|
עברית |
בדרום הר חברון, באיזור הנקרא "מסאפר יטא" (הפריפריה של יטא), חיה אוכלוסיה קטנה של כמה אלפי חקלאים ורועים. חלק מהמשפחות חיות בכפרים בנויים, וחלקן במערות ואוהלים. מדובר באוכלוסיה מסורתית מאד שצורת החיים שלה השתנתה במעט בעשרות השנים האחרונות. התושבים מתפרנסים בעיקר מחקלאות מסורתית ולא ממוכנת, וממרעה.
אוכלוסיה זו הידועה גם בשם "תושבי המערות" חיה באיזור באופן רציף ועקבי מתחילת המאה ה19, (יש תיעוד מאז 1830). מעבר לתיעוד, יש גם למינהל האזרחי תצלומי אויר מעשרות השנים האחרונות שבהם אפשר לראות את רציפות ההתיישבות. אולם מעבר לכל אלו, אדם הפוגש בתושבי "מסאפר יטא" יכול לראות שחייהם מושרשים עמוק אל תוך האיזור. הם מכירים כל חלקה, כל באר וכל עץ ויודעים היטב למי הבעלות על כל רגב אדמה באיזור דרום ההר.
על רקע עובדות אלו, קשה במיוחד לקבל את ניסיונותיהם הבלתי פוסקים של תושבי ההתנחלויות של איזור דרום הר חברון ושל צה"ל (המנהל האזרחי) לגרש את תושבי האיזור מבתיהם ולנשל אותם מחייהם הצנועים מלכתחילה. קשה עוד יותר יהיה להשלים עם העובדה שבית המשפט הגבוה לצדק יהפוך עצמו לשותף בגירוש הזה.
בשנות ה80 הופיעו באיזור דרום הר חברון ההתנחלויות הראשונות: כרמל ומעון ב- 81' וסוסיא ובית יתיר ב- 83'. תושבי האיזור המקומיים הועסקו בתחילה בהתנחלויות הללו בבניה ועבודות שונות, אולם עם השנים הידרדרו היחסים. דוגמא אחת להתדרדרות כזאת היא סוסיא.
תושבי ח'ירבת סוסיא השוכנים עתה בחירבות סביב ההתנחלות (ראו את המפה למטה) חיו במקור בכפר "סוסיה אל קדימה" באיזור אתר העתיקות של בית הכנסת העתיק בסוסיא, שהיה עד שנות ה- 80 כפר. באמצע שנות ה80 עם הכרזת חורבת סוסיא כ"גן לאומי", גורשו ממנו התושבים על ידי הצבא. התושבים לא יכלו להתנגד לגירוש. אולם הם המשיכו לעבוד באדמותיהם (הפרטיות) והתיישבו באיזור המרוחק כ 500 מטר מכפרם, המוכר כיום כ"מבצר הרוגו'ם" שליד ההתנחלות סוסיא שכבר היתה קיימת כשנתיים בתקופה זו. הקרבה להתנחלות בעלת הגגות האדומים, שתושביה לא חפצו בשכנים ה"חדשים"-ישנים, הביאה על התושבים הפלסטינים גרוש שני. לילה אחד הם הועמסו על משאיות שלקחו אותם (ואת חפציהם) לאיזור צומת זיף כ- 15 קילומטרים צפונה מהאיזור, שם הורו להם לרדת מהמשאיות. התושבים שהו במקום זה זמן מה. אחר כך, כיוון שמכפרם ומה"רוג'ום" כבר גורשו, חזרו התושבים לשטחים החקלאיים שבבעלותם והקימו מערות וחושות בחירבות שבתוך האיזורים החקלאיים, כשכל משפחה חיה מעתה באדמות החקלאיות שלה.
החיכוכים בין המתנחלים ובין התושבים הלכו וגברו ככל שהמתנחלים והצבא הקשו על חיי התושבים והתייחסו אליהם כ"ילידים" שאינם שווי זכויות ל"מתיישבים". נראה שהמטרה של המדיניות שהלכה והוקשחה היתה "לנקות" את השטח מתושביו.
