---

ביקור בטובא

טובא, ה -1 בדצמבר, 2007

טובא: עוד נקודה זעירה במפה, כמעט סמויה. עוד כפר של אוהלים שחורים וסככות רעועות וכמה מערות בגבעה הצחיחה, כמרחפת על קצה המדבר הגולש בלבן צהוב וחום עד לים המלח. מרחוק, בירדן, נשקפים הרי מואב הסגולים. אין עוד נוף יפה מזה בעולם, אני חושב לעצמי. גמל שולח בנו מבט ספקני. מה עושים כאן כל האנשים האלה? נביחות כלבים. געיות עזים. הרוח מצליפה בעיניים, בשיער. כמאה נפשות חיות בטובא – קיום פשוט ודל. אבל לא עוני הוא הבעיה. הם חיים בפחד, והם בודדים להחריד.

לא הייתי בטוח שנצליח להגיע לכפר. זה שבועיים רודף אותנו החשש שהצבא יחסום אותנו אי-שם בכביש 60, דרך המלך מירושלים דרומה, וכל אותם ימי תכנון והכנה ירדו לטמיון. רבים כבר מעורבים, בכללם משוררים וסופרים וחוקרים ידועים ואנשי ציבור שהסכימו להצטרף. בסופו של דבר הופתענו ממספר המתנדבים. הפעם, משום מה, נגענו בנקודה רגישה. ארבעת האוטובוסים – מירושלים, תל אביב ובאר שבע – מלאים באנשים. רבים זרים לי, לשמחתי, פנים צעירות שטרם נראו בדרום הר חברון.

לא בכל יום צועדים ביחד מאות פעילים, ישראלים ופלסטינים במעלה הטרשים מטואנה לטובא. בעצם, זו הפעם הראשונה. יש בה תחושה מוזרה של ברכה, מחוצפת, זועמת, אוקסימורונית. מובן שהחיילים והשוטרים ממתינים לנו בחצי הדרך. הם חוסמים את השביל ומודיעים לנו שזהו – כתמיד – שטח צבאי סגור, שאנחנו עוברים על החוק, שעלינו להסתובב וללכת הביתה מיד או להיעצר.הם רבים, עם הג'יפים וההאמרים והנגמ"שים שלהם, ובמיוחד אותו רכב מאיים המעוצב ככלא ממונע, עם חרכי-אוויר צרים בדפנות השריון. רכב משוריין לעולם אינו יפה במיוחד, אבל זה – שאותו אני מכיר מבפנים – מכוער מכולם: מין מפלצת מתכת מיושנת, שריד לאיזה מאבק נואש, רחוק. אני מניח שהם מצפים לעצור רבים מאתנו. אנחנו פותחים במו"מ: באנו לבקר ידידים בטובא, להגן עליהם בחריש השדות שלהם. אחרי הכול אנחנו בשטח C שבו מותר לישראלים לבקר באופן חוקי. למה מנסים למנוע זאת מאתנו? השמש מגיחה מתוך העננים, האוויר מתחמם, המשטרה והחיילים עומדים על שלהם, מאיימים, אבל פתאום אנחנו נזכרים לדרוש את הצו הצבאי החתום הסוגר את השטח, כמחויב בחוק. לתדהמתנו, שכחו להביאו. יידרשו להם כמה דקות להכין אותו במקום, וזו ההזדמנות שלנו. ללא אותה פיסת נייר, הם חסרי-אונים. מיד אנחנו פורצים קדימה ומטפסים הלאה – ועד מהרה יוצרים טור ארוך ומתפתל בין הקוצים והסלעים עד לשדות הרחוקים. יהודה, רועי, רענן ואהוד מובילים. משה, מהלוחמים לשלום, משגיח, מייצב את הטור. החיילים רוטנים ומאיימים ומנסים לעכב אותנו, אבל את הסיבוב הזה הם הפסידו. אין באפשרותם לעצור את כולנו, גם אם הצו יגיע.

