יום ראשון, 8 בנובמבר 2020 6.11.20 חארת מכחול. חומסה אל-פוקא

טקסט מאת דוד שולמן
צילום: דוד שולמן, 2020
תרגמה: טל הרן

*

הפוסט המקורי פורסם באנגלית, כאן:
https://touchingphotographs.com/2020כאן/11/09/november-6-2020-harat-makhul-humsa-al-foqa-text-by-david-shulman/

הגשמים הגיעו בשצף, הגבעות מכוסות בוץ, ויש מרעה לעזים ולכבשים. על תה בוקר במכחול אנחנו שומעים את סדרת הפגיעות השבועית. וליד – עדיין נער– יצא לבדו עם הצאן, מתנחלים הגיעו והיכו אותו. ממש מסוכן לצאת לבד לגבעות. כנופיה גדולה של מתנחלים תקפה את קדרי וכמה אחרים: התוצאה – שתי רגליים שבורות. כמה ימים קודם לכן מתנחלים הרגו פרה ששייכת לדודו של קדרי.

באיבזיק החרים הצבא הישראלי 21 טרקטורים פלסטינים, כלי רכב פרטיים ומכלי מים. קשה לשרוד בבקעת הירדן ללא טרקטור. בעין סוכות נרצחה כבשה, כפי שכתבתי בדו״ח האחרון. זה נמשך עוד ועוד. לא עובר יום ללא אלימות, עלבון ופגיעה.

“אני לא מבין למה הם עושים את זה” אומר לי בורהאן. כולם אוהבים את בורהאן ושמונה ילדיו – שבע בנות ולבסוף בן, אחמד, כעת בכיתה א’ – לומד לקרוא.

“רק תסתכל”, אומר בורהאן, “יש פה כל כך הרבה מרחב ריק” – ידו מתארת קשת רחבה המכילה את הגבעות המחליקות במרחק לעבר נהר הירדן.
” – יש מקום לכולנו, אבל הם רוצים לגנוב לנו את האוויר שאנחנו נושמים.”
“למה שבני אדם ירצו לעשות כזה דבר? אנחנו לא גברים ונשים בדיוק כמוהם?” מאחר שאנחנו מדברים בערבית, הוא לא בדיוק ציטט את הטקסט השקספירי של שיילוק היהודי, בהתאמה לפלסטינים… (“האין לפלסטיני עיניים? ידיים? אברים, ממדים, חושים, רגשות, יצרים, האין הוא צורך את אותו המזון, נפגע מאותם כלי נשק, מאותן מחלות, נרפא באותם תרופות, מתחמם ומצטנן באותם חורף וקיץ כמו היהודי?”) אבל זו הייתה כוונתו. נקבל תשובה לשאלות הללו כמה שעות מאוחר יותר.
תחילה המצב שקט, השמש מבצבצת. בורהאן שולח אותי במורד הגבעה לאסוף את העזים ולהניע אותן מעט מזרחה. אני מופתע לגלות שהן נשמעות לשכנוע העדין-מדי שלי. בדרך כלל הן מגיבות לצקצוקים ולקריאות של הרועים הפלסטינים, שפת צאן ייחודית להם.
