יום שבת, 2 בנובמבר 2013 כתבה בעיתון “לה מונד” אודות תעאיוש https://www.taayush.org/wp-content/uploads/2013/11/TAAYOUSH.pdf

הכתבה נכתבה בצרפתית מאת בודואן לוק

TAAYOUSH

 בשבילי פלסטין הכבושה – חלק 1 מתוך 2

כיתובית לתמונות (אפשר ללחוץ על הקישור למעלה כדי לראות את התמונות בכתבה המקורית):  הבדואים מאום אלח’ייר מתקשים להשקות את העדרים:  התנחלות כרמל (מימין) מתרחבת, בהגנת הצבא.  למטה:  תמר מארגון תעאיוש מתעמתת עם  החיילים,  המגינים על התנחלות  אשר גוזלת את אדמות הפלסטינים.

הסכמי אוסלו בין הישראלים והפלסטינים (1993), שחזו תקופת מעבר בת חמש שנים לשם דיונים על הסדר קבע, הביאו לקביעת שלושה אזורים בגדה המערבית (ובעזה):  אזור איי  – 18% מהשטח, בשליטה פלסטינית מלאה;  אזור בי – 21%, בשליטה אדמיניסטרטיבית פלסטינית ובטחונית ישראלית;  אזור סי – 61%, שליטה מלאה ישראלית.  הרוב הגדול של 2,7 מיליון הנפשות הנמנות על האוכלוסיה הפלסטינית שוכנת באזורים A,B, בעוד שכל המתנחלים (כ-330.000 נפשת ובנוסף 200.000 בירושלים המזרחית) חיים באזור C, ביותר מ-150 התנחלויות ועוד עשרות מאחזים (הרחבות בלתי חוקיות אפילו לפי החוק הישראלי).  זה כמעט בלתי אפשרי עבור הפלסטינים לבנות בשטח C, אשר רבים מהגורמים הישראליים, כולל נציגי הממשלה, מעוניינים לספחו לישראל.  הכתבה היום עוסקת בשטח C.

עם הישראלים המגינים על הפלסטינים

בשטח הכבוש, במיוחד ב”אזור C”, חיים הפלסטינים במצוקה קשה. קומץ ישראלים נחלצים להפגין סולידריות אתם – כתבה על דרום הר חברון מאת שליחנו המיוחד.

בשבת 2.11 נפגשנו השכם בבקר, בשעה שבע,  בחנייה של גן ציבורי בירושלים המערבית.  אחד אחד הגיעו מריה, תמר, דני ושאר החברים בארגון תעאיוש (דו-קיום בערבית), שנרשמו לפעילות היום  ומקשיבים עכשיו להוראותיו של עמיאל, בן כ-50, המנהיג את הקבוצה הקטנה.  הוא מסביר:  “כרגיל, נצא לגבעות של דרום הר חברון כדי לעזור לאנשי הכפרים הפלסטינים כנגד ההתנכלויות של המתנחלים.  שימו לב, יש לשחק את משחק החתול והעכבר כנגד הצבא והמשטרה הישראלים, שעלולים לעצור אותנו, ולהטעות את המתנחלים היותר תוקפנים. ייתכן ותצטרכו לברוח מהם בריצה.”  כתריסר איש, ישראלים יהודים בני 30-60, משני המינים  בשווה,  עולים על מיניבוס ורכב 4X4 , שניהם ראו זמנים טובים יותר…  נוסעים דרומה, מיד נכנסים לשטח הגדה, עוקפים את בית לחם משמאל, אוספים שני מתנדבים מחו”ל בתחנת אוטובוס, אמריקאי כבן 60 וצרפתייה בת 21.  נוסעים כשעה.  מהרגע שהמכוניות עוברות את חברון, ג’יפים של צה”ל מתחילים לעקוב אחרינו.  העצירה הראשונה היא בסביבת העיירה הפלסטינית יאטא.  בכרם זיתים רחב ידיים, כעשרים פלסטינים , גברים ונשים, החלו במסיק.  אנשי תעאיוש מצטרפים אליהם.  לעתים קרובות קורה שהמתנחלים הקיצוניים מהסביבה מגיעים כדי להפריע לעבודה.  היום, אולי בגלל נוכחותם של הישראלים הסולידריים, שורר שקט.