הנה היא שוב, אותה תחושה משכרת, שאין דומה לה, של שחרור. חפשי, לא מוטרד מהצעקות הנרגנות שלהם,אני שמח ברגע הזה, שמח להיות עם אותם אנשים שעושים דבר שהוא טוב וצודק כשלעצמו, שהתעלו על הפחד והרגל הצייתנות הטבועים בנו ובוודאי נהנים מרגע זה ממש כמוני – קצת שיכורים, אולי, מחופש רב כל כך. החיילים דוחקים אותנו ימינה ומטה בעברנו את הפנייה בשולי "חוות מעון", מעונם של האלימים שבכל המתנחלים הישראלים באזור, אויביהם המוטרפים של ידידינו הפלסטינים. המתנחלים ממתינים לנו, כצפוי, במחלצות שבת הלבנות שלהם וכיפותיהם הענקיות, אבל הם נרתעים בעליל ממספרנו הרב, ולשם שינוי, לא יכולים לתקוף. הם מסתפקים בצריחת קללות: "אני מתפלל שהחמאס יהרוג אתכם ראשונים מכל היהודים!""בגללכם יש טרור!" וכו'.

כבר שמענו אותם בעבר. כעת אני צועד עם מנחם ברינקר, פילוסוף, היסטוריון של הספרות, פעיל ותיק במחנה השלום הישראלי. הוא בן 70 ויותר והצעידה בין הסלעים לא קלה לו. אנו נותרים כמעט לבדנו פנים אל פנים עם המתנחלים – רוב אנשינו נעים בזריזות על הגבעות לעבר שדות טובא – ולנו יש זמן בשפע להתבשם מהקללות המוטחות לעברנו. מנחם מוצא בהן עניין-מה. היהודים, הוא אומר, היו חייבים ללמוד כבר לפני עשרות שים להתגבר על הפסיביות העמוקה שלהם, לגלות מחדש כיצד לפעול בעולם, להתגונן, להשיב מלחמה שערה. ואת הלקח הזה הם למדו על בוריו. כעת עליהם לגבור על הפשיזם הנלווה לכוח עיוור, אוטיסטי: ראו נא את המתנחלים על השטנה הפרימיטיבית שלהם, וסגידתם לכפייה אכזרית ובוטה. אני מספר לו על "לוחמים לשלום", שותפינו בפעולה היום. זו קבוצה צעירה ונמרצת של חיילם-לשעבר בצד הישראלי, ולוחמים לשעבר בארגונים הפלסטיניים. הם ויתרו על האלימות ומחויבים לפעול יחדיו למען שלום. ראיתי אותם, אני מספר למנחם, כאן בדרום הר חברון – ראיתי כיצד התקדמו מהשלב ההתחלתי, המשמח של דו-שיח אלה עם אלה, אל השלב של התמודדות פעילה עם המתנחלים ועמידה משותפת בפני המשטרה והחיילים. זו התקדמות בלתי-נמנעת, ברגע שטועמים את טעם המציאות בשטח. כן, אומר מנחם, בחיוך מריר. מתחילים כאן בפעולה מתוך אהבת האדם, וגומרים בשנאת המתנחלים.

הזמן עובר, אנחנו מדברים על סופרים ומשוררים – יצהר, המשורר הדגול של נופי פלשתינה, נתן זך שכבר אינו בריא דיו כדי לחבור אלינו לצעידה כזו היום. דמויות אגדיות שמנחם היטיב להכיר. נדמה היה כמעט שאנחנו ישובים בקפה בירושלים, עד כדי כך שקענו בזיכרונות, לולא הקוצים והאדמה היבשה והסלעים החלקלקים. עד שהגענו סוף סוף לחברינו, כבר הספיקו הפלסטינים לחרוש שתי חלקות שדה: האחת באמצעות טרקטור חלוד, והשנייה במחרשה וחמור כבימים-ימימה. המשטרה והחיילים נמצאים בכל מקום, ועד מהרה מופיע מתנחל כבד-גוף לחלק להם את ההוראות הרגילות, להן הם נשמעים כתמיד: חייבים לעצור את החריש. המשטרה ממהרת להחרים את מפתחות הטרקטור הפלסטיני, ופתאום הם רוצים לדעת מי באמת בעלי השדה שעליו טוענים, כמובן, המתנחלים חזקה. אין עוד להפוך ולו רגב אחד עד שיובאו מפות ממפקדת האזור וייבחנו הטענות הסותרות. כאילו יש מקום לספק: כל שדה בגבעות השחונות הללו שייך לכפרים הפלסטיניים, וכל שדה כזה הוא שלל-ביזה אפשרי למתנחלים. אנו מתווכחים עם השוטרים, נשמעות צעקות, רב הבלבול. הפעילים משוטטים במעלה ובמורד הגבעה בשמש אחר הצהריים, ותוהים מה עכשיו. כרגיל, אנחנו עומדים ומחכים.