מאמצע שנות ה90, החלה הקמתם של המאחזים והחוות באיזור. המאחזים "הלא מורשים" מוקמים באיזורים שאותם תפס הצבא.
ההגנה שצה"ל מספק למתנחלים מאפשרת להם לתפוס עוד ועוד אדמות של תושבי סוסיא הפלסטינים. עם הזמן המתנחלים הסלימו את האלימות, מנעו מעבר של החקלאים לאדמותיהם ופגעו בכל מי שהפריע במימוש חזונם להשתלטות על האזור על חשבון תושביו הערבים. הסכסוכים הפכו אלימים ובמהלך השנים נהרגו 3 תושבים פלסטינים ומתנחל אחד. פלסטינים רבים אחרים הוכו וספגו נזקים בתקיפות מסוג זה.
ביולי 2001 אחרי רצח המתנחל יאיר הר סיני באיזור סוסיא, בוצע שוב גירוש. התואנה לגירוש היתה "פלישת" התושבים לאיזור ההתנחלות סוסיא, דהיינו, לאדמותיהם ההיסטוריות. הגירוש בוצע בלי אזהרה. הוא בוצע בכל האיזור בין כביש יטא-סמוע לקו הירוק, היינו איזור סוסיא - קוואויס. מערות נהרסו, בארות נסתמו, שדות הושחתו וחיות הומתו. לגרוש לוו מעצרים אלימים ומכות. לפי עדויות התושבים, חלק מהאנשים שנכחו בפעולת הגירוש היו אזרחים ולא כוחות הביטחון. יש חשש שמדובר במתנחלים שהכירו את האיזור ופיקחו על העבודה.
חלק מתושבי סוסיא חזרו בחודשים שאחר הגרוש אל אדמותיהם, ועברו את הקיץ בתנאים קשים. פעילי תעאיוש הצטרפו אל מאבקם כנגד גזירת הגרוש. בסתיו 2001 התנהל מאבק משפטי בין התושבים, בסיועם של עורך הדין שלמה לקר ושל פעילי תעאיוש שהחלו לפעול באיזור כבר אחרי הגרוש של 99, ובין הצבא. בית משפט העליון הוציא צו ביניים והורה לצבא לאפשר לתושבים לחזור, וקבע כי גם הגירוש הזה, כמו קודמו, היה לא חוקי.
אולם לא כל התושבים חזרו אחרי צו הביניים. וחלק מאלו שחזרו, גורשו בפעם הרביעית. המציאות שיצרו בשטח המתנחלים, בסיוע הצבא, תוך שימוש בצעדים שאפשר להגדירם כ"עוקפי בית משפט", הפכה ליותר ויותר בלתי נסבלת. מאז 2001, השטחים שנסגרים על ידי הצבא מטעמי ביטחון באיזור הם שטחים נרחבים. לדוגמא מצורפת מפת השב"מ (שטח ביטחון מיוחד) של התנחלות סוסיא (ראה תצ"א של סוסיא) כפי שהיא נאכפת על תושבי האיזור. השטח האסור לשימוש על ידי תושבי האיזור עולה במאות אחוזים על שטח ההתנחלות שהוא, כביכול, על אדמת מדינה. שטח הביטחון שמעניק הצבא להתנחלות סוסיא כולו הוא באדמות פרטיות של משפחות נוואג'ה, א-רייני, אדארה, חליס, ושמוסטה. שתי המשפחות האחרונות איבדו את כל האדמות שהיו להן באיזור משום שהשב"מ אינו מאפשר להם להיכנס אליו. האחרות איבדו יותר מ50% מאדמתם. יש לדעת: קרקעות שבעליהם לא מעבדים אותם עומדות בסכנת החרמה על ידי המדינה, שכן הן עוברות אחרי מספר שנים ממעמד של "קרקע בבעלות פרטית" למעמד של "אדמת סקר" - אדמה נטושה שהמדינה יכולה לתבוע עליה בעלות אחרי מספר שנים. חלק גדול מן ההתנחלויות שבגדה המערבית נבנו על אדמות סקר שכאלה (כפי שמציגים שלום עכשיו בדו"ח שפורסם בדצמבר 06 "עבירה גוררת עבירה").
