Saturday, August 25 2012 אום אל עמאד – מאת אמיתי בן-אבא

פארס מאום אל עמאד הוא אחד האנשים העדינים והחביבים ביותר שאני מכיר. עיניים בהירות מעל חיוך אמיתי ורחב שמרוח על הפנים מעל מבנה גוף שרירי ומוצק של פלאח. באיזה יום בקיץ האחרון ירדו עלינו שני מתנחלים מעותניאל בעת מרעה. המתנחלים רצו לעברנו וניסו לפזר את העדר. צעקתי לעבר החיילים מהצד השני של הוואדי שהם מחוייבים ע”פ חוקי מדינת ישראל להגן עלינו ולאפשר לנו לרעות. בזמן שאני קראתי “הלו, חיילים!” לואנה האמיצה הציבה עצמה בין המתנחלים לעדר והגנה בגופה על המרעה. אני זוכר שפארס ואני דיברנו על היום ההוא ופארס שיבח את נחישותה של לואנה בתנועת יד רחבה מהחזה החוצה וסימון עם אצבע ואגודל ושלוש אצבעות מתנופפות על ידן כמו כרבולת התרנגול או סימן הסמבה לטמבורים. היא מגיעה לאום אל עמאד כמעט מדי שבוע וכל הרועים מכירים ומוקירים אותה. לפעמים איזה מתנחל נקםאל יורד מעותניאל ודם בעיניו וסכין בין שיניו. החיילים מסרספים ונרדמים בג’יפ הדויד הפועל תמיד. במהלך השבוע כאשר הפעילות לא נמצאות, החיילים עצמם יורדים להיטפל לרועים ולהעיף אותם, פעם חמישים מטר מדרך הביטחון של עותניאל ופעם מאתיים.

בהתנחלות מספרים שאנחנו, פעילי תעאיוש, מתסיסים את בני הכפר ויוצרים מהומות. בנוכחותנו מתעורר הרצון להתעקש להגיע לאדמה ששייכת לפלסטינים על פי חוקים בינלאומיים ומסמכים עותמאנים למיניהם. להתעקש, בסומוד, בהתמדה ובנחישות לאורך זמן, לעבור כבישי ביטחון שרירותיים ותיחומי שבת שערורייתיים. ביום שבת ה-25 לאוגוסט, 2012, התקרבנו במיוחד לכביש הביטחון וירדנו לכיוון הוואדי. כתיבה בזרם תודעה היא תהליך מדיטטיבי. בשלב מסויים חוויית הכתיבה מתחברת לזיכרון והכתיבה נשפכת בזמן הווה במקום עבר. זה קורה עכשיו. הג’יפ הצבאי נמצא על הגבעה לידנו אך החיילים מסתכלים במשקפות ולא יורדים לעברנו. אני רואה טרנזיט לבן יורד לכיוון הוואדי בתוך ההתנחלות. כמובן שמותר למתנחלים לנהוג בשבת, התעמרות ברועים פלסטינים היא בגדר פיקוח נפש. היה לי דיון תיאולוגי על פעילות תעאיוש ושמירת שבת עם חברי מוריאל, רב מרטין בובריאני לזכויות אדם. הגענו למסקנה שהתמדה בתעאיוש היא בחזקת שמירת שבת בגלל שמדובר בבניית קהילה, בעיסוק בפעילות בעלת משמעות שהיא שונה מחיי היומיום, שמדובר שמשהו שמצפים לו במשך ימי החול ושזה הדבר שהכי נכון, לי לפחות, לעשות בזמן נתון.

אני חושב שמתנחלים באים, אני אומר לפארס. חשש מופיע בעיניו החייכניות לרוב. הוא מפחד שחיילים יבואו עם המתנחלים לעצור את הילדים. זו אסטרטגיית הפחדה המוכרת לכל הרועים. לפני חודשיים היינו עדים למעצר של שלושה ילדים בני 9, 11 ו-13 שליווינו באלריחייה ליד התנחלות בית חגי. פעילי תעאיוש רדפו אחר הג’יפ הצבאי אל תוך ההתנחלות וראו איך החיילים כופתים את הילדים באזיקונים ומכסים את עיניהם בפלאנליות. הפעילים התעקשו והתקשרו לעורכי דין והילדים שוחררו כעבור שעה. לא ניתן לשער איך חווייה כזאת משפיעה על ילד. קורא/ת יקר/ה, שיהיה ברור, דברים כאלה מתרחשים מדי יום במחסומים בערים בכפרים על כבישי אספלט ובאזורים חקלאיים. עיכובים כאלה לא יוצאים לתקשורת על פי רוב.במקרה הטוב מדובר בבילוי של כמה שעות בשמש בתנוחה לא נעימה. במקרה הרע מדובר בבילוי של כמה חודשים בכלא ללא משפט בגלל האשמה בזריקת אבנים או משהו כזה. אז תפסו כמה ילדי מתנחלים בני 12 מבת עין שהטילו בקבוק תבערה על משפחה עם שני ילדים, אבל על התעמרויות, זריקות אבנים והשחתת עצי זית על בסיס יומיומי בדרום הר חברון לא נפתחים תיקים בכלל. את התוקפים של חג’ איסמעיל לא יחפשו. המתנחל אבידן אופיר וחבריו שכמעט שברו לי את היד במאחז אביגיל וריסקו לנו שתי מצלמות לעולם לא יזכו לפשיטה לילית והשפלה על פשעיהם. בזבוז נייר.