פושטת הידיעה שכנקמה על הצעדה המוצלחת שלנו, מתנחלים התנפלו על טואנה והם תוקפים שם את התושבים. רועי ואחרים ממהרים לכפר. חבורה גדולה נוספת של "לוחמים לשלום" פלסטינים הגיעה גם היא לכפר, כמה מהם אף ממרחקים – מרמאללה וטול כרם – והפעם הצליחה המשטרה לעצור אותם בדרך. ניאלץ להסתדר בלעדיהם, לעת עתה. תמיד ידענו שזה חלק מאותה החבילה, וחזרנו ושאלנו את מארחינו אם הם בטוחים שהם רוצים אותנו כאן היום – מאחר שהרי לבטח יותקפו על ידי המתנחלים ברגע שנעזוב, או אף קודם לכן. תשובתם המפורשת הייתה שהם זקוקים לנוכחותנו. אין להם עוד מה להפסיד.

והשדות שנחרשו זה עתה, מה יהיה עליהם מחר? המתנחלים בוודאי יעשו בהם שמות. אז למה לידידינו לחרוש אותם? אנחנו חייבים לחרוש, השדה מתחנן אלינו, לא נוכל להניח לו לגווע. חייבים לפתוח אותו לברכת הגשם. אלה הם חושי האיכר. באשר לנו, אנחנו יודעים שהיום הוא עוד חוליה במלחמה האינסופית, היומיומית, האפורה. לא נוותר. בסופו של דבר, אנחנו ננצח בה.

אנחנו נאספים לשמוע כמה דברים, הנישאים ברוח. ירון אזרחי, המורה הרהוט כתמיד, אוחז במגפון ופונה אל מארחינו הפלסטינים: "אני מומחה בחקר השוואתי של דמוקרטיות", הוא אומר. "הגעתי למסקנה שצורת השלטון בישראל שייכת פחות ופחות לקטגוריה הזו. מה שאנו רואים כאן, בטובא, הוא בגדר אכזריות בלתי-אנושית כנגד חפים מפשע. באנו להיאבק בה, ולתת לכם תקווה." רענן מספר את הסיפור הממושך של תלאות טובא, את הצער האורב בלילות, את האימה שמביא עמו כל יום חדש. בתום הסיפור, אנו ממשיכים לראש הגבעה לעבר טובא, הנאחזת במורד האחרון, התלול באור בין הערביים הקופא כזהב. הכפר טובא הבודד, הפגיע – אולי היום, לרגעים ספורים, קצת פחות בודד.

הגיע הזמן להיפרד, לשוב על עקבותינו. עשינו את הדבר שלשמו באנו. אני רואה את הברכה שבברית זו של תעאיוש ו"לוחמים לשלום". אולי זו רק פעולה ראשונה מרבות בשטח. לעתים גוש האדם הגדול הנע לאטו בחזרה דרך טואנה נוגע בשוטרים, ונוצרים עימותים קצרים, זועמים. אנחנו יורדים לוואדי, מטפסים בחזרה בשביל המקיף את חוות מעון. מתנחלות צעירות עומדות שם כעת, מביטות בנו בשנאה, מטיחות קללות. לא ממש איכפת לי. זה היה יום של אושר – יקרה אשר יקרה מחר. אבל ברגע שאנחנו מגיעים לאוטובוסים ועומדים להיכנס אליהם, מגיע דיווח: מתנחלים תקפו את בנו בן ה-15 של ידידנו עומר ג'ונדייה, והכו בו נמרצות. הם גם גנבו את החמור עליו רכב.