שטח צבאי

לאחר פחות משעה, בערך ב-09.30, קבוצת הפעילים שלנו עוזבת, היום עוד ארוך.  עננים מכסים את האופק.  במרחק קצר משם, אנחנו מגיעים לאדמות הכפר אום אלעראיס, קרוב למצפה יאיר, שהיא “מאחז”, ז”א התנחלות יהודית בלתי חוקית אפילו לפי החוק הישראלי (1).  אנו פונים לשביל הצר המוליך אל הכפר, כאשר מתנחל כבן 40, ממושקף ובעל זקן ארוך, חובש כיפה גדולה על שערו הארוך, חוסם את דרכנו.  “זה אבידן”,  מפטיר עמיאל, “אדם חילוני שהפך לדתי קיצוני”.  אי אפשר לעבור, שתי גדות הואדי תלולות מדי.  ג’יפ צבאי ישראלי מגיע מיד, וממנו מגיח מש”ק המנפנף בצו כתוב: “האזור הוכרז שטח צבאי סגור, אסור בכניסה”, והוא דורש בנימוס, “עליכם להתפנות מיד”, בעודו דואג לכך שהמתנחל יראה את הכתוב.   אנו חוזרים על עקבותינו כברת דרך ארוכה, ומחליטים לעבור את הגבעות ברגל.  הקבוצה מגיעה ליעד תוך כרבע שעה:  למרגלות הגבעה עליה יושב מאחז מצפה יאיר (קרוואנים וכמה מבני עץ קבועים) משתרעות כמה חממות שהוקמו על ידי המתנחלים על קרקעות פלסטיניות, אשר בית המשפט העליון הישראלי דרש לפרקן לפני ה-31 באוקטובר.  הן עדיין שם. שני בעלי הקרקע הפלסטיניים, משפחות עואד וג’בארין, מגיעים למקום עם חברים, נשים וילדים.  כמה מתנחלים מתעמתים אתם, בהגנתם של כעשרים חיילים, עם נשקים תלויים על השכם.  הטון עולה במהירות, מתחילה מריבה, ושני ראשי המשפחות מובלים למאסר צבאי.  תמר מארגון תעאיוש לא יכולה להתאפק יותר:  היא מוכיחה את החיילים בכל כוחה.  רובם בני פחות מ-20.  “זה חזק ממנה”, מסביר לנו עמיאל, “היא חייבת ללמד אותם לקח, לומר להם שהם מגינים על מי שמפר את החוק הבינלאומי ואפילו את החוק הישראלי”.  הנאום חוצב הלהבות שלה נמשך כרבע שעה.  “בדרך כלל, אני מפסיקה אחרי כמה דקות,” היא מתוודה, “אבל הפעם, ראיתי שכמה מהחיילים הצעירים הקשיבו לי, לכן המשכתי!”

המשטרה מפקחת – העין של גלעד

הוא היה במצפה יאיר, המאחז המרחיב התנחלות על אדמות הכפר אום אלעראיס.  הוא היה גם בכרמל, התנחלות אחרת המתרחבת על אדמות שהבדואים טוענים שקנו לפני עשרות שנים.  בכל פעם, הוא היה השוטר היחיד, אך היה מלווה בכ-15 חיילי צה”ל.  הוא צועק ” קדימה, להתפזר, תודה!”, מצלם את המשתתפים, וכל זה ללא איום והפחדה…

“אלוהים נתן להם את הארץ הזאת”