מסתבר שבורהאן זמר מחונן. הוא מודה: הוא נוהג לשיר בחתונות ואירועים אחרים. סרטון מיוחד במינו מגיע מהטלפון הנייד שלו אל שלי. הייתי מנגן אותו כאן, אבל עליי לבקש את רשותו. הוא זוכר היטב את היום שבו גיא ואני הבאנו את הזמר הקרנאטי הדגול ט.מ. קרישנה לפגוש אותו – שני האמנים התיידדו במכחול. בורהאן מבקש ממני למסור דרישת שלום לקרישנה.
ואז הגורל משלח בנו ג’יפ צבאי. שתי חיילות נושאות את הרובים שלהן ועוד הרבה ציוד חסר תועלת בעלייה אלינו כדי לצוות עלינו לעזוב: זהו שטח צבאי, למעשה שטח אש, האם איננו רואים את מחנה הצבא בהתנחלות חמדת, ממש מתחתינו? אנחנו רואים אותו, אבל הן לא אמורות לגרש אותנו ללא צו חתום. הן לא מודות באמת בסיסית זו, הן צועקות עלינו, מאמינות ששטף הדיבור יעשה את העבודה. הבכירה, שגילה בוודאי לא עולה על 19, תופסת פיקוד בחוצפתה ובורותה. היא חושבת ששטח אש הוא עובדת טבע, ממש כמו כוח המשיכה. למעשה, היא חושבת שהוא שייך לה. החיילת השנייה מתעצבנת מההתנגדות שלנו. מהר מאוד נמאס לי מהוויכוחים המשפטיים, אף שאני יודע שהחיילות טועות בגדול. אני רוצה להזיז את הדיון לכאורה לפסים עמוקים יותר. “רק תסתכלו על האנשים האלה”, אני אומר לה. “אין להם כלום. הם עניים מרודים. הם מותקפים יום אחר יום, ואתם מגבים את התוקפים. אתן באות הנה עם נשק ופוקדות עליהם. מעליבות, פוגעות ומתעמרות בהם, ומנסות לגרש אותם מאדמתם שלהם. הם חיו עליה ממש כאן עוד הרבה לפני שנולדתן.” “למי זה אכפת?” אומרת הנערה הסמכותית. “העם שלי חי כאן לפני אלפי שנים”.
זו התשובה לשאלותיו המנוסחות מחדש של שיילוק. התשובה היא לא. ליהודים יש עיניים, ידיים, אברים וכו’. הפלסטינים הם יצורים נחותים, אם בכלל מחשיבים אותם כיצורים חיים. אין לשכוח שהצעירות הללו עוד יהיו בוגרות ביום מן הימים, אם כי אפשר כבר לראות את מצב התודעה המשובשת שלהן.
רק להבהרה – 46% מכל שטח בקעת הירדן מוגדר כשטח צבאי סגור וזה כולל 11 שטחי אש. האם הצבא זקוק לכל האדמה הזו למטרת התרגילים העונתיים שלו? ולמה מיקמו את שטחי האש על אדמה פרטית פלסטינית? למעשה, 85% משטח בקעת הירדן, הכל בבעלות פלסטינית, הם מחוץ לתחום לפלסטינים. לא נותר הרבה, וגם את כל זה חומדת ישראל.
אבל לעת עתה, מכחול – כנגד כל הסיכויים – חיה ושלמה.