אנחנו מתקשרים למשטרה המציעה בקרירות מסתייגת שהנער יגיע לתחנת המשטרה בקריית ארבע המרוחקת כדי למלא טפסים ולהגיש תלונה. זה לא מספיק. כעת כבר כולנו עייפים ורוצים הביתה, אבל לא נוכל להשאיר את עניין החמור לא-פתור. למי שחי באוהל או במערה בטובא, בפאתי המדבר, ללא גישת רכב אל העולם החיצון, והמתנחלים בפתחו יום-יום – חמור הוא לא דבר של מה בכך. ניאלץ לפעול איכשהו. אנחנו משלחים את רוב האוטובוסים לירושלים ולתל אביב, ונשארים, כארבעים או חמישים איש, סמוך להתנחלות מעון. כאן, כנראה, הסתירו הגנבים את החמור. אנחנו מתכוננים לצעוד לתוך מעון.

מחשיך. שמש חיוורת נראית כמצטנפת, עומדת להיעלם מתחת לאופק. כבר קר. השוטרים לא ממש מאושרים מהתפנית בטקטיקה שלנו. הם חשבו שסוף סוף נפטרו מאתנו, והנה אנחנו בפתח ההתנחלות, עומדים לפרוץ את השער. חריקת צמיגים, הם עוצרים מולנו, מזנקים מן הניידות, ובזרועות שלובות מרחיקות אותנו לאט ובכוח מהשער. הם צועקים ומאיימים לעצור אותנו (האם הם מסוגלים אי-פעם לומר משפטים אחרים?). "ומה עם החמור?" אנחנו משיבים בצעקה. זהו רגע של הומור שחור, האיוולת גלויה לעיני כל. האומנם רשע אנושי יכול להיות אווילי? עכשיו אנחנו קוראים בקצב: "ה-ח-מור ח-ייב לח-זור". הקצין המותש רוצה רק לסלק אותנו , זה ברור. אבל איש מאתנו לא עומד לוותר עד שייעשה משהו בעניין בחמור. האצילות מחייבת.

השוטרים נכנעים ללחץ ומזמנים עוד ניידת מהתחנה בקריית ארבע. עזרא איתר בינתיים את הנער שהוכה ומביא אותו אל המקום שבו אנו שוהים, בשולי כביש 60. באי-רצון, השוטרים לוקחים ממנו עדות. הם אפילו מבקשים שיזהה את תוקפיו מבין התמונות שנמצאות במקרה בניידת. לא שיעשו משהו גם אם יזהה אותם. רישום העדות אורך זמן. בינתיים אנחנו מקוששים זרדים ועד מהרה בוערת מדורה. אנחנו מתיישבים, שואפים את עשן העצים המתוק, מתכרבלים סביב הלהבות. מישהו הביא עמו חליל, ועד מהרה מתמלא האוויר בצלילי באך ומוצרט ושירי-עם עבריים וערביים. אני יודע שזה לא נשמע סביר, תמונה סוריאליסטית שכזו במדבר – המדורה והצלילים, השוטרים הפוסעים הלוך ושוב, החשיכה היורדת על הטרשים, צינת הלילה, הגצים והעשן, הנער המוכה, החמור הנפקד, המתנחלים החומסים שלא נענשים ולא ייענשו – אבל לדידי זו השעה היפה ביותר ביום. האבסורד פורץ החוצה ואין עוד צורך או מקום למחשבה רבה. אנחנו צוחקים, נזכרים, מספרים סיפורים. מסתבר שאותו עומר ג'ונדייה כבר איבד בעבר שני חמורים לידי המתנחלים. בפעם הראשונה שזה קרה, הוא הגיע לקריית ארבע להגיש תלונה, והשוטרים שם אמרו לו שאין ביכולתם לעשות דבר אלא אם כן יספק להם תצלום של... החמור.