וכך יוצא שאכיפת סגירת השטחים על ידי הצבא מטעמים בטחוניים, משרתת את האינטרסים הנדל"נים של המתנחלים. למרבה האירוניה המתנחלים עצמם מעבדים שטחים אילו שנתפסו לצורך "בטחון הישוב", ועל ידי העיבוד תופסים עליהם חזקה. זאת כיוון שלפי החוק התורכי אדמה מעובדת שבעליה המקוריים לא תובע חזקה עליה, מאפשרת למעבד אותה לתבוע חזקה אחר זמן מה. מדובר במעין "מלכוד 22" שהרי איך יתבע בעל האדמה חזקה על אדמתו אם היא נמצאת בשב"מ של ההתנחלות ואסור עליו להגיע אליה? הרי אם יבוא בעל האדמה לאדמתו הוא מסכן את נפשו שכן הוראות הפתיחה באש בשבמי"ם הן ירי על מנת לפגוע ובלילה אף על מנת להרוג באופן אוטומטי. במקרה הטוב יאלץ להתמודד עם אכיפת השב"מ על ידי הצבא. במקרה הרע על ידי המתנחלים. כך עומדים החקלאים ומביטים באדמתם המעובדת על ידי אחרים בעיניים כלות. יש לשאול את עצמנו לאיזו מסקנה היינו אנו מגיעים במקומם.
גם מחוץ לשטח ה"ביטחון" קרו במהלך השנים האחרונות עשרות רבות של אירועים אלימים, ביניהם השחתת שדות ועצים, חבלה בבארות ועוקבי מים, הרעלת שטחי מרעה ובארות מים, הטרדת רועים שיטתית ואפילו תקיפת משפחות בתוך ביתן באישון לילה. מיותר לציין שהמשטרה מגלה אוזלת יד מוחלטת באכיפת החוק על מתנחלי סוסיא ו"חוות יאיר" (המאחז של סוסיא) וגם אם בצעה מעצר או שניים במשך השנים, אלו לא תרמו להקטנת תופעות האלימות המחרידה של המתנחלים החמושים כלפי התושבים הפלסטינים. כאמור, לאלימות הזאת יש מטרה אחת ויחידה – לעודד את תושבי סוסיא והח'ירבות האחרות לעזוב את אדמותיהם. יש לציין כי במהלך השנים האחרונות נאלצו פעילי תעאיוש ומתנדבים בינלאומיים לפנות תושבים שנפגעו לטיפול בבתי חולים. על אף כל זאת תושבי סוסיא הפלסטינים ממשיכים להיאחז בבתיהם ובאדמותיהם.
חרב הגרוש עדיין מונחת על צווארם של תושבי סוסיא. אותה עתירה מס' 7530/01 שבמסגרתה פסק בג"ץ שעל הצבא לאפשר לתושבים לחזור לבתיהם בסוסיא תלוייה ומתנהלת. המדינה זנחה את הטיעון הבטחוני כעת ומתמקדת בכך שתושבי סוסיא הם פולשים, שכן על אף שהאדמות אכן בבעלותם הפרטית, הם בנו את בתיהם (אחרי פרשת הגירוש מסוסיא אל קדימה) ללא אישור ולכן דין הבתים לההרס.
אין גבול לציניות שאותה מפעילים המתנחלים, הצבא, המנהל, ואף המשטרה כנגד תושבי סוסיא הפלסטינים. השאלה היא האם יצטרף אליהם בג"ץ? בתאריך 29.1.2007 יתקיים הדיון הבא בעתירת תושבי סוסיא בבית המשפט.
