Thursday, June 21 2012 ואלה תולדות הגירוש – היסטוריה של סוסיא הפלסטינית בקצרה

השבוע הודיע המנהל האזרחי לתושבי סוסיא הפלסטינית על כוונתו להוציא בקרוב לפועל שישה צווי הריסה שהוצאו בשנות התשעים ובשנת 2001. צווים אלה חלים על מרבית שטחה של סוסיא ומתייחסים לכחמישים מבנים, הכוללים מבני מגורים, דירים, מתקנים להפקת אנרגיה סולרית, ובורות מים (סוסיא הפלסטינית, כמו מרבית הח’ירבות בדרום הר חברון, אינה מחוברת לרשתות החשמל והמים). צווים אלה מתווספים לצווים דומים  רבים שניתנו בסוסיא בעת האחרונה.

צווי ההריסה ניתנו על אף שמדובר בבניה על אדמותיהם הפרטיות של תושבי סוסיא הפלסטינים ועל אף שבהעדר מכוון של תכנית מתאר, אין בפני תושבי סוסיא הפלסטינית אפשרות לקבל היתרי בנייה מן המנהל האזרחי. אם יצאו ההריסות אל הפועל, יושלכו מאות תושבי סוסיא הפלסטינית אל שמש המדבר היוקדת, בפעם החמישית מאז נכבש האזור בידי מדינת ישראל.

הכפר הפלסטיני סוסיא קיים מאות שנים, הרבה לפני שקמה בשכנותו ההתנחלות סוסיא ב-1983. עדות כתובה לקיומו של יישוב במקום קיימת כבר משנת 1830, והוא מצויין גם במפות מנדטוריות מ-1917. ב-1948 התווספו אל האוכלוסיה המקורית פליטים פלסטינים שגורשו מאזור רמת ערד ורכשו קרקעות באזור. תושבי ח’ירבת סוסיא, השוכנים עתה במתחמים מבודדים באזור שמצפון להתנחלות,  חיו במקור בכפר “סוסיה אל קדימה” באזור בית הכנסת העתיק של סוסיא, אזור בו היה עד שנות ה- 80 כפר מיושב. בעלותם על אדמה זו מבוססת משפטית ואף עורכת הדין פליאה אלבק, מאדריכליות מפעל ההשתלטות על קרקעות הגדה המערבית, כתבה בחוות דעת מ-1982 כי הקרקע היא בבעלות פרטית.

בחודש יוני 1986, כשלוש שנים לאחר שהוקמה באזור ההתנחלות סוסיא, הופקעו שטח הכפר הפלסטיני סוסיא “לצורכי ציבור” והמקום הוכרז אתר ארכיאולוגי. מאוחר יותר הוכנס השטח שהופקע לתוך שטח השיפוט של ההתנחלות סוסיא. הכניסה לשטח זה אסורה על פלסטינים מכוח הצו הצבאי האוסר על פלסטינים להכנס לשטחי ההתנחלויות כולן ללא אישור מיוחד.

תושבי הכפר גורשו מבתיהם ומאדמתם ואיבדו את מרבית רכושם. התושבים לא יכלו להתנגד לגירוש, אולם הם המשיכו לעבד את אדמותיהם (הפרטיות) והתיישבו באיזור המרוחק כ500 מטרמכפרם, המוכר כיום כרוג’ום אל-חמרי, ליד ההתנחלות סוסיא. הקרבה להתנחלות בעלת הגגות האדומים, שתושביה לא חפצו בשכנים ה”חדשים”-ישנים, הביאה על התושבים הפלסטינים גירוש שני. לילה אחד בשנת 1990 הם הועמסו על משאיות שלקחו אותם (ואת חפציהם) לאיזור צומת זיף כ-15 קילומטרים צפונית לסוסיא. כיוון שמכפרם ומה”רוג’ום” הם כבר גורשו, חזרו התושבים לשטחים החקלאיים שבבעלותם והתמקמו במערות ובחושות, כשכל משפחה חיה מעתה באדמותיה החקלאיות.

גם בכך לא תמה מסכת תלאותיהם של התושבים. במהלך העשור הבא השתלטו מתנחלי סוסיא על אדמות שכניהם ויצרו למעשה שטח סגור בלתי רשמי אליו נמנעה כניסתם של פלסטינים.