הלל נזכר במעשייה הערבית על הכליף הגדול הרון אל-רשיד: ערב אחד, בעוד הכליף משוחח עם אשתו בחדרם בארמון, עבר מחוץ לחלונו הפתוח איש עני שאיבד את חמורו וחיפש אותו ברחובות. "התפשטי והתהלכי בחדר", ציווה הכליף את אשתו. "זה לא יאה," אמרה לו. "יאה ביותר," השיב הכליף. פשטה אשתו את בגדיה והתהלכה בחדר בעוד בעלה מביט בה. "ומה ראית?" שאלה אותו אחר-כך. "ראיתי את העולם וכל מה שבו," ענה. "אה!" קרא העני מבחוץ, "אז אולי ראית את החמור שלי?"

מדוע לא נקים מאחז לא-חוקי משלנו? שואל מישהו. כאן ליד המדורה שלנו, מאחז של שלום. נקרא לו "חמור-אל". "המתנחלים האלה מחוות מעון", אומר לי בני עידן, "למה שלא יהיו פשוט תמהונים שבחרו לחיות כאן ביער על הגבעה? לא לכך התכוונו? למה להם לבצע מעשים איומים כל כך?" הוא שואל במתיקות, באירוניה. אבל הוא נוגע בתעלומה האנושית העמוקה מכולן. "מה לוקח להם כל כך הרבה זמן?" שואל מישהו אחר. "למה עוד מחזיקים את הנער בניידת – עוד יאשימו אותו בעבירת איבוד חמור וישלחו אותו לכלא?" האמינו לי, דברים מוזרים מזה כבר קרו בעולם ההפוך של דרום הר חברון. אם אתה פלסטיני ותקפו אותך מתנחלים, זה תמיד באשמתך. באשר לחמור, לא רבה התקווה. לפחות אנחנו שוב ביחד, עם אנשי הכפר והעיתונאים והמתנדבים מחו"ל, עם "לוחמים לשלום", ויחד חווינו עוד הרפתקה. תמיד תהיה עוד אחת ועוד אחת אחריה, וכך זה יימשך, ומדי פעם יאבד חמור, ונדע אולי אובדן קשה אף מזה, עד שיבוא היום והסיוט של דרום הר חברון יגיע לקצו והמתנחלים יעזבו והחיילים יעזבו גם הם וידידינו תושבי המערות יוכלו לחזור לחייהם הפשוטים מבלי להזדקק לנו ולהגנתנו, והקץ להרפתקאות. אינני חושב שזה יקרה מהר.

דוד שולמן
תרגמה מאנגלית: טל הרן

A Visit to Tuba

Tuba, December 1, 2007

Tuba: another minute, almost invisible point on the map; another village of black tents and wobbly huts and a well and a few caves carved into the barren hillside, almost hovering in space on the edge of the desert that cascades and flows, white yellow and brown, all the way down to the Dead Sea. In the distance you can see the purple mountains of Moab in Jordan. There is, I think to myself, no more beautiful vista in the world. A camel regards us skeptically. What are all these people doing here? Dogs bark. Goats bleat. The wind whips your eyes, your hair. Some hundred souls live in Tuba—a simple, impoverished existence, but poverty is not the problem. They live in terror, and they are terribly alone.

I was far from confident that we'd make it as far as the village. For the last two weeks, we were haunted by the thought that the army would block us somewhere along Route 60, the main north-south route from Jerusalem, and the long days of preparation and planning would all be wasted. Many people were by now involved, including famous poets and novelists and scholars who had agreed to join us; in the end the sheer number of volunteers surprised us. This time, for some reason, we touched a cord. The four buses—from Jerusalem, Tel Aviv, and Beersheva—are packed with people. Many of them, to my delight, are new to me, young faces never seen before in the south Hebron hills.

