאריך לחריש. בעקבות מהלך זה נאמר לעו"ד לקר, מפיו של סרן טימור פאסו ממשרד היועץ המשפטי במינהל האזרחי, שהפלסטינים רשאים להתחיל בעבודת החריש -24 בינואר. אלא שיום קודם דרש המינהל לבטל את התיאום, משום שלכאורה אין לו כוחות למשימה, וזאת בעקבות התקרית שאירעה באזור חברון בלילה הקודם. כך, חודשיים חלפו מאז התערבו פעילי תעאיוש, ועדיין לא מומש האישור. עונת החריש כמעט וחלפה. לקראת השבת הבאה שוב נעשו מאמצים ונתקבלה הסכמה חד משמעית לקיום החריש מפיהם של רס"ן טארק ודוברת המינהל האזרחי. רס"ן טארק הבטיח להגיע לשדה מוקדם בבוקר, אך הזהיר את הפלסטינים שאם יגיעו לשטח "השמאלנים" (פעילי תעאיוש) העבודה תופסק. דברים דומים נאמרו לפעילים על ידי דוברת המת"ק. נראה כי שיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי מאיים על הצבא.
***
בשבת 1 בפברואר נפגשו כחמישים פעילי תעאיוש בצומת שוקת, מרחק חצי שעה נסיעה מההתנחלות סוסיא, שנמצאת על גבול השטח שלגביו הושג ההסכם עם מפקדת התיאום והקישור. הפעילים החליטו עוד קודם שאם החריש מתבצע על פי התיאומים הם יישארו מחוץ לאזור. בנוסף, התברר כי על כל אזור דרום הר חברון הכריז הצבא "שטח צבאי סגור", מן הסתם כדי להבטיח שלא יוכלו להתקרב לשדה הנחרש. סגירת השטחים מראש הוכיחה פעם נוספת כי פעילי תעאיוש נמצאים תחת "השגחה" של כוחות הבטחון.
מוחמד נוואג'ה ומשפחתו הגיעו לשטח עם ארבעה טרקטורים בסביבות 9:00 בבוקר והתקשרו לטארק כדי לברר אם הם יכולים להתחיל. הוא לא ענה. ב-10:00 הוא דיבר איתם, והורה להם להתחיל בלעדיו.
טארק הגיע לשטח אחרי כשעה, ראה שהכל בסדר, אמר שימשיכו לעבוד ושאם יש בעיות שיקראו לו. הוא עדכן את החיילים ששמרו על קרוואן המתנחלים הסמוך, שמותר לתושבים לחרוש בשטח, והלך. החריש נמשך עד 12:00 ללא הפרעה.
ב-12:00 הגיע מתנחל חמוש, ותןך כדי צעקות, קללות ואיומים החל לעצור את הטרקטורים. החייל שעודכן ע"י טארק ניסה להגיד למתנחל שמותר לתושבים הפלסטינים לחרוש שם. המתנחל דחף את החייל ודרש ממנו שיעזור לו ולחבריו לעצור את הטרקטורים. החייל התרחק ועמד בצד. המתנחלים שנאספו במקום ציוו על הפלסטינים להפסיק את החריש כשהם מאיימים עליהם בנשק. אחרים גם היכו כמה מן התושבים שעמדו מהצד.
פעילי תעאיוש, שכאמור היו כל אותה עת בצומת שוקת, התקשרו מיד למינהל האזרחי ולמשטרה בדרישה שיחזרו מיד לשטח. הפעילים החליטו לאחר התייעצות משותפת לכל הקבוצה להגיע לשטח למרות הכרזת הצבא עליו כ"שטח צבאי סגור". אחרי נסיעה בדרך עוקפת הצליחו נוסעי המכונית הראשונה בשיירה הקטנה של הפעילים להגיע לשטח המריבה בדיוק כשמפקד המינהל האזרחי, רס"ן טארק, לקח למעצר 9 פלסטינים וארבעה טרקטורים. העצורים נלקחו למחנה צבאי מרחק קילומטר אחד מהשדה שעיבדו.
פעילי תעאיוש האחרים נעצרו על ידי שוטרים במרחק קילומטר אחד מהמקום שבו אירעה התקרית האלימה. הם יצאו מהמכוניות והחלו ללכת במהירות לכיוון השדה שבו כבר היו החמישה שהצליחו לחמוק ממחסום המשטרה במכונית הראשונה. השוטרים שהיו במקום עיכבו עקב כך שלושה פעילים. רוב חברי הקבוצה המשיכו ללכת, אך אחדים נשארו מאחור כדי להבטיח שהפעילים שנעצרו לא יורחקו מהמקום. הם התיישבו על הכביש כדי למנוע את נסיעת הניידת.
בתוך זמן קצר מאוד תוגברו כוחות הביטחון. השוטרים והחיילים הצליחו לעצור את הקבוצה שצעדה לכיוון השדה שנחרש ולקבוצת הפעילים שהגיעו לשם ראשונים. פעילי תעאיוש הגיעו להסכמה עם השוטרים כי הם יחזרו לאחור אם ישוחררו חמשת הפעילים העצורים (המשטרה עיכבה עוד שני פעילים בשעה שמיהרו לכיוון השדה) ופלסטינים שעיבדו את השדה, כולל הטרקטורים שאיתם עבדו.
