יום חמישי, 22 באוקטובר 2020 21.10.20 עין סוכות

טקסט: דוד שולמן
תצלום: מיכאל בוטשטיין

*

הפוסט המקורי פורסם באנגלית, כאן:
https://touchingphotographs.com/2020/10/27/october-21-2020-ein-sukut-text-and-images-by-david-shulman/

נראה שיום רביעי הוא היום שמייחד המתנחל להתעללות ברועים פלסטינים. זה מה שאומר אחמד, והוא אמור לדעת. ביום רביעי שעבר, ה-14 באוקטובר, זה הסתיים ברצח.
ידוע לנו שמו, אולי יש לנו אפילו תמונה שלו. אחמד יכול לזהות אותו, היות שאחמד ראה אותו נוהג את הטרקטורון שלו ללב עדר כבשים, ומפזר אותן לכל הכיוונים. לא פעם אחת, אלא פעמים רבות, למשך כעשרים דקות נוראות. בסופו של דבר, אומר אחמד, דרס המתנחל אחת מהן. לקח לה זמן למות. אריק, אליו התקשרו טלפונית, הגיע במהירות. הוא ואחמד הרימו אותה והביאו אותה לווטרינר. הוא העיף מבט ואמר שאי אפשר להציל אותה. אריק כתב על מה שראה בעיניה תוך שהחיים נמוגו, כפי שתקראו כאן.
היום אחמד נראה מתוח, ובצדק. הוא רוצה אותנו קרובים אליו. אלה הימים האחרונים בשנה בהם אחמד ואביו חוסיין הכמעט-חירש ישהו באוהלים שלהם בשטח שליד המעיין והבריכות הנקראים עין סוכות. ביום ראשון הם יעברו למעלה אל הרכס, לפאריסיה, לתקופת הגשמים. הם מחשיבים את פאריסיה כביתם האמיתי. מעברים עונתיים הם חלק טבעי מחיי הבדואים בבקעת הירדן, ומחוצה לה. בעבר, פאריסיה “סבלה ממבצע הריסה נרחב של הצבא.
הבריכות מוקפות בקני סוף צפופים, כמו בסיפור משה בתיבה – פנינים חבויות של מים ירקרקים-קרירים קרוב מאוד לגבול עם ירדן. דרכי הגישה מובילות דרך שדות מאובקים ושלטים המזהירים מפני כניסה לשטח שעודנו ממוקש. התרחצתי בעין סוכות אחרי ימים חמים בגבעות במחיצת הרועים הפלסטינים. לעתים הגיעו לשם מטיילים צעירים, ביניהם חרדים רבים. כשהייתי שם לאחרונה, אולי לפני ארבע שנים, התרחצו שם גם ילדים פלסטינים – מעין עירוב אוטופי של צעירים לא משנה מאיזו לאום. לא ראיתי שם כאלה היום.
הייתה תקופה – מ-1997 ואילך­ – שבה עין סוכות נכלל בשטח צבאי סגור נרחב, כמו שטחים רבים בבקעת הירדן. נתחים משמעותיים של אדמה פלסטינית בבעלות פרטית נמסרו על ידי המדינה למתנחלים. ב-2002 הצטמצם השטח הצבאי הסגור באזור, אך הגישה למעיין נותרה בעיקרה מוגבלת ליהודים בלבד. הרעיון היה בבירור לרוקן את עין סוכות וסביבותיו מפלסטינים. ב-2015 פנו בעלי קרקעות פלסטינים לבג”ץ בתביעה להשיב להם את אדמותיהם, והמדינה הכריזה שבכוונתה לבטל את השטח הצבאי הסגור ולהגיע לידי הסכמה עם בעלי הקרקע הפלסטינים. בית המשפט פסק לטובת הכרעה זו בינואר 2020. זה ארבע שנים לערך, הפכו בריכות עין סוכות ליעד פופולרי, במיוחד בעונת הקיץ, לאנשים מכל הסוגים, כפי שראיתי במו עיניי.
אז כעת יכולים רועים ואיכרים פלסטינים ליהנות מגישה חופשית לשדותיהם ולמרעה שלהם בקרבת עין סוכות ואף לרחוץ במי המעיין? לא בדיוק. המתנחלים מנסים שוב ושוב, תדיר בגיבוי חיילים, להרחיק משם את הפלסטינים. עבור מתנחל ישראלי המעבד את שדות עין סוכות, בג”ץ הוא ישות מרוחקת, מעורפלת. כמה שנים תיעדנו בדפים אלה את ההתעמרות האלימה ממנה סובלים הרועים: מעצרים, הריסות בתיהם ומאגרי המים שלהם, לפעמים כתגובה על כך שהעזו לעבוד איתנו כדי לזכות מחדש באדמתם הגזולה.