It's not every day that several hundred activists, Israelis and Palestinians, march together up the rocky path from Twaneh toward Tuba. In fact, this is the first time. It has the odd sense of blessing, insouciant, angry, oxymoronic. Of course, the soldiers and the police are waiting for us halfway up the hill. They block our path, they inform us that this is—as always—a closed military area, that we are breaking the law, that we must turn around and go home at once or face arrest. There are lots of them, with their jeeps and command-cars and armored halftracks, including the particularly ominous one that is designed as a mobile prison, with little slits in the armor plating so the detainees can breathe. Armored vehicles are never beautiful, but this one—which I know from inside—is ugly beyond belief, a kind of archaic metal monster left over from some desperate, distant struggle. I guess they're expecting to arrest quite a few of us. We enter into negotiations: we have come to visit our friends in Tuba, to protect them as they plow their fields, we are, after all, in Area C which Israelis can visit legally, so why are they trying to stop us? The sun has broken through the winter clouds, it's getting hot, the police and soldiers are adamant, menacing, but suddenly we remember to ask them to show us the signed military order closing off this zone, as the law requires. To our amazement, they have forgotten to bring it along. It will take them a few minutes to prepare it on the spot, and this is our opportunity; without that small piece of paper, they are helpless, weapons and all, so we at once break through the barrier and rush uphill—and soon there is a long, jagged line of our people, together with the Twaneh and Tuba contingent, weaving a path among the thorns and rocks toward the dusty fields. Yehuda, Roee, Raanan and Ehud are leading the way; Moshe is keeping an eye out for stragglers and trying to mould the mass of people into some almost coherent form. The soldiers snarl and threaten and try to hold us back, but they have lost this round. There is no way they will be able to stop all of us, even if the order arrives.

And here it is again, that heady feeling, like no other, of being free, carefree, utterly indifferent to their yells and snarls, happy in this moment, happy to be with these people who are doing something that is good and right in its own terms, who have gone through and beyond the fear and the ingrained habit of obedience and who are probably enjoying this now as much as I am—a little drunk, perhaps, on so much freedom. The soldiers are pushing us to the right and downhill as we round the bend at the periphery of Chavat Maon, home to the most vicious of the Israeli settlers in this region, the crazed enemies of our Palestinian friends. The settlers are waiting for us, as expected, in their white Shabbat clothes and their inflated skullcaps, but they are clearly cowed by our numbers, unable, for once, to attack. They content themselves with screaming curses: "I pray that the Hamas will kill you first among the Jews!" "It's because of you that there is terrorism," etc. etc. We've heard them all before. By now I am walking with Menachem Brinker, philosopher, literary historian, a veteran of the Israeli peace movement; he is over 70 and the march is not easy for him, he has slowed to the point that he and I are almost alone, face to face with the settlers—the main body of our people has moved rapidly over the hills toward the Tuba fields—so we have plenty of time to savor the curses that are coming our way. Menachem finds them not uninteresting. The Jews, he said, had first to learn—decades ago—to overcome their deep passivity, to rediscover how to act in the world, defend themselves, fight back; and this lesson they truly learned. Now they have to overcome the Fascism that comes with blind, autistic power: witness the settlers, their primitive malice, their adoration of brute, sadistic compulsion. I speak of the Combatants for Peace, our partners in today's action; they are a young, energetic group composed of ex-soldiers, on the Israeli side, and former fighters in the Palestinian organizations (Fatah, the Popular Front, and others). They have renounced violence and are committed to working together for peace. I have seen them, I say to Menachem, here in south Hebron—seen how they have moved from the early, joyful stage of dialogue with one another to the point of actively confronting the settlers and facing off, together, against the police and the soldiers. It's an inevitable progression, once you have tasted the realities on the ground. Yes, says Menachem, with a bitter smile; you begin down here with action motivated by the love of mankind and end up by hating the settlers.