במספר מקרים נורו ונהרגו תושבים ששהו בשטח זה, וביניהם מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה שנהרג בידי מתנחל בשעה שרעה את צאנו באדמותו ב-1991, ומוסא אבו סבחא שנורה בראשו בידי יורם שקולניק לאחר שנעצר ונכבל בידי הצבא. האופן בו מתייחס הצבא לאזור האסור, שגבולותיו מעולם לא הוכרזו ומשתנים תדיר לפי גחמות החיילים והמפקדים, מודגם היטב בוידאו זה מנובמבר 2010, בו נראה חייל תוקף באכזריות ועוצר את נאסר א-נ’וועאגה, צלם בצלם ופעיל תושב סוסיא, שיצא להגן על ילדים שרעו את הצאן של משפחתם אל אדמות המשפחה, ושחיילים ניסו לעכבם.

ביולי 2001, בעקבות רצח המתנחל יאיר הר סיני באזור סוסיא, הפכו תושבי סוסיא מטרה לפעולת נקם ולגירוש נוסף. הגירוש בוצע בלי אזהרה והיה אלים במיוחד, מערות נהרסו, בארות נסתמו, שדות הושחתו וחיות הומתו. לגירוש התלוו מעצרים אלימים ומכות. לפי עדויות התושבים, חלק מהאנשים שנכחו בפעולת הגירוש היו אזרחים ולא אנשי צבא או משטרה, וקיים חשש שמדובר היה במתנחלים שהכירו את האזור ופיקחו על העבודה.

ב-26.9.2001 הורה בג”צ להפסיק את הריסת המבנים. חלק מתושבי סוסיא חזרו בחודשים שלאחר הגירוש אל אדמותיהם, ועברו את הקיץ בתנאים קשים. פעילים ישראלים הצטרפו אל מאבקם כנגד גזירת הגירוש. בסתיו 2001 התנהל מאבק משפטי בין התושבים, בסיועו של עורך הדין שלמה לקר ובין הצבא. בית משפט העליון הוציא צו ביניים והורה לצבא לאפשר לתושבים לחזור, וקבע כי גם הגירוש הזה, כמו קודמו, היה לא חוקי. לא כל התושבים חזרו אחרי צו הביניים, ואלו שחזרו, גורשו בפעם הרביעית, למרות צו הביניים, או “בטעות” כפי שהסביר זאת הצבא.

המציאות שיצרו בשטח המתנחלים, בסיוע הצבא, תוך שימוש בצעדים שאפשר להגדירם כ”עוקפי בית משפט”, הפכה ליותר ויותר בלתי נסבלת. מעשי האלימות מצד המתנחלים הלכו ורבו, בנוסף הקימו המתנחלים מאחזים על האדמות ששימשו בעבר את התושבים הפלסטיניים: בשנת 2000 הוצבו קרוונים באזור רוג’ום אל חמרי, ב-2001 הוקם המאחז “חוות דליה” ועובתה חוות הבודדים שנקראה בראשית דרכה ‘חוות מגן דוד’ והמכונה כיום “מצפה יאיר”. ב-2002 הוקם מאחז נוסף בתוך האתר האריכאולוגי סוסיא ממנו גורשו הפלסטינים ב-1986. כיום נמצאים בשטח האתר אכסניה, בריכת שחייה ומפעל למבנים יבילים. באופן רשמי חל איסור גם על המתנחלים לבנות בשטח האתר, אך נראה כי כאשר עבירות הבנייה בסוסיא הן של מתנחלים

ולא של פלסטינים, לא אצה דרכו של המנהל האזרחי לטפל בהן.  במשך כל השנים הללו המשיכו התושבים להיאבק על זכותם לחיות באדמתם, ואף ניסו להביא לאישורה של תכנית מתאר לכפר, ניסיון שהוכשל על ידי מדיניות התכנון המפלה של רשויות הכיבוש.