2.
הבאנו עמנו שקי ענק מלאים בשמיכות, מצעים, בגדים, נעליים, מעילי חורף, ועוד הרבה – לחומסה אל-פוקא. חומסה מצויה אף היא באחד משטחי האש האלה. תושביה מפונים דרך קבע למספר ימים או יותר כמה פעמים מדי שנה עקב אותם תרגילי צבא. יש להם שם לזה: איח’לא, ריקון. הם חיים בפחד מתמיד ממנו. ההתנחלויות הישראליות בקעות ורועי, במרחק קילומטרים ספורים משם, לעולם אינן מתרוקנות. יושביהן לא יחלמו להפקיר את בריכות השחייה והקוטג’ים שלהם אפילו לשעה.
ב-3 בנובמבר – לא במקרה: יום הבחירות בארה”ב, כשהעולם לא בדיוק מביט בחומסה – שלח הצבא הישראלי 6 בולדוזרים וכמאה חיילים להרוס את הכפר. החיילים עשו עבודה יסודית ביותר. הם הגיעו בשעת אחה”צ, נתנו לכפריים עשר דקות להציל מה שאפשר, וזה לא הרבה, וסיימו את המלאכה במהירות. לדברי אנשי חומסה, כמה מהחיילים צחקו תוך כדי
זה היה ריקון מסוג חדש. סוג של גירוש קבע. 74 בני אדם, בכללם כ-40 ילדים, מ11 משפחות מורחבות, נותרו ללא מחסה. שוב לא במקרה, העיתוי הוא ממש לפני תחילת הגשמים הקשים של החורף. הם העבירו את הלילה הראשון על מיזרנים מתחת לשמיים, הברקים והרעמים. והיה קר מאוד.
הכול ירד לטמיון. כלי בית, בגדים, מזון, תנורים, גנרטורים, פאנלים סולאריים שנתרמו על ידי ארגונים אירופיים, כ-20 עד 30 טון מזון בהמות, ספרים, מחברות, צלחות, סירים, דירים, שירותים, שולחנות, מיטות, תצלומי חתונה, כלי עבודה, עותקים של הקוראן, מכלי מים, (אין בכפר מים זורמים). החיילים גם החרימו שני טרקטורים ולפחות רכב אחד. הכפריים טוענים שהם שלפו תינוקת מתוך המכונית לפני שגררו אותה משם.
הריסת כפר שלם בשטחים הכבושים היא מחזה נדיר. הריסות בתים מתרחשות כל הזמן והרבה, אלפים – אם סופרים אותן במשך מספר שנים. אבל למחוק את חומסה מעל פני האדמה – זה דבר חדש.
אני משוטט בין ההריסות. זה מזכיר קצת את גרניקה של פיקאסו, אף שהנאצים והפשיסטים האיטלקים הרגו רבים כשהפציצו את העיר, ואיש בחומסה לא נהרג הפעם. האוהלים והסככות ההרוסות, מוטות ברזל וקרשים בולטים בערבוביה בסגנון קוביסטי, משרים אימה. בכל מקום שפוכים גרגרי מזון בהמות. אש מלחשת בכמה מההריסות.
סבתא יושבת על הקרקע, מייללת, מתיפחת, גונחת, מקוננת קינה כפי שקוננו סבתות במזרח התיכון מאז ימי האשורים ואף קודם לכן. אני עומד לידה, מצרף את המלים שהיא משמיעה – לא משפטים. “הם לקחו הכול. לא נותר דבר. הם לקחו לנו את החיים, ואת חיי הילדים שלנו. אין לנו לאן ללכת.” עוד ועוד. היא מתנודדת קדימה ואחורה, אלף קמטים בפניה מודגשים על ידי הדמעות. לידה יושבות עוד נשים וכמה נערות. היא מסתכלת אליי, ואני משמיע כמה מלות ניחומים. אני אומר שאנחנו איתה, עם חומסה כולה. שלבנו כבד מצער. שאני מתבייש במה שישראל עושה, בושה איומה שאין לה שם. ואז גם אני פורץ בבכי.
אני חושב על הרשע – הוא אחד מאותם נושאים החוזרים ועולים. אולי היצר לפגוע באכזריות בלתי נתפסת מקורו אפל וניתן לחפשו אי-שם בתוך הנשמה, משהו שניתן לכנותו סיבה. אבל זה כמו לומר שהאהבה, לדוגמה, היא תוצאה של איזה יצר נסתר אחר, משהו ביולוגי מטבעו. מישהו אמר את זה. הפער בין היצר או האינסטינקט ואהבת אדם הוא לפחות גדול כיקום עצמו. וכך גם העניין עם פגיעה והרג. החיילים ההם צחקו.