Time passes, we speak of writers and poets—Yizhar, the great rhapsode of the Palestinian landscape; Natan Zach, now too old and unwell to join us on a march like today's. Legendary figures whom Menachem has known well. We could almost be in a café in Jerusalem, lost as we are in these reminiscences, were it not for the endless thorns and the caked soil and the slippery stones. By the time we rejoin our companions, the Palestinians have managed to plow two fields, one with a rusty tractor, the second with the time-honored donkey and metal plow. Police and soldiers are everywhere, and soon a heavy-set settler appears, on cue, to give them their orders which, as always, are obeyed: the plowing must stop. The police rush to confiscate the keys to the Palestinian tractor, and suddenly they want to know who really owns this field that the settlers, naturally, claim; not another clod must be turned over until maps are brought from headquarters, hours away, and the rival claims adjudicated. As if there were any grounds for doubt: every field on these dessicate hills belongs to the Palestinian villagers, and every such field is potential plunder for the settlers. We argue with the police, there is shouting and fussing and confusion; the activists wander up and down the slope in the afternoon sun, wondering what to do next. As so often, we stand and wait.

Word filters in that, in revenge for our successful démarche, settlers have descended upon Twaneh and are assaulting the villagers there. Roee and others rush back to try to help. Another large contingent of Palestinian Combatants for Peace has also arrived in the village, some of them from quite far away, Ramallah, Tulkaram, and this time the police have successfully contained them there; we will have to manage without them, for the time being. We have known all along that all of this is part of the package, and we asked our hosts, again and again, if they are sure they want us to come here today—since they are certain to be violently attacked by the settlers as soon as we leave, or even before. They were unequivocal: they need us to come, they have nothing more to lose. And the newly plowed fields—what will happen to them tomorrow? The settlers will certainly rampage through them. So why are our friends plowing them? We have to plow, the land is pleading with us, we cannot leave her to die. We must open her to the benefice of rain. Such are the farmer's instincts. As for us, we know that today is but another skirmish in an endless, dreary, daily war. We are not about to give up. In the end, it is a war that we will win.

We gather up our forces for a few words, spoken defiantly into the wind. Yaron Ezrahi, ever the eloquent teacher, has the megaphone and is addressing our Palestinian hosts. "I am an expert in the comparative study of democracies," he says, "and I have come to the conclusion that Israel's form of government is less and less a member of this category. What we see here, in Tuba, is inhuman cruelty perpetrated on innocents. We have come to fight it, and to give you hope." Raanan tells the long story of Tuba's sorrows, the grief that stalks the night, the fright of each new day. When the story is over, we wander farther over the hilltop to Tuba, clinging to the last, steep ridge in the late afternoon light that is already turning crystal, freezing into gold. Lonely, vulnerable Tuba—perhaps today, for a few moments, a little less alone.

Time to go, retracing our steps. We have done what we came to do. I can see it is a good combination, this alliance of Ta'ayush and the Combatants for Peace; perhaps today is but the first of many shared actions in the field. At times the great human mass, slowly moving back toward Twaneh, laps up against the policemen, and there are brief, angry confrontations. We descend into the wadi, climb back up to the footpath circling Chavat Maon. Young settler girls are now standing there, watching us with hate, hurling imprecations. I can't say I care. It has been a day of great happiness—whatever happens tomorrow. But just as we reach the buses and are about to climb in, at this very last moment, news arrives. Settlers have attacked the fifteen-year-old son of our friend 'Umar Jundiyeh, have beaten him badly; and they have also stolen the donkey he was riding.

We call the police, who suggest, with cool disdain, that the young boy in question come to the station in Kiryat Arba', long miles away, in order to fill out forms and submit a complaint. This won't do. By now all of us are tired and eager to head home, but we can't leave the matter of the donkey unresolved. If you live in a tent or a cave in Tuba, on the edge of the desert, with no access roads to the outer world and the settlers at your throat day after day, a donkey is no small matter. We will have to force some sort of action. So we send the main body of buses off to Jerusalem and Tel Aviv, leaving some forty or fifty of us outside the well-established settlement of Maon. It is here, it seems, that the thieves have hidden the donkey. We prepare to march on Maon.