מפת המאחזים סביב הבלתי חוקיים סביב סוסיא, הוכנה על ידי דרור אטקס

ההגנה והגבוי שמספק הצבא למתנחלים מאפשרת להם לתפוס עוד ועוד אדמות של תושבי סוסיא הפלסטינים. עם השנים הסלימו המתנחלים את האלימות, מנעו מעבר של החקלאים לאדמותיהם בשטח הגדול פי עשרה (ראו מפה) מגודל ההתנחלות עצמה, פלשו והשתלטו על אדמותיהם החקלאיות של שכניהם ופגעו בכל מי שהפריע למימוש חזונם להשתלטות על האזור. הסכסוכים הפכו לאלימים. בעתירה לבג”ץ שהגישו בשנת 2010 תושבי סוסיא הפלסטינית באמצעות עמותת “שומרי משפט – רבנים למען הזכויות אדם” בדרישה לרסן את אלימות המתנחלים ולאפשר להם גישה לאדמותיהם, נמנו 93 אירועי אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, חלקם ע”י רעולי פנים. מאז התרחשו רבים נוספים. השחתת שדות ועצים, חבלה בבארות ובעוקבי מים, הרעלת שטחי מרעה ובארות מים, הטרדת רועים שיטתית ואפילו הצתות אוהלים ותקיפת משפחות בתוך ביתן באישון לילה, הם מחזות נפוצים בחייהם של תושבי סוסיא. למותר לציין שהמשטרה מגלה אוזלת יד מוחלטת באכיפת החוק על מתנחלי סוסיא והמאחזים שלה.

באוקטובר 2011 הכריז המפקד הצבאי על חלקים ניכרים מאדמות התושבים שלקחו חלק בעתירה כ”סגורים בפני ישראלים” כדי למנוע המשך השתלטויות והסגת גבול. כפעולת נקם על סגירת השטחים ועל עתירתם של תושבי סוסיא הפלסטינים, הגישו בפברואר 2012 ארגון הימין “רגבים” והאגודה השיתופית סוסיא (המנהלת את ההתנחלות) עתירה לבג”ץ  (בג”ץ 1556/12), בה הם דורשים להרוס את מבני הכפר, אשר תואר בעתירה כ”מאחז בלתי חוקי”.  עתירת רגבים הוגשה כנגד כל העותרים בעתירה תושבי סוסיא משנת 2010. עתירת רגבים הופנתה באופן אוטומטי וללא כנגד כל העותרים, על אף שרובם מחזיקים באדמות בכפר מבלי להתגורר בו ומבלי שיהיו בבעלותם מבנים בכפר. נראה אם כי עתירת רגבים הוגשה כנקמה על עתירת תושבי סוסיא. בעתירת רגבים מועלית גם טענה בדבר “סכנה ביטחונית” הנשקפת למתנחלים מצד תושבי הכפר. המציאות סותרת טענה זו, וסגירת השטחים לישראלים בלבד ממחישה דווקא את הצורך של הפלסטינים בהגנה מפני המתנחלים.

העתירה אף מתעלמת מכך שהמדיניות התכנונית שמנהלת ישראל בשטח  C מונעת מהפלסטינים המתגוררים באזור זה כל אפשרות לבנות באופן שיהיה חוקי בעיני רשויות הכיבוש., מאז שנות ה-70 חלה ירידה דרמטית בשיעור היתרי הבניה לאוכלוסיה הפלסטינית. בשנת 7219 אושרו כ-97% מהבקשות, 2134 במספר. מאז חלה ירידה עד שבשנת 2005 אושרו רק 13 שהן 6.9% מתוך 189 בקשות שהוגשו. ניתן לראות שעם הירידה החדה באישורים, ירדה דרמטית גם כמות הבקשות. מגמה זו נמשכה גם בשנים האחרונות ואף הוחרפה. בשנת 2009 אושרו רק שש בקשות, ובשנת 2010 – שבע.

הריסות באום ניר, ליד האתר הארכיאולוגי של סוסיא, מאי 2011

מצד שני הוחמרה מדיניות ההריסה המפלה נגד פלסטינים: על פי נתונים של המנהל האזרחי, בשנים 2007-2000 הוצאו לפועל כשליש מצווי ההריסה בקהילות פלסטיניות לעומת פחות מ-7% בהתנחלויות. בשנים 2011-2008 הרס המינהל האזרחי 1101 מבנים בקהילות פלסטיניות. באותן שנים, כל התכניות שהוגשו לגבי שטחים פלסטינים נדחו ללא יוצא מן הכלל. המחדל התכנוני משתקף גם בהעדר תשתיות בסיסיות וחיוניות לאוכלוסיה הפלסטינית כמו חשמל, מים, חינוך ובריאות. בעוד המתנחלים זוכים לתכנון לתפארת. מנתונים אלו עולה שאין מדובר באילוץ חוקי אלא במדיניות מכוונת שמאחריה כוונה ברורה:לבצע טרנספר שקט של פלסטינים משטחי C, כפי שמשתקף גם בדוחות של נציגויות האו”מ והאיחוד האירופי.

‘לנסר את נאסר’, עדותו של נאסר נוועאג’ה על החיים בסוסיא