|
|
|
אנשים של סדר יום אחר כמו דו"ח מיעקב מנור על הפגנה בכפר בילעין,
שישי, 9.9.05 מדינות
קולוניאליסטיות, בכל מקום ובכל זמן מתוך שכרון הכוח עושות את אותן טעויות
גורליות פעם אחר פעם עד שהן מסולקות
מבמת ההיסטוריה. מי זוכר
שבאינתיפאדה הראשונה, חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש רדפו אחרי צעירים שתלו את
דגלי פלסטין על ראשי עמודים וחוטי חשמל והכריחו אותם לטפס על העמודים ולהוריד את
הדגלים. כמה צעירים שלמו בחייהם עת התחשמלו על עמודי החשמל בניסיונות לחלץ את
הדגלים מעל אותם עמודים. והיום העין לא שובעת ממראות דגלי פלסטין בכל אתר ואתר.
בראבו לכובשים. ומי זוכר את
ההולנדים באינדונזיה שאסרו על הנתינים המוסלמים שלהם למלא את מצוות החאג', ומה
קרה? באינדונזיה התגברה האדיקות הדתית ואת הסוף של ההולנדים באינדונזיה כבר לא
צריך לספר. ביום שישי
ראיתי את כוחות הביטחון בשיא עליבותם הכוחנית מול קבוצת מפגינים ונערים מידי
אבנים. רימוני גז והלם, וכדורי גומי, הכרזות על עוצר, איומים על מנהיגי הכפר,
מעצרו של עבדאללה ממובילי ההפגנות. אף לא אחד מאלו
הצליחו לכפות את העוצר המטומטם על התושבים הלועגים על הכוחנות של צבא
הכיבוש. "מצעד האיוולת"
הישראלי עוד ייכתב על ידי איזו ברברה טוכמן שתנתח את
אובדן העצמאות של מדינת היהודים בגלל טמטומם של מנהיגיה ורפיסותם של אזרחיה. תושבי בילעין ירשמו בכותל המערב של הגבורה העממית של העם הפלסטיני
לצד תושבי בודרוס וכפרים אחרים שהעיזו להרים את נס
המרד נגד הכובש ויכלו לו. גם אם תוקם
החומה, לבסוף פול תיפול ברעש מחריש אוזניים שיהדהד כמו נפילתה של חומת ברלין. הגיבורים
בצד הישראלי של המפגינים היו דווקא
המבוגרים שבחבורת מאות המפגינים שצעדו קילומטרים בדרך טרשים בגבעות ובאפיק נחל
בתנאי מזג אויר חם ומעט מאד מים כדי להגיע אל הכפר בילעין. אי אפשר שלא להזכיר את רחל ואורי, את אורה,
נגה שקרעה סנדל, ראובן ולטיף שתלאות הדרך לא עצרו
בעדם להגיע אל הכפר. את החלק של
הישראלים בהפגנה עשו בעיקר הצעירים האידאליסטים שמזה חצי שנה בכל יום שישי מתייצבים בכפר
להפגנה המשותפת מבלי לוותר. ולא אזכיר שמות
פן אחסיר אחת. היו גם
חיילים שהציעו מים קרים לצועדים, וגם המח"ט יוני שניסה לעצור את צעדת יום
השישי המשותפת אל התוואי ונשמע כנראה לקול ההיגיון ואולי גם לעצתי לא להפעיל כוח
נגד מפגינים לא אלימים וכי גבורתו תהיה באיפוקו ובהפעלת שיקול דעת אל מול
הפקודות מלמעלה. אם אצל
החיילים אפשר למצוא את כל הרבדים של החברה הישראלית, כמו שני הקצינים שרדפו אחרי
ואחרי אורי מתוך כוונה לעצור בעדנו להעפיל לכפר ולבסוף ברכו אותנו בדרך צלחה
ועזבונו לנפשנו לא לפני שהציעו לנו טרמפ עד לאוטובוסים, הצעה שכמובן דחינו
בנימוס רב. לעומת זאת,
"לוחמי" מג"ב זו אופרה אחרת, קיבוץ מזוקק של הברוטאלי המכוער
והאכזרי בחברה הישראלית , מוטיבציית המכות נמצאת באלה שכל "לוחם" נושא
בתרמילו, ומשנאה בורקת בעיניו. רחמי נכמרים
בראותי את האנשים מסורסי הרגש הללו. אומללותם
מאמללת רבים וטובים. כמו בלעם
באתי לדווח ונמצאתי משבח. ויסלחו לי
הקוראים. יום עבודה בגן הילדים באום ראתם, יום שבת 3.9.05 אום ראתם
הוא כפר בדואי בדרך בין באר-שבע לדימונה עשר דקות נסיעה מהעיירה הבדואית שגב
שלום, (איזה שמות אתניים מופלאים לעיירות הבדואים- רהט, שגב שלום, תל-שבע, ערוער
בנגב),ממול למחצבה, כל הפרטים הללו דרושים כי שילוט איין, ואם אין שילוט הכפר
יוק לא מוכר כלומר, אין מים זורמים, אין ביוב, אין תשתיות, אין חשמל, אין מוסדות
חנוך ובריאות. מה כן יש? מנהלת עם תקציב של מיליונים כשרוב התקציב מיועד לאכיפת
החוק נגד "בוזזי אדמות המדינה" ועוד יש,
צווי הריסה על מבנים "לא חוקיים".