מאגי, הפעילה האמריקאית מבית לחם, מוכיחה עצמה כאמיצה:  היא עוברת גדר תיל ופונה לקבוצת מתנחלים במלים קצרות: “רציתי למנות את העוולות שלהם”, היא מספרת, “אך הם ענו לי שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת – מה כבר אפשר לומר על טיעון כזה?”  בסך הכל, העימות נמשך קצת למעלה משעה וגרם לכך שהחיילים הישראלים מיהרו למנוע ממתנחלים רבים לצאת משטח החממות כדי לפגוע במשפחות הפלסטיניות.  עמיאל מצידו נשאר לבדו במרחק מה.  הוא ניסה להשיג בטלפון עורך דין שיטפל בשני הפלסטינים שנעצרו.  אז הופיע קצין משטרה ישראלי ושם קץ לאירוע.  “שמו גלעד שוייר, אנחנו מכירים אותו”, לוחשים לנו, “אין שום דרך להתדיין אתו”.  ואכן, האיש בעל הראש הקרח מתחת לכומתה הכחולה בהירה מצווה בהחלטיות על הפלסטינים והפעילים כאחד להסתלק, והחיילים עוזרים לו לבצע את הפקודה.  שוב על המכוניות, אנחנו נוסעים לאום אלח’יר, כפר בדואי שהוקם ב-1948, לאחר גירוש כמה  משפחות בדואיות מסביבת באר שבע בנגב.  שם, ההתנחלות היהודית הנקראת כרמל חונקת את הקהילה המקומית הקטנה.  “הם רוצים למנוע מאיתנו להשקות את הצאן במעין הנמצא על האדמות האלה, שקנינו באופן חוקי”, מסביר מועתצם, צעיר כבן 15, באנגלית טובה למדי.  “ההתנחלות רוצה להתפשט עוד יותר, בעוד שכבר עכשיו היא גוזלת את אדמותינו”.  אותם חיילים ישראלים שהיו במצפה יאיר מופיעים עכשיו במקום:  אביו של מועתצם, בעל עדר הצאן, פורץ בנאום עצבני, מנוקד בקריאות “אללה אכבר” (אלוהים גדול).  עם זקנו האפור, שערו הלבן העטוף בכפייה ענקית, בגדיו  הבלויים וידו הימנית המנופפת במקל רעוע באויר, הוא נראה כמי שיצא מדעתו.  החיילים צוחקים ומצלמים אותו.  האירוע הזוי לחלוטין.  ילדים מותקפים לאחר כמה דקות של שיחה עם הבדואים, הקבוצה עוזבת.  האירוע הבא מתגלה כלא פשוט כלל.  כמה ק”מ משם, אנו מגיעים לא-טואני, כפר עני ביותר המסתופף למרגלות גבעה.  חמשים בתים, פחות או יותר.  ארוחת צהרים של שוארמה, מין סנדביץ’ של בשר וירקות, מחדשת את האנרגיה.  כרגע השמש ניצחה את העננים וגבעות הגדה המערבית מציגות מופע קסום.  אנחנו ממשיכים ברגל, בחברת שני מתנדבים איטלקים הגרים במקום מזה כמה שבועות.  “אנחנו עוזרים לילדים בכפר”, מסבירה תרזה, בת 27, “כדי להגיע לביה”ס הקרוב ביותר, הם צריכים ללכת בשביל הזה, העובר ליד מאחז בלתי חוקי, חוות מעון, כאשר המתנחלים זורקים עליהם אבנים כל בוקר”.  כ-15 אנשי הצוות פונים איפה לשביל המשובש.  הם צועדים כמחצית השעה עד בית הספר.  אין ילדים בינינו בבוקר הזה, שבת היום.  עמיאל מסביר:  ” ההתנכלות לילדים נמשכת כבר כ-12 שנה.  ועדת הכנסת החליטה ב-2007 שהם יקבלו ליווי צבאי בכל הליכה, דבר שנעשה ללא התלהבות יתרה:  לעתים הם באים ולעתים – לא.  קורה לעתים שהחיילים נאלצים להכניס כ-15 ילדים לג’יפ, שכן למרות נוכחות החיילים, המתנחלים  ממשיכים להציק להם!”

זהירות, אבנים!

אנו מגיעים לקירבת חוות מעון, היושבת על ראש הגבעה.  רחוק למטה נראה כרם זיתים אומלל, שמחצית מהעצים בו גדועים, תוצאה של התפרצות זעם של המתנחלים כנגד הכפריים הפלסטינים.  פתאום מופיעות במרוצה בין העצים,  על הגבעה המתנשאת מעליהם, כמה דמויות מטושטשות.  אלה הם מתנחלים צעירים, רעולי פנים, 5-6 במספר.  חברי תעאיוש שולפים מצלמות.  פתאום קורא אחד מהם:  “זהירות, אבנים!”  ואכן, אבנים מתחילות ליפול ליד הקבוצה שלנו, שאין לה ברירה אלא לסגת.  עוד ק”מ הלאה משם, אנחנו בטוחים.  מתישבים  בסחרחורת קלה, מחזירים את הנשימה.  אף אחד לא נפגע.  לגימת מים משיבה את הנפש.  מישהו מנסה לעשות צחוקים, ללא הצלחה.  עמיאל מודיע שהוא מתכונן להגיש תלונה כנגד זורקי האבנים, ומוסיף:  “בלי שום סיכוי להרשעה”.  אחר כך אנחנו חוזרים למכוניות, השמש מתחילה לשקוע.  בדרך חזרה, מציקות לנו השאלות:  איך אפשר לזרוק אבנים כל בוקר על ילדים בדרכם לביה”ס?  איך ייתכן שכל כך מעט ישראלים משתתפים בפעילות כמו זו של תעאיוש, הראויה להערכה, של סולידריות עם הפלסטינים הנרדפים?

(1) מבחינת החוק הבינלאומי, כל ההתנחלויות בשטח כבוש הן בלתי חוקיות.