החמישה שהגיעו לשדה ראשונים הצליחו במשך כל אותו זמן לאסוף תצהירים ועדויות מהפלסטינים על מה שהתרחש. הפעילים התקשרו לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת התקשרה לרס"ן טארק. הוא הבטיח לה כי הפלסטינים והטרקטורים שלהם ישוחררו מיד, ושלמחרת היום יוכלו להמשיך בעבודתם. מאוחר יותר יתברר כי גם הבטחות אלה לא קוימו.
במקום להרחיק את המתנחלים, בחר רס"ן טארק להאשים את הפלסטינים. לדבריו, הם חרשו באזור שבו אסר עליהם לעבוד. כך הפלסטינים, שהאפשרות לעבד את אדמתם נמנעה מהם למעלה מחודשיים, ושכבר קיבלו אישור לחרוש, היו אלה שהוכו ונעצרו. בנוסף, הם הואשמו בדרדור המצב לכדי אלימות. כל זאת בגלל קצין במינהל האזרחי שנהג בחוסר אחריות ובהתחשבות מופרזת בעמדת המתנחלים. הם הרי השליטים האמיתיים בשטח.
פעילי תעאיוש החליטו לסגת על בסיס ההבטחות שניתנו לח"כ זהבה גלאון. הם המתינו לשחרור העצורים הפלסטינים כקילומטר מהמקום שבו אירעה התקרית עם המתנחלים. יחד איתם המתינה גם קבוצה גדולה של שוטרים. לאחר מו"מ נוסף, והבטחה נוספת של טארק כי הפלסטינים כבר משוחררים, יצאו אל מעבר לקו הירוק רוב הפעילים. קבוצה של חמישה אנשים נותרו להמתין לשחרור הפלסטינים ליד ההתנחלות סוסיא. נשארו איתם כ-20 שוטרים. אחרי כשעתיים השוטר הממונה – משה משה – הודיע לפעילים ליד סוסיא כי הפלסטינים הועברו לתחנת המשטרה בחברון ובקרוב ישוחררו.
בערך בשעה 16:30 החליטו חמשת פעילי תעאיוש להגיע למשטרת חברון בעצמם. הם קיוו למצוא את הפלסטינים ולסייע בשחרורם. בנוסף הם ביקשו להגיש תלונות נגד רס"ן טארק והמתנחלים. כשהגיעו לחברון כבר היה חושך. הם הצליחו להגיש תלונות אך לעצורים הפלסטינים לא נמצא זכר. השוטר משה משה הודיע לפעילים כי למעשה הפלסטינים נותרו כל אותו זמן במחנה הצבאי שאליו נלקחו בהתחלה ורק עכשיו משחררים אותם.
לאחר שחלפו עוד כ-20 דקות הצליחו סוף כל סוף הפעילים שהיו בחברון ליצור קשר עם אחד הפלסטינים שנעצרו. בסביבות השעה 20:00, כשהוחלט לשחררם, העמידו אותם בשורה וקראו אחד-אחד בשמות האנשים. מי שנקרא היה צריך לצעוד קדימה, ואז הרימו מעט את הכיסוי מעיניו והוא הובל לג'יפ צבאי. בג'יפ ישב קצין שאמר להם שאלו אדמות של יהודים, שלא יעזו להתקרב אליהן, ושבפעם הבאה הם יירו בהם ישר אם הם יגיעו למקום.
למחרת בבוקר (יום ראשון 2 בפברואר) התקשר אחד מהפלסטינים לפעיל תעאיוש וסיפר לו כי המתנחלים השתלטו על השדה שאותו ניסו הפלסטינים לחרוש. המתנחלים שתלו עצים על אותה חלקת אדמה שרס"ן טארק הבטיח כי הפלסטינים יוכלו לעבד בבטחה. כאילו שכל זה לא מספיק, הפלסטינים שהלכו למחנה הצבאי כדי לקבל בחזרה את הטרקטורים שלהם נעצרו: נהגי הטרקטור זומנו להגיע ביום ראשון, בשעה 9:00 לבסיס. כשהנהגים הגיעו למקום שוב כפתו אותם, ושוב החזיקו אותם כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות, עד השעה 14:00 לערך. כך, שיחררו אותם ללא הטרקטורים וביקשו מהם לחזור שוב למחרת בבוקר.
***
עמדת תעאיוש היא שהצורך בתיאום הנוגע לעיבוד אדמות הפלסטינים הוא בעייתי עד שערורייתי. הדבר נכון ביתר שאת כשמדובר באדמות באזור דרום הר חברון, שגורל חלקן נדון בבג"צ, שקבע בינתיים - באמצעות צו ביניים - כי יש לשמר את הסטטוס קוו במקום עד להכרעה.
מעצר פעיל תעאיוש לאחר נסיונו להגיע לחקלאים הפלסטינים
שביקשו לחרוש את אדמתם
דיווח במהדורת האינטרנט של "הארץ", 1 בפברואר 2003
|