ועוד יש 44 כפרים נוספים באותו סטטוס של חמישה
כוכבים וכולם דחוקים באזור הסייג, כולה יושבים על 3% של אדמות הנגב, מה זה סכנה
דמוגרפית ואיבוד החזקה על האדמות שליהודים יש קושאן מהקדוש ברך הוא, או ממשרד
הפנים או המשפטים. בכפר, בעל הסטטוס המפוקפק "בלתי מוכר" מתגוררים 900 נפשות
אין ג'ובים שמנים במועצה או במועצה הדתית או רכזי ביטחון ונהגי הבוסים, כמו
בהתנחלויות עזה וגוש קטיף מנוחתן עדן. אבל יש אבטלה ובשפע כיאה לאזרחים שגוזלים
את אדמת מדינתם. ישבו זקני
וצעירי הכפר, כולם ממשפחת אלמח'די, בדיואן והחליטו: אם המדינה לא לנו אז אנו לנו. החליטו ועשו
בנו לפני שנה מבנה לגן ילדים, שכרו גננות בכספם הדל, שלחו 30 ילדים חמודים
ומצחקקים לבלות את בוקרם בדיוק כמו כל ילדי ישראל. כמובן שזה
נפלא אלא מה, יש מחסור בשולחנות וארונות וצבעים, בקיצור מה שגן נורמלי צריך, ואז מי מתגייסים ? "פורום דו-קיום
בנגב" ו"פורום הכרה" שהוא קואליציה של ארגונים שלמען הצדק והיושר נזכיר את כולם:
אגודת הארבעים, תעאיוש-שותפות ערבית- יהודית, שומרי
משפט- רבנים למען זכויות אדם, הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, פרופיל חדש,
קואליציית נשים לשלום,בוסתן לשלום
וכמובן פורום דו קיום. מתגייסים
ועושים- אוספים ציוד, רוכשים צבעים, וחומרי בנין, הולכים למשתלה וקונים שתילי
פרחים ודשא מוכן. ביום המיועד מתייצבים
עשרות מתנדבי לגיון הזרים ממרכז הארץ
והדרום, הרבה צעירים מהם "חותמי מכתב השמיניסטים", מתקבצים גם לפחות
30 מבני הכפר ויחד אנחנו כמעט 70 מה זה צפוף, כל קיר מסויד פעמיים ובמקום מסמר
חמישה, שכולם ידפקו. מרצפים חצר, פורסים דשא מוכן שותלים פרחים, תארו לעצמכם
"בכפר לא מוכר", משקים המון, לא משאירים מים למקורות. מציירים פרסקות,
ציורים נפלאים על הקיר האחורי של הבניין. ומה אני עשיתי? ציירתי את החתול שלי
"אפרים", הויה לא רואים אותו בתמונה.
ואח"כ אוכלים פיתות בדואיות, כמעט אמרתי דרוזיות, בלבנה, וטורפים
תרנגולות על מצע של אורז משגע ומפטפטים. ואיך אתם
מכירים אותי שאני לא אגיד שמות? עבד ואריאל, עטיה יאני
אבנר ועמוס, חיה ורמי, סלימן וגילי, מה זה נכס, מנצחת
על כולם. ואם אני מצליח אני מעביר לכם
תמונות. תעאיוש על
אמת, קרבת לבבות מחממת. שותפות-המתכון האלטימטיבי
לשינוי בחברה הישראלית. ומה
הפואנטה? אין כסף, אין קמח אין תורה. מי שרוצה לתרום למאבק בבילעין ישלח צ'ק לפק'
"מטה הקואליציה" ת.ד. 1335, כפר-סבא, 44113 מי שרוצה לתרום לגן באום ראתם ישלח צ'ק לפק' "פורום דו קיום בנגב" ת.ד. 130 עומר, 84965
|