אנחנו משאירים את אריאל ודויד ב. במחיצת אחמד, חוסיין והכבשים, בעוד שאריק ואני יוצאים לחפש את רוצח הכבשה. אנו חורשים את דרכי העפר, משני צידינו שדות המוקשים. אנו רואים איכרים פלסטינים ומתנחלים עובדים בשדותיהם בהטעמה. ואנו מוצאים את הטרקטורון. אבל כשאנו קרובים מספיק כדי לצלם כהלכה, הרוצח כבר הלך הביתה. מישהו אחר נוהג כעת ברכב. אנחנו מדברים אתו. הוא מאשר את התיאור שמסר אחמד לאריק.
כבר יש כנראה מספיק ראיות כדי להגיש תלונה למשטרה, ולפחות סיכוי שלא יתעלמו מאיתנו סתם. לא ניתן להם. לדעתי מגיע צדק לכבשה המתה, אם לא למענה, אז למעננו – למען קרעי הכבוד של היותנו בני אדם. בסופו של דבר, זו תמיד השורה התחתונה – החיים של כבשה או עז או גבר או אישה או ילד פלסטינים, בודדים, ייחודיים, חפים מפשע וחד-פעמיים…
סביב הצהריים מגיעה המשטרה, קרוב להניח שהמתנחלים הזעיקו אותה. אין שוטרים שחולות עין סוכות כלולים במסלול הרגיל שלהם. הם נוטלים את תעודות הזיהוי שלנו, מקשיבים לסיפור שבפינו. אם משתדלים מאוד, אפשר אף לדמיין שאחד מהשוטרים – צעיר חביב – חש איזו צביטה של אכפתיות בלתי צפויה. הם אומרים לנו מה שכבר ידוע לנו, שאפשר להגיש תלונה באריאל או בחיזמה. ועוזבים.
חם מכדי להמשיך לרעות. אנו פונים בעקבות אחמד אל המאהל. חוסיין יחזיר את העדר הביתה. אימו של אחמד יושבת ללא נוע אחר כבוד על מחצלת, מתבוננת סביבה ביום החולף. בחוץ אני רואה את חבל הכביסה המרהיב ביותר בעולם כנגד הרכס העצום המשתרע ממערב, גבעות מדבר יהודה. קפה מוגש בספלוני נייר. ילדים מגיעים הביתה מבית הספר, אחד אחד. עד מהרה אני חדל לספור אותם – אולי אחד בכל גיל, נאמר בין 3 ו-10? הסבתא מספרת לנו, בדרכה הסבתאית, שהם מותשים מהדרך הארוכה ברגל – קילומטרים רבים בחום. אחד מהם מתעניין בנו מאוד, כאילו נפלנו מהירח. הוא אומר לי בגאווה את שמו: יוסוף.
אריק משוחח עם עורך הדין שיטפל בתיק הכבשה שנרצחה. אנחנו נפרדים. אריק אומר לאחמד, בקומנו, “אתה צריך אותי כאן מחר? אני לא בטוח שאני יכול להגיע.” אחמד עונה: “בבקשה, בוא ביום שישי”.
קשה לעזוב – תמיד. הסכנות שבפניהם לא נעלמות אף פעם. הם חברינו. לא נוכל תמיד להגן עליהם. ויש גם בעיות מעשיות יותר. אני רוצה להביא את חוסיין לרופא אוזניים ביריחו, או עיר אחרת כלשהי בגדה המערבית. אני רוצה שתיבדק שמיעתו כדי שנוכל להשיג לו מכשיר שמיעה. הוא עדיין מסוגל לשמוע מעט אם עומדים קרוב מאוד אליו. הוא מצביע על אוזניו ואומר, במחווה של יאוש, או אולי של ויתור: א-סמאעה – “השמיעה שלי גרועה”. לדעתי נוכל לשנות זאת. אני לא בטוח איך, אבל נמצא דרך.