מקרה סוסיא מהוה אבן בוחן לפועלה של מדינת ישראל באזור כולו. דינם של ח'ירבות רבות בדרום הר חברון עלול להיגזר בהתאם לפסיקת בג"ץ במקרה זה. אנו מבקשים/דורשים מבית המשפט העליון להיות אכן "בית דין של צדק". צדק יכול להתקיים רק כאשר אנשי סוסיא יזכו לשבת על אדמותיהם בשלום וכאשר הפושעים הגוזלים את אדמותיהם ומתעללים בבעליהן יובאו לדין. אנו פונים לשופטי בג"ץ ולקברניטי מדינת ישראל בדרישה שיוכיחו כי הם אינם שותפים לדבר עבירה ופשע ושיפסקו דין צדק למען תושבי סוסיא והאזור.
|
English |
A visit to Susia, January 13th 2007
In the southern Hebron hills, in an area called Masafer Yatta, a small population of several thousand Palestinian farmers and shepherds lives in shanty-like villages and in caves and tents. This is a very traditional population subsisting on non-mechanized agriculture and herding.
These people, often referred to as ‘cave-dwellers,’ have lived in the area continuously since the early nineteenth century (documentation dates back to 1830, and aerial photographs from decades ago confirm their presence here). Anyone who meets the inhabitants of Masafer Yatta can see how deeply rooted they are in the land. They are familiar with every well and tree, and they know who owns each plot of land down to the last clod of earth.
It is thus difficult to accept the unrelenting attempts by Jewish settlers, aided and abetted by the Civil Administration, an arm of the Israeli Defence Forces [IDF], to evict the Palestinian cave-dwellers from their homes and deprive them of their meagre livelihood. It is even more difficult to come to terms with the possibility that the Supreme Court of Justice might sanction this expulsion.
The first Jewish settlements in the area of South Mount Hebron came into being in the early eighties: Carmel and Ma’on in 1981, Susya and Beit Yatir in 1983. The local Palestinian inhabitants were initially employed in construction and other jobs in these settlements. Over the years, however, relations deteriorated. What happened in Susya exemplifies the process in the region as a whole.
The Palestinian inhabitants of Khirbet Susya, who now live in huts and tents on the edge of the Jewish settlement of Susya (see map above) , originally lived in Susya Al-Qadime, a village situated in what is today an archaeological site containing an ancient synagogue. In the mid 1980's, the site was declared a “National Park,” and the Palestinian inhabitants were expelled by the IDF. Powerless to resist the expulsion, the Palestinians continued to cultivate their private plots and settled some 500 meters from the Israeli settlement of Susya in what is known today as Rujum. This was too close for the comfort of the Jewish settlers, who instigated a second expulsion. One night, the Palestinians were herded into trucks and dumped some 15 kilometers to the north, in the area of the Zif Crossroads, where they stayed for some time. Eventually, unable to return to their real homes, the families built small huts and put up tents on a hilltop close to their lands on the periphery of the Susya settlement.
Friction between the Jewish settlers and the Palestinians escalated as settlers, together with the army, harassed and terrorized the cave-dwellers. This concerted, ongoing persecution reflects a policy clearly aimed at cleansing the area of its Palestinian population. The mid-1990's saw the spread of Jewish farms and illegal "outposts" in the region, all established in areas previously seized by the army.
Thus, under the protection of the IDF, Jewish settlers managed to grab more and more land belonging to the Palestinian inhabitants of Susya. Increasingly violent in their actions, settlers stopped Palestinian farmers from cultivating their plots of land. Palestinian farmers were regularly attacked and beaten. In the course of this struggle over land, three Palestinian inhabitants and one Jewish settler lost their lives.
Another eviction took place in July 2001 following the murder of a Jewish settler, Ya’ir Har- Sinai. The pretext for the eviction was the claim that the Palestinians had trespassed the boundaries of the Jewish settlement of Susya. Labelled as trespassers in their own historic lands, these Palestinian families were evicted without notice from the area of Susya – Gawawis, between the Yatta-Samu'a road and the Green Line. Many were beaten and/or arrested, caves were demolished, wells blocked up, fields destroyed and livestock killed. The evicted families also reported that civilians accompanied the security forces during the expulsion. It is possible that these civilians were settlers familiar with the area.