3.
כמעט שלוש שעות שוטטנו בין ההריסות, עצרנו פה ושם לדבר עם אנשים. למרות הכול, חומסה חיה. ילדים מתרוצצים על הסלעים, משחקים. הנערים כבר יצאו עם הצאן למרעה על הגבעה. נשים תולות כביסה על חבל. אני לא רואה אף אחת מבשלת או מרתיחה תה. הגברים מדברים על בנייה מחדש. למעשה, נראה שכבר החלו להקים דיר חדש במרחק-מה מן ההריסות. הם זקוקים למוטות ברזל כדי להקים גדר. מערכת מוטות אחת כזו, לדיר אחד, עולה 50,000 ₪. ניחלץ לגייס את הכסף.
אנחנו נפרדים. אבל ביציאה מהכפר בדרך גישה של בוץ וחצץ, ממתין רכב צבאי. כאילו לסיים את העבודה. שלושה חיילים, חיילת אחת. הם שואלים אותנו לאן זה. הביתה, אנחנו עונים. נראה שזו הקלה עבורם. אבל אנחנו לא יכולים לנסוע הביתה. מי יודע מה החיילים האלה יחוללו? אנחנו מסתובבים ונוסעים בחזרה לתוך חומסה, או לאיפה שחומסה היתה לפני יום שלישי.
החיילים יורדים מהרכב, חובשים קסדות המחופות ברשתות ההסוואה התקניות, הנשק דרוך. לחיילת יש רומה-רימוני גז המחובר לרובה. הם עומדים שם, נראים נבוכים משהו. יש עדיין אנשים רבים, מבקרים כמונו, בחומסה, לפחות כמה עשרות – דיפלומטים, עיתונאים, צוותי טלוויזיה, וחבורת פעילים גדולה מ”לוחמים לשלום”. חומסה לא לבד.
ואז קורה דבר מדהים. אריק אשרמן, הומניסט בלתי-נלאה, אחד היהודים האמיתיים הבודדים שעוד קיימים עלי אדמות, פונה אל החיילים. הוא מתעקש. חולפות דקות ארוכות. לוואי שיכולתי לכתוב מה שאמר להם – דברי חוכמה חומלת ואומץ לב. העננים שמעו אותם, הציפורים שמעו אותם, אני שמעתי אותם – אבל אני לא חושב שהחיילים שמעו אותם. אני רואה אותם נשענים על הרכב שלהם, משחקים בנשק, משועממים, לא מעזים עדיין להיכנס אל בין הבתים ההרוסים. אולי הם גם מפחדים.
הנה למען הסדר הטוב, תמצית דבריו של אריק: “מחר אנחנו קוראים בתורה את פרשת וירא .
זה קטע חשוב מאוד. מדובר באברהם אבינו. אולי אתם זוכרים אותו. זוכרים איך שהוא התווכח עם אלוהים כשאלוהים רצה להרוס את העיר החטאה סדום. ומה, הוא שואל את אלוהים, אם ישנם חמישים אנשים טובים בסדום? איך תהרוג את הטובים עם הרעים? “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” ואלוהים מוותר ואומר שאם ישנם חמישים אנשים טובים, הוא לא יהרוס את העיר. ואז אברהם מתמקח אתו עד שמגיעים לעשרה. אברהם אבינו היה כזה מין אדם, ואנחנו בניו, אף שאולי איננו ממש הולכים בדרכו. אנחנו יודעים שיש דבר כזה, צדק. כשאתם נכנסים לחומסה, זכרו שהאנשים האלה הם בני אדם, ממש כמונו. בני אדם. עליכם להתייחס אליהם כאל בני אדם. אל תשכחו זאת אפילו לרגע. לא מדובר פה ביהודים ופלסטינים. אלה בני אדם. אבל זכרו שמאות שנים אנחנו היהודים סבלנו מעשי אכזריות איומים בידי אלה ששלטו, ואיננו יכולים, אסור לנו, לעולם, לעשות לאחרים מה שאותם בריונים עשו לנו. לא אם נרצה להיות בני אדם בעצמנו. לצבא אין שום סיבה לחולל הרס כזה. כשאתם נכנסים לחומסה, זכרו מי ומה אתם.”
כעבור זמן מה, החיילים עושים את הסיור-כביכול שלהם בחומסה. זה מה שהצבא קורא “הפגנת נוכחות”. זה אמור להפחיד את האנשים המחויבים לסבול את זה. אז הם עוזבים, וגם אנחנו מנסים שוב לעזוב. אולי נגיע הביתה לשבת אחרי הכול, שבת וירא. אני חושב שאקרא את הפסוקים הללו מחר. אבל לא. בהמשך הדרך, הנה הם שוב, אותם החיילים, בתגבורת מחלקה נוספת. הם ממתינים. הם בודקים כל רכב שמזדמן למקום. הקצין הבכיר במקום, אדם חביב, בעל סמכות עליזה, מזהה את אריק מיד. הוא מכיר אותו מאל-עוג’ה, דרומה מכאן, שם ערכו דיונים ממושכים. מה אתה עושה פה? שואל אותו אריק. הקצין מחייך. “אנחנו כאן כדי לקיים את החוק. תראה אותך – אתה עוטה מסיכה, לא? מסיכת קורונה. למה? כי החוק מורה לך לעשות זאת. והחוק גם אומר שעל תושבי חומסה לעזוב את שטח האש אם הם לא רוצים להיפגע.
טוב שיש לנו חוקים, לא? ”