It's getting dark. A pastel sun appears to shrink deep into itself, diminishing as it dips below the horizon. It's also quite cold by now. The police are anything but happy at this twist in our tactics. They had thought they were rid of us at last, and here we are at the entrance to the settlement, about to burst through the gate. Tires screeching, they pull up in front of us, jump from the cars, lock arms, and slowly, forcefully push us away from the gate. They scream at us, they threaten to arrest us (do they know any other sentences than these?). "And what about the donkey?" we cry back at them. It is a moment of black parody, and no one fails to see the silliness of it all. But can human evil be silly? By now we are chanting in rhythmic Hebrew: "Ha-hamor hayyav lahzor," "The Donkey Must Go Home!" Which donkey? It's not clear that we don’t mean the police officer in charge who, by now exhausted and exasperated, is shoving us back toward the road. He wants to clear us away, that much is clear, but we're not about to give up until something is done about the donkey. Noblesse oblige.

Wearily, they summon another police van from the Kiryat Arba' station. Ezra has meanwhile located the boy who was beaten and brought him to our encampment at the side of Route 60. Reluctantly, the policemen take down his testimony; they even ask him to identify the settlers who attacked him by showing him photos they happen to have with them in the van. Not that they would act even on a positive identification. Writing down his testimony takes a long time. We scavenge for dry firewood, and soon a fire is blazing. We settle in, drinking in sweet wood-smoke, huddled around the flames. Someone has brought his flute along, and soon the air is light with Bach and Mozart and Hebrew and Arabic folksongs. I know it doesn't sound likely, this utterly surreal setting in the desert with the bonfire, the shrill notes, the policemen pacing back and forth, the darkness sinking into the stones, the evening chill, the sparks and smoke, the beat-up boy, the missing donkey, the unpunished and unpunishable settler thieves—but this is actually the best hour of the day for me, when the final foolishness of it all has broken through to the surface and there is no longer much need, or space, to think. We laugh, we tell stories. It turns out that this same 'Umar Jundiyeh has previously lost two donkeys to the settlers; the first time it happened, he went to Kiryat Arba' to file a complaint, and the police officers told him they couldn't act on the case unless he presented them with a photograph of the donkey. Hillel remembers the Arab tale of the great Caliph Harun al-Rashid, who was speaking with his wife one evening in their bedroom as a poor man, who had lost his donkey and was searching for it everywhere, was resting in a tree outside the open bedroom window. "Take off all your clothes and walk around the room," said the Caliph to his wife. "It's wrong," she said. "It's not wrong," said the Caliph. So she did as he commanded, as the Caliph watched her. "What did you see?" she asked him afterwards. "I saw the world and all that is in it," he said. "Ah," cried the poor man outside, "then perhaps you have also seen my donkey."

Why don't we set up an "illegal outpost" of our own, someone asks, here around the bonfire, a peace outpost; we can call it, in the settler's mode, Hamor-El, "Donkey of God." "Those settlers of Chavat Maon," says my son Edan, "why couldn't they just be eccentric hippies who have chosen to live out here in the forest on the hill? Isn't that who they're meant to be? Why do they have to do such terrible things?" He puts the question sweetly, tongue in cheek; but he has touched on the deepest human mystery. "What's taking so long," asks someone else, "why are they keeping that kid in the police van—or are they going to charge him with the crime of losing a donkey and sentence him to jail?" Believe me, much stranger things happen in that upside-down world. If you're a Palestinian attacked by settlers, it is always your fault. As for the donkey, there's probably not much hope. The good news is that we are together again, together with the villagers, the press, the international volunteers, together also with the new Combatants, and we have been through one more adventure. Always there will be one more and another one after that and so it will go, with the occasional loss of a donkey or, possibly, some more dangerous loss or hurt until one day the furious nightmare of south Hebron comes to an end and the settlers leave and the soldiers also leave and our friends from the caves can go back to their rough and ready lives, without needing us to protect them any more, and the adventures will cease. I don't think it will happen soon.

David Shulman