חזרה לאום אל עמאד. החשש של פארס מוצדק אבל מתנחלים לא מגיעים וחיילים לא יורדים. אלה הימים הכי יפים בתעאיוש, כשלא קורה שום דבר. מדי שבוע מלמד אותי פארס שמות של צמחים בערבית. כך אני לומד בלהג הפלאחי שמות של עשבים שמעולם לא הייתי מכיר משיעורי של”ח. פארס שם בידי לקט של עשב בניחוח שמזכיר מנטה. זה נקרא גורני, הוא אומר, סוג מסויים של זעתר שהולך טוב בתה. בסוף היום נזכה לטעום מהתה הדליקטסי הזה בריח מנטה. הרמדאן נגמר לפני שבוע, תודה לה’ שהיא בראה לרמדאן סוף. תה מתוק כמו ממתק שמרווה עטאש, אחלה סרט. פארס ומשפחתו אוספים את כל המים שלהם בבארות, בניגוד לתושבי הכפרים הבדווים שאנחנו עובדים איתם בדרום הר חברון שנאלצים לקנות מים מהעיר יטה כי אין מספיק גשם וכי הצבא דואג להרוס בורות מים עם בולדוזרים. ביום רביעי ה-29.8.2012, אתמול או משהו כזה, הרס הצבא חמישה בארות בח’ירבות זנוטה ועניזאת בדרום הר חברון. הם הרסו גם אוהלים בסוסיא, כך כותבת עמירה הס. במסעות ההרס שלהם אתמול כוחות הבצע הרסו מכלי מים יקרים, דירים ומחסנים למזון.

וואליד, נער הפלא של אום אל עמד (שכתבתי עליו כאן), אומר שכשחיילים שואלים אותו מה גילו הוא מסמן עשר עם אצבעותיו ואומר באנגלית six. פעם אחרת ראיתיו אומר שתייםעשרה. גילו האמיתי נותר תעלומה ואולי עדיף שיישאר ככה. הפעילה הספרנית שלנו מביאה לו ספרים מדי שבוע. הוא רוצה להיות רופא. הפעם היא הביאה לו ספר עיוני בערבית על ארצות באירופה. הוא יושב על סלע בצד ומעיין בו בעניין רב. לפארס ומשפחתו בית אבן קטן על גבעה. העדר חי במערה גדולה ומרווחת בקרבת הבית. קשה להתפרנס מרעיית צאן. רבים לא מסוגלים להתפרנס רק מצאן וזיתים וחוצים את הקו הירוק תוך סיכון חייהם. האימרה שחומת ההפרדה הורידה את כמות הפיגועים היא שקר. חומת ההפרדה לא משפרת את הביטחון.מטרתה, מעבר להקטנת חופש התנועה של הפלסטינים, היא סיפוח אקוויפר ההר ושטחים  ומשאבים נוספים. יש אינספור דרכים לעבור את הגדר. מאות פועלים עושים זאת מדי יום. אם יימשך הדיכוי ויחמיר כפי שהוא מחמיר עכשיו, יש להניח שישוב המאבק המזויין. בחייאת רבכום, כמה הפלסטינים עוד יכולים לסבול? אתמול ע’סן, קומוניסט מבית כהיל, דיבר איתי על מחוייבותו לאיאלימות. דיבוריו היו כנים ויפים ונכונים על התועלת הטקטית והמוסרית באיאלימות (זריקת אבנים, אגב, היא לא אלימה מנקודת מבטו). אבל נראה שהתשובה לאדישות האלימה של מדינת צה”ל תגיע בצורת מעבר מדיבורים על מרטין לות’ר וגאנדי לדיבורים על מלקולם אקס וסובקומנדנטה מרכוס.

לאחר ששבעו, הכבשים מתגודדות זו לצד זו כדי ליצור הגנה מפני השמש הקופחת. בסוף המרעה עולים חזרה לכפר. העדר גועה בצמא ומצטופף על יד הבאר. פארס שואב מים במיומנות. שלוש משיכות, יד ימין עולה עד הסוף למעלה ומטילה את החבל הצידה. הוא אוחז בדלי ושופך את המים במכה אחת. אטיין דקרו, איש התיאטרון הרדיקאלי מצרפת, אמר שבגלל ההתקדמות הטכנולוגית אנשים יבואו לתיאטרון כי רק שם ניתן יהיה לראות בני אדם עובדים. אני צופה בתנועות המדוייקות של פארס ומרגיש שאני צופה בהצגת תיאטרון אך יודע שנבואתו של דקרו עוד רחוקה. חברינו מאום אל עמאד לא מחוברים למים וחשמל. לפרבר מבודד זה של יטה לא הגיעו צוותים של COMET-ME עם לוחות סולאריים. פארס בכל זאת מדבר על שיפור. לפני שנתיים, הוא אומר, בכלל לא יכולתי להתקרב לוואדי. למרות שהזקנים בכפר אמרו לו שלא יוכל להשיב את האדמה הגזולה, הוא עכשיו מצעיד את הכבשים על אדמתו מדי שבת.

במצפה יאיר היה מרעה מוצלח ושקט. באביגיל שוב העיפו חיילים את הרועים מרחק שרירותי מתיחום השבת. שווייה שווי, סנטימטר ועוד סנטימטר ונפדה את אדמתנו, בינתיים הכי חשוב שהעדר שבע, אומרים הרועים. בטוואנה הייתה פעולת מחאה בעקבות השחתה של עוד 200 עצי זית עלידי מתנחלי הגרילה של חוות מעון. פעולת שאיבת מים מבאר בה המתנחלים רוחצים בעירום בימות הקיץ החמים. הצבא הגיב בסגירת השטח לישראלים בלבד.

גרסה ארוכה יותר של פוסט זה התפרסה בבלוג radicalmonkeyclown.