Still undeterred, some of the Susya families returned to their lands. Since 1999 Israeli activists (particular from the Ta'ayush movement) have joined their struggle. With the help of the attorney Shlomo Lecker, they obtained a Supreme Court interim injunction instructing the army to allow the inhabitants to return to their homes. The Court pronounced the repeated expulsions illegal. Not all of the expelled families returned, however, and some of those who did were later evicted yet again, for the fourth time.
With the support of the army, Jewish settlers have perfected the art of ‘bypassing’ the Supreme Court. Large areas of land have been declared ‘out of bounds' for Palestinians, ostensibly on security grounds. Privately owned land that lies fallow for a number of years, uncultivated by its rightful owner, can be deemed ‘Survey Land’ – one step removed from the category of ‘Abandoned Land’. After a decent interval, the State may claim such land for public use. In fact, quite a few of the Jewish settlements in the West Bank were built on such alleged ‘Survey Lands,' as has been amply documented in the Peace Now Report of December 2006. In other words, land closure by the army under the pretext of security concerns serves the real estate interests of the Israeli settlers.
By cultivating such Special Security Areas [SSA] protected by the army, the settlers are in fact staking their claim to the seized lands. The rightful owners are now caught in a sort of ‘Catch 22’: if they "trepass" on their own fields, they stand a real chance of being shot. The army's orders are to open fire on any Palestinian who enters the SSA, and at night the order is to ‘shoot to kill’. Since the Jewish settlers are armed to the teeth, the rightful Palestinian owners can only sit and watch from afar as settlers cultivate their fields. If this goes on long enough, the Palestinians are deemed to have relinquished their claim on the area
The Jewish settlement of Susya is built on so-called State Land. In 2001 the army established a Special Security Area around the settlement designed, of course, to keep out the local Palestinian inhabitants. The size of the forbidden area far exceeds that of the settlement proper. De facto, it increases the area of the settlement by several orders of magnitude. It extends entirely over private lands owned by local Palestinian families. The Nawaja, Ar-Reini and Adara families have lost well over 50% of their land. The Khalis and Shamusta families have lost all their lands.
The outrageous treatment of the local Palestinian inhabitants is not limited to the fencing off of SSA’s. Recent years have seen countless violent incidents perpetrated by armed settlers. These include the destruction of fields, the uprooting of trees, the poisoning of wells and fodder, the systematic molestation of shepherds and children on their way to school, even assaults on families at home in the dead of the night. Ta’ayush activists and international volunteers have had to evacuate the injured to hospitals on a number of occasions.
It goes almost without saying that the Israeli Police has shown utter impotence when called upon to enforce the law against the settlers of Susya and Havat Maon (an outpost of Susya). The few arrests, almost never leading to trial, which the police did carry out have not deterred the settlers, whose aim remains to "encourage" the Palestinian inhabitants of Susya and other hamlets in the region to abandon their lands. And yet the Palestinian inhabitants of Susya continue to cling to their land and homes.
The threat of eviction hangs over their heads. Their case is due to be heard by the Supreme Court on 29.1.2007. After losing the first round of the legal battle, the State, intent on dispossessing the Palestinian cave-dwellers, has shifted its argument. It now claims that the Palestinians are in fact trespassers on their own lands-- because, so the State argues, following their eviction from Susya Al-Qadime, they have built their homes without obtaining the necessary building permits. It follows therefore that these homes must be demolished.
The cynical, criminal treatment of the Palestinian inhabitants of Susya by the settlers, the army, the Civil Administration, even the police, knows no bounds. Will the Supreme Court of Justice join in?
Susya is a test case for the whole region of the south Hebron hills. The fate of countless homes hangs in the balance. We urge the Court and the leaders of Israel to prove that they are not accessories to a crime. We urge the Supreme Court to live up to its name, a Court of Justice, and to protect the Palestinian population of Susya from the powerful forces that are attempting to evict them from